מאגר סיפורי מורשת

שמי בועז מנחם, נולדתי בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה. אבי הגיע מהעיר סלוניקי שביוון ואמי נולדה בבואנוס איירס.

משפחתנו, מצד אבא, צאצאים למגורשי ספרד. רוב בני המשפחה של אבי הושמדו בשואה ע"י הנאצים הגרמנים, שפלשו ליוון ושלחו את יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה בפולין. גדלתי בעיר הולדתי ולמדתי בבתי ספר ממלכתיים. בגיל 14 והצטרפתי לתנועת נוער חלוצית בה הפכתי למדריך וכשהתבגרתי הפכתי לאחד ממנהיגי התנועה.

בשנת 1967 נשלחתי לקורס מדריכי תנועות נוער בישראל ובאמצע הקורס, נאלצתי לחזור לארגנטינה בגלל מחלה קשה של אימא שלי שנפטרה כמה ימים אחרי שחזרתי.

בשנת 1968 נבחרתי כנציג של תנועות הנוער בארגנטינה לקונגרס הציוני ה-20 שהתקיים בירושלים, חוויה שהשאירה עלי רושם חזק. בין היתר לחצתי את ידו של נשיא המדינה דאז, זלמן שזר. בחזרתי המשכתי להדריך בתנועת הנוער. בתנועת הנוער החלוצית באותם ימים, היינו מאוד אידאליסטים, חונכנו וחינכנו חניכים לעלייה לארץ ולהגשמה בקיבוץ. המסירות שלנו לתנועה ולפעילות הייתה ללא גבול. יצאנו למחנות ולסמינרים רחוק מאוד מהבית ולקחנו אחריות גדולה על כתפינו כמדריכים. התחלתי לימודים באוניברסיטה אך הפסקתי אותם כי התארגנו בגרעין של התנועה לעלייה לארץ ישראל. אבא שלי כעס עלי כי הפסקתי את הלימודים.

בשנת 1970 עלינו כל חברי הגרעין לארץ. עברנו הכשרה בקיבוץ גבע ואחר כך הצטרפנו לקיבוץ אלומות שליד עמק הירדן והיינו בין המחדשים של הקיבוץ שנעזב על ידי החברים הקודמים.

היינו חדורי אידאלים ציוניים וראינו בקיבוץ הגשמה של דרך חיים שוויונית, שיתופית ומתקדמת. עבודתי הראשונה בקיבוץ הייתה להיות גזבר הקיבוץ בגיל 22. לא היו לפנינו חברים ותיקים ואנחנו הקמנו מחדש את הקיבוץ והצטרפו אלינו גרעינים של תנועת הנוער העובד והלומד מישראל. אבי הגיע לבקר אותי בישראל בקיבוץ אלומות והיה גאה בי והוא בעצמו תכנן לעלות לארץ ישראל  אבל לא הספיק לעלות כי נפטר באופן פתאומי בבואנוס איירס בסוף שנת 1971.

שירתי בצה"ל שירות מקוצר לעולים חדשים. בשנת 1972 במסגרת הנח"ל יחד עם חברי בגרעין.

בחזרתי לקיבוץ לאחר זמן קצר שוב מוניתי לגזבר הקיבוץ והתחלתי ללמוד במכללה האזורית בעמק הירדן. באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים ואז גויסתי לשירות מילואים ארוך כמו רוב הגברים הצעירים במדינה. שירתי באזור הצפון מול גבול לבנון והגנתי על הישובים בגליל העליון מפני התקפות מחבלים. שוחררתי קצת לפני כולם כי בקיבוץ שלי כמעט שלא נשארו חברים להחזיק את המשק.

מלחמת יום כיפור היה קשה מאד והיו הרבה הרוגים בקרבות ומדינת ישראל עברה זעזוע עמוק למרות הניצחון. בטעות גייסו אותי לחיל רגלים במקום לחיל התותחנים שאליו הייתי שייך. התותחנים עברו תקופה קשה במדבר סיני והחברים שלי מהקיבוץ חשבו שאני הייתי שם בהפגזות של המטוסים המצרים בסיני, אבל אני הייתי בישובים בצפון הארץ.

באחת החופשות משירות המילואים הארוך הכרתי את חיה שהגיעה לקיבוץ אלומות בגרעין של הנוער העובד והלומד. היא שירתה בצבא כקצינה ובמלחמה גויסה למילואים לסייע לחיילים פצועים. באוקטובר 1974 נישאנו חיה ואני והקמנו משפחה חמה ואוהבת. כשלמדתי באוניברסיטת בר אילן התארחתי בביתם של ההורים של חיה בקריית אונו והם קיבלו אותי באהבה רבה וכבן לכל דבר.

באלומות נולדו שתי בנותינו הראשונות לילך (אימא של עומר) ושרית. בשנת 1981 בעקבות אכזבה רבה מהתנהלות העניינים באלומות נאלצנו לחפש קיבוץ אחר יותר יציב ומתאים יותר לגידול בנותינו. נקלטנו בקיבוץ מגל בו אנו חיים עד היום באושר. במגל נולדה בתנו השלישית יפעת. עבדתי שנים רבות בנטפים בתחום הכספים.

משפחת מנחם בקיבוץ מגל, 1982

בשנת 1988 יצאנו כל המשפחה לשליחות ציונית בארגנטינה, ארץ הולדתי. בכך סגרתי מעגל כשליח ישראלי באותה תנועת נוער בה גדלתי והתחנכתי. בין היתר עזרתי להתארגנות של גרעין עולים שהגיעו למגל.

לאחר השליחות מילאתי במגל מספר תפקידים ניהוליים: מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק למשך עשר שנים בהם ביצענו שינויים גדולים במשק החקלאי, הפכנו אותו ממשק גידולי שדה למשק מטעים המושקים במים מושבים, זו חקלאות מודרנית ואקולוגית. שנים מאוחר יותר כיהנתי כיושב ראש ועד ההנהלה של הקיבוץ ובאותה תקופה חידשנו את קליטת בני הקיבוץ וצמיחתו הדמוגרפית.

תפקידי האחרון לפני יציאתי לפנסיה היה מזכיר/מנכ"ל המועצה האזורית מנשה.

היום מקיפה אותי משפחה גדולה ואוהבת בקיבוץ מגל: שלושת הבנות נשואות ויש לנו שמונה נכדים, שעומר הוא הבכור מבניהם. אני גאה בכך שאני, העולה חדש מארגנטינה, הגשמתי את האידאלים עליהם חונכתי בתנועת הנוער שהובילו אותי לעלייה לארץ ישראל ולחיים בקיבוץ. כשאני מסתכל על נוף המטעים במגל ועל הקיבוץ היפה והמטופח, גאה בכך שתרמתי את תרומתי הצנועה לקיבוץ ולארץ שלנו ויכול לספר לנכדים שאפשר להגשים חלומות רק אם מאמינים בהם.

הזוית האישית

סבא בועז: אני שמח שהתוכנית החינוכיות הזו – הקשר הרב דורי – נתנה לי הזדמנות לספר לנכדי הבכור את סיפור חיי, איך הגעתי מקצה העולם למדינת ישראל והקמתי יחד עם אשתי חיה, ילידת הארץ הזו, משפחה יפה שכולה בקיבוץ שלנו.