מאגר סיפורי מורשת

האנגלים שלטו בארץ ישראל כמאה שנה ואישרו לתושבי סוריה לבקר בארץ בתחבורה ציבורית: במונית, ברכבת ובאוטובוס, שהגיעו לחיפה, תחנתם הסופית.

בילדותה של אמי, ביחד עם אביה, נהגה לצאת מדמשק במונית ולבקר את המשפחה הקטנה שישבה בארץ.

בתחילת שנות הארבעים ניתנה הוראה מהשלטון לא לאפשר לילדי דמשק ללמוד באוניברסיטאות ולא לצאת מתחום השכונות היהודיות. כדי לצאת מהשכונה היה צורך לקבל אישור מיוחד מהמשטרה ולהסביר את מטרת היציאה. רק לסוחרים מורשים ניתנה רשות לצאת מתחומי השכונה, כדי לסחור עם הערבים. השפעה רבה הייתה לסוחרים והאומנים היהודיים על הכלכלה והתרבות העיר.

באחד הימים, יצא אחיה של אמי (סבתא רבא של ירין) אל מחוץ לגבולות השכונה היהודית כדי להירשם ללמודים באוניברסיטה. למרות הסכנה עיקש היה הנער ורצה ללמוד ולהגשים את חלומו ואז קרה המקרה העצוב למשפחה.

כשהערבים הבחינו שהוא יהודי שיצא מחוץ לגבולות השכונה, סקלו אותו באבנים והרגו אותו. מהכאב והצער של אובדן בן החליט אבי המשפחה לעזוב את דמשק ולעלות לארץ ישראל כדי שיוכל להיות יהודי ללא מורא. השלטון הסורי ביחד עם הבריטים החליטו לסגור את שערי הארץ ולא אפשרו ליהודי דמשק לצאת ולעלות לארץ ישראל.

לאב המשפחה לא נותרה ברירה אלא לחפש דרך להבריח את ילדיו. אמירתו הייתה "אם אנחנו יהודים אז נתיישב במדינת היהודים כדי להגשים את עצמנו". לאחר חיפושים רבים למצוא דרך לצאת מדמשק נודע לו  שמתארגנות קבוצות קטנות עם מורה – דרך ובסכומי כסף גבוהים ניתן לברוח. ללא היסוס הסכים לשלוח בתחילה את אמי, הגדולה מהאחים, בהיותה בת 15 שנים.

הבריחה של אמי מדמשק

באחד הימים באישון לילה נלקחה למקום מפגש של הקבוצה. נאמר להם שעליהם ללכת אחרי המדריך והוא יוביל אותם לארץ ישראל והמשפחה תצטרף אליה בהמשך אחרי תקופה קצרה.

הקבוצה הלכה בלילות ובימים, הסתתרה במערות מאחרי סלעים גדולים, בכל מקום אפשרי, והתרחקו ממקומות ישוב, דרכים ראשיות ושבילים מסומנים, כדי לא להתגלות, מחשש הלשנה של תושבי הארץ לשלטונות. המבצע היה חשאי וסודי. הקבוצה סבלה מרעב וממחסור במים מחום ביום ומקור בלילה ועליהם היה ללכת בשקט מופתי, המסע נמשך כ-3 חודשים.

הדרך מדמשק לארץ קצרה ונוחה אך מפחד שיתגלו הם האריכו את הדרך וצעדו  ללבנון והיה עליהם לחצות את גבולות סוריה לבנון ומשם פנו לכיוון הארץ המובטחת.

אנשי הפלמ"ח חיכו להם בנקודה מוסכמת בתוך שטח ישראל, הלבישו אותם בגדים של הקיבוצניקים, מכנס וחולצה בצבע חקי, לקחו להם את תעודת הזהות או כל מסמך המזהה אותם, ופיזרו אותם בין הקיבוצים באיזור כדי להתחמק מהבריטים שתרו את הגבולות ולא אפשרו עלייה בלתי ליגלית(חוקית). לאחר כמה ימים נשאלה אם יש לה משפחה בארץ אליה היא מעוניינת ללכת. אימי ביקשה להגיע לחיפה מאחר  ומשפחתה עדיין גרים שם. לצערה לא נמצאה המשפחה והיא הועברה למעונות לנערות בחיפה. במעונות אלו התגוררו בנות בכל הגילאים שלא מצאו את משפחתם בארץ.

קליטה בארץ

אמי הייתה חייבת לצאת לעבודה כדי לפרנס את עצמה והחלה לעבוד בבית חרושת לטקסטיל יוקרתי דאז הנקרא "אתא". לא התאפשר לה ללמוד את השפה העברית. אך בזכות עקשנותה ישבה לאחר העבודה ולמדה  בכוחות עצמה לקרוא ולכתוב. ואת השכלתה רכשה תוך קריאת ספרים ושמיעת תכניות אקטואליות ברדיו.

אחיה הקטנים בני ה-7 10-11 החלו להגיע לארץ באותה דרך אך בשבילים שונים. אמא שלה עם הבת הקטנה בת ה-3 שלא יכלו להגיע ברגל עלו לארץ עם הרכבת האחרונה שהגיעה לחיפה. שתיהן התחפשו לערביות ולכל אחד שזיהה אותם נתנה סבתי בקשיש (שוחד) שישתקו ושלא ילשינו עליהן.

כך עלתה משפחתי לארץ ישראל. ברבות הימים נישאה אמי וילדה 3 ילדים ה"צברים" הראשונים של המשפחה.

מנהגי הכנסת אורחים הנהוגים בין קהילת דמשק:

עם בואם של האורחים מגישים כוס תה מתוק ומלפפון מתובל במלח כברכת ברוך הבא. לאחר מכן כל מיני תקרובות, (לא נהוג להגיש ארוחות וכיוצא בזה.)

כשמארח חושב שזה הזמן לסיים את הביקור מתחיל טקס הכנה על מועד סיום המפגש. המארחת מתחילה לטחון את פולי הקפה במטחנה ידנית קטנה אשר עוברת מיד ליד בין האורחים,

בסיום הטחינה מתחילה המארחת לבשל את הקפה תוך כדי רמיזה שהקפה בדרך "תתכוננו". 5 דקות לאחר שתית הקפה על האורח להיפרד לשלום מהמארח. מטעמי נימוס אין לשהות יותר מהזמן המוקצב.

הזוית האישית

ירין אפללו: העבודה עם סבתא הייתה מאוד מיוחדת כי סיפרה על אמא שלה ועל משפחתה וזה מאוד הפתיע וחדש עבורי. העבודה הייתה מאוד מהנה כי סבתא באה לבית ספרי וספרה לי את הסיפור שלה.

סבתא לאה: העבודה עם ירין הייתה מרגשת מאוד משום שירין לא ידע את ההיסטוריה המשפחתית שלי, וכששמע לראשונה, נדהם לשמוע על כך כי מעולם לא סיפרתי דבר למשפחתי. אנחנו נהנים כל הזמן לחוות חוויות משותפות.