מאגר סיפורי מורשת

רקע  הסיפור – על משפחתי ועלי

הוריי ילידי רומניה

אבא – שמו מרקו, עבד בתור נגר בבית חרושת ברומניה, שנת פטירה בארץ – 1972.

אמא – שמה שרה, עבדה בתור תופרת בבית חרושת ברומניה, שנת פטירתה בארץ – 1980.

אחיי  – מרטה, מושה, רוזה ז"ל.

אני – פדורה, כיום עיברתתי את שמי לדורית, אני בת 67, אמא לאבי ועדנה ונשואה לישראל, בעלי, יליד רומניה. עבדתי בתור מנהלת חשבונות בהייטק הישראלי, במכון וייצמן.

סבתא ומשפחתה

העלייה נולדתי ברומניה בתור יהודייה, החלום של הוריי היה לעלות לארץ הקודש, לארץ ישראל.

יום אחד הוריי באו והושיבו אותי ואת שלושת אחיי ואמרו לנו: אנו הולכים לעשות עלייה לארץ ישראל. לא הבנו למה הם מתכוונים, הרי רומניה היא הארץ שבה נולדנו ושם כל החברים והאנשים הקרובים אלינו.

בערב ישבנו אני ואחיי בחדר והתחלנו להעלות כל מיני שאלות כמו, מה נעזוב את כל החברים שלנו? מה לא נהיה בבית שלנו יותר?  מה יהיה עם הלימודים שלנו? והלכנו כך לישון. יום אחד אבא שלי בא ואמר יש לי בשורה משמחת – קיבלנו אישור לעלות לארץ ישראל. בבית הייתה שמחה גדולה, כל האחים שלי שמחו ולרגע נעלמו לנו השאלות, היינו מאוד מאושרים. כמה חודשים אחרי התארגנו לעלייה, ארזנו מזוודות, נפרדנו מכל החברים והמורים שלנו .יכולנו לקחת רק דברים הכרחיים בודדים, את שאר הדברים נאלצנו להשאיר ברומניה, עם כל הכאב והזיכרונות.

כמה ימים לפני שהגענו לשדה התעופה, סופר לנו שיש רק דרך אחת לעלות לארץ ישראל וצריך לוותר על כל הרכוש  שלנו ועל האזרחות שלנו. הוריי הסכימו, למרות שאנו לא הבנו מה קרה, למה לא נותנים לנו לעלות לארץ ישראל? בבית היה עצב גדול, אפילו את הדברים המעטים והיקרים לנו, לא יכולנו לקחת. כמה ימים אחרי הוריי הלכו למשרד החוץ של רומניה לוותר על אזרחותם.

כעבור מספר חודשים, הגענו לשדה התעופה, שם עשו לנו בדיקת ביטחון שלא אשכח בחיים, פתחו לנו  את כל המזוודות, הוציאו את כל הדברים, את האלבומים וכלי הבית שרפו מול עינינו. הדבר שאני לא אשכח זה שלקחו לי את התמונה שלי, זו הייתה תמונה עם החברה הכי טובה שלי ביום ההולדת שלה. הייתי ממש עצובה, הדמעות ירדו מעצמם, בסוף בקושי נשאר משהו במזוודה חוץ מכמה בגדים.

כשעליתי לארץ בשנת 1964, השמחה הייתה מרובה. הוריי בנו בית בנס ציונה בארץ ואני ואחיי הלכנו לבית ספר יהודי. למדתי לדבר באולפן מיוחד עברית. הוריי היו כל כך מאושרים שאנו בארץ ואני הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והכרתי חברים חדשים ואז הבנתי שזה המקום שלי, ארץ ישראל.

כיום אני בת 67 סבתא ואמא עם משפחה. אני מתגוררת בהוד השרון ולא מצטערת על כך שעליתי לארץ, כי הבנתי שישראל היא מקומי ושם אמשיך את חיי וגם ילדיי ואחיי ונכדיי ימשיכו להתגורר כאן.

סבתא בחתונתה

חוויה ישראלית – 70 שנה למדינה

בשנת 1964, חודשיים אחרי עלייתי לארץ, היה יום העצמאות ה- 16 של מדינת ישראל. נסעתי בפעם הראשונה לתל אביב לראות את המצעד הצבאי של המדינה, מנהג של כל תושבי ישראל לנסוע לתל אביב או לחיפה, לראות את המצעדים של צה"ל – גאוות העם.

אני זוכרת את ההתרגשות הרבה והגאווה שאני שייכת לעם הזה. אני זוכרת את החיילים מנופפים עם הדגלים ומאחוריהם טנקים עם חיילים בפנים וכולם מנופפים לנו לשלום וכולם מוחאים כפיים. כולם היו שמחים מאוד וגאים שזו מדינתנו וזה הרגע שהרגשתי מה זו התחושה של להיות ישראלי. בגלל החום, האהבה והשמחה והרצון לקדם את המדינה אפילו עד היום.

מצעד צה"ל משנת 1964, שבו צפיתי

הזוית האישית

סבתא דורית: בתכנית הקשר הרב דורי, התחזק הקשר עם נכדתי ודיברתי איתה על דברים שלא הייתי מדברת איתה ביום יום. מאוד שמחתי לראות איך היא מתעניינת בסיפורי העבר שלי. אני חושבת שזו תכנית מגבשת את הסבא והנכד, מעצימה ונותנת לי הזדמנות לספר את סיפורי.

הנכדה נועה: בתכנית הקשר הרב דורי, למדתי על העבר של סבתא, למדתי איך הייתה העלייה לארץ ושלא תמיד הייתה מדינה ישראל. בזכות התכנית, התחלתי לשאול שאלות ולחטט באלבומים הישנים ולגלות עוד על העבר של סבתי. אני חושבת שזו חוויה מעצימה, מקרבת בין הנכד לסבתא וזו חוויה שזכיתי להשתתף בה.