מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בצ'כוסלובקיה, בחווה חקלאית גדולה שנוהלה ע"י אבי, שהיה טוחן קמח במקצועו, מקצוע שהיה נחוץ מאד, גם שם וגם בארץ. מצבם הכלכלי היה טוב, אבל הארץ קראה להם "ארץ ציון וירושלים". ארזו הוריי את אחי בן השלוש ואותי, תינוקת בת שנה ורבע, נסעו לאיטליה, עלו על אונייה שהפליגה לנמל חיפה, ונחתו בבית עולים בבאר יעקב. בית עולים היה בנין עם חדרים, שבכל  אחד מהם שוכנו כמה משפחות. אחי ואני נשלחנו לבית ילדים ואמי ילדה את אחותי  עשרה ימים אחרי הגיענו. אבי, שהיה איש רב תושייה , התחיל מיד לחפש עבודה. כמובן שלא מצא עבודה במקצועו, ולכן לא התעצל והלך כל בוקר לנמל יפו, לעבוד כסבל. הוריי חסכו כמה שאפשר מהמשכורת. בינתיים מצא אבי עבודה בטחנת  קמח בירושלים, וכל המשפחה עברה לבית בשכונת מקור חיים.

הבית היה בתוך חצר גדולה שבה כמה דירות. בחצר המשותפת שיחקו כל הילדים ביחד, למרות שכל אחד דיבר בשפה אחרת. הלכנו לגן ובגן לימדו אותנו עברית. בגן אמרו לנו "אתה בישראל – דבר עברית". סירבנו לדבר עם ההורים צ'כית וככה, בלית ברירה הם למדו עברית. אחרי שנים אחדות רכשו הוריי דירת שני חדרים ביישוב גבעת שמואל. אנחנו, שלושת הילדים ישנו בחדר אחד, בניגוד למצב היום, והיינו ילדים שמחים. באותה תקופה היה צנע בארץ, הייתה עלייה מאד גדולה ולא היו מספיק משאבים. המדינה הייתה עניה ולכן האוכל היה בקיצוב ,אפשר היה לקנות אוכל רק בתלושים מיוחדים. ההורים שלי הכשירו את החצר, אבא נטע עצי פרי ואימא שתלה ירקות, כך שהיו לנו פירות וירקות וגם כמה תרנגולות בחצר שהטילו ביצים. בשביל הנשמה אימא גידלה גם פרחים יפים, שקישטו לנו את הבית הצנוע.

בזמן החופשות היינו יוצאים, כל ילדי השכונה לשחק בחוץ שעות ארוכות, עד שהגיעו הדמדומים והאימהות קראו לנו הביתה לארוחת הערב. שיחקנו חבל, תופסת ומחניים. בחורף שיחקנו ב"ארצות", שזה משחק של שני ילדים שמשרטטים מעגל בחול הלח, חוצים באמצע וכל אחד בתורו זרק אולר לחלק של השני וצריך לשרטט קו עד גבול המעגל בחלק של היריב בלי ליפול או לגעת בחלק של היריב. גם חמש אבנים, קלאס ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע. כמובן שזה היה בזמן שלא הייתה טלוויזיה, מחשבים וטלפונים, כך שהילדים למדו לשחק ביחד. אני אהבתי מהיום הראשון בבית הספר לקרוא ספרים. כל יום הייתי הולכת לספריה ומחליפה ספרים, עד שלא היו להם ספרים שלא קראתי. בבית הספר למדנו, מלבד עברית, חשבון, תורה ומולדת, גם מוסיקה ציור ומלאכת יד. ליד בית הספר שלמדתי בו היה בית יתומים והילדים למדו אתנו בבית הספר. בימים ההם לא היו מקררים חשמליים וכדי שהמאכלים לא יתקלקלו הייתה משאית עמוסה בלוקים של קרח . האימהות היו באות עם מגבת וקונות בלוק קרח, או חצי בלוק. כשמוכר הקרח היה מחלק בלוק היו נופלים רסיסים של קרח שאנחנו היינו אוספים ואוכלים כשלגון.

כשהגעתי לכתה ה' עברנו לרמת גן, לדירה יותר גדולה ויפה. והחיים נעשו גם יותר קלים. כבר לא היה צנע, למרות שלא היה שפע כמו היום. כשהייתי בת עשר, התחילו לארגן את חגיגות העשור למדינה. כל בית ספר אסף את הילדים שנולדו בשנת הולדת המדינה 1948 (תש"ח), ולימדו אותנו ריקודים, שירים ותרגילי התעמלות, והופענו בפני כל האזרחים שבאו לחגוג את יום העצמאות העשירי למדינה. היה מרגש מאד.

אחר כך המשכנו ללמוד עד כיתה ח' בבית ספר יסודי ובכיתה ט' כבר למדנו בתיכון. אני הלכתי לתיכון "אורט" שהתרכז בעיקר באמנויות כמו ציור, פיסול ורישום ובאדריכלות, מקצוע שאני עוסקת בו עד היום. בסוף הלימודים התגייסתי לצבא, כמובן לחיל ההנדסה, במהלך השרות פרצה מלחמת ששת הימים. לא אשכח את המתח והחרדה שחווינו, כל הארץ, בזמן שלפני שפרצה המלחמה, ואיזו הקלה הייתה כשהתגלתה תוצאת המלחמה. לאחר שהסתיימה המלחמה, וישראל הקטנה הפכה גדולה, שלחו אותנו, כל אנשי ההנדסה בפיקוד דרום לסיני, להקים שם את הבסיסים שהיו נחוצים. המצרים לא בנו מבנים ולכן היה צורך לבנות. בחיל ההנדסה של פיקוד דרום פגשתי חייל חמוד, הפכנו להיות חברים ולאחר השחרור התחתנו, ונולדו לנו שלושה ילדים, האמצעי שבהם הוא אבא של שירי וטולי, נכדותינו המתוקות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.