מאגר סיפורי מורשת

לאחר שהשתחררתי מהצבא בשנת 1966, שלא כמו היום שרוב הצעירים מארגנים טיול אחרי צבא, בתקופה ההיא היה יותר מקובל ללמוד או לחפש עבודה ולהתארגן להמשך החיים. היה לי חבר מבוגר מעט ממני שהכיר אנשים שעבדו במעגן הדייג שנמצע בנמל הקישון באזור חיפה. הוא הציע לי להגיע לשם ולנסות לחפש איזו ספינת דייג קטנה, שעובדת בדייג חופים וחוזרת כל יום לנמל עם שלל דגים מועט. זה היה נקרא דייג של מים עליונים בעיקר בעונות מיוחדות סרדינים.

כך יצא שעליתי על ספינה כזאת ועבדתי מספר חודשים גם ביום וגם בלילה. ההרגשה שלי בים הייתה מאוד טובה והרגשתי טוב על הספינה ולא הרגשתי שום דבר שיגרום לי להפסיק. בעבודה, באותו זמן הכרתי אנשים שבבעלותם היו ספינות גדולות יותר שנקראו ספינות מכמורת זה כבר דייג במים עמוקים. אלה ספינות גדולות שהרשת נגררת על קרקעית הים באזורים ידועים שאין בהם מכשולים תת קרקעים כמו: סלעים או חלקי ספינות. הרשת היתה נגררת ומעלה את הדגים ובשיטה מיוחדת בעזרת מנוף היו פורקים את הרשת וממיינים את הדגים בספינה. את הדגים היו מאכסנים בבטן הספינה, בחדר קירור גדול. מדובר על ספינה גדולה שלא חוזרת כל יום לנמל אלה עובדת ברציפות מספר ימים עד 10 ימים בים ושהמקררים מתמלאים בדגים חוזרים לנמל.

בארץ היו 2 אפשרויות לפרוק את הדגים. היו מוציאים את הדגים מחדר הקירור ואחר כך היו משווקים אותם. בסוג זה של דייג מכמורת עבדתי בספינה שקראו לה "כרמל". העבודה הייתה בהפסקות, כלומר עבדתי  5-6 ימים בים ואחר כך קיבלתי כמה ימי חופש. בדרך כלל היו 4 אנשי צוות: רב החובל של הספינה, מכונאי ועוד 2 דייגים כאשר את עבודות מיון הדגים כולם עשו. בספינה היינו מכינים את האוכל במטבח, היו גם חדרי שינה, זאת הייתה ספינה משוכללת. גרירת הרשתות אורכת לפעמים כ-7 שעות בזמן שהספינה מפליגה ישר ושומרים על עומק הרשת. חוץ ממי שהיה במשמרת כולם היו הולכים לישון.

בתקופה ההיא צי הדייג הישראלי היה גדול וחשוב והיו יותר מ- 30 ספינות מכמורת וספינות הדייג סימנן למעשה את הגבול הימי של המדינה. פעמיים ביום, מוקדם בבוקר ובערב היו עושים בדיקות קשר עם תחנת הקשר על החוף. התחנה נקראה (xt4). כל ספינה הייתה מדווחת ככה: "כאן ספינת (השם של הספינה) "כרמל" אנחנו באזור מסויים". הדיווח לא הכי מדוייק מכיוון שהדיוק של המכשירים לא היה כמו שיש היום. כל הספינות  האחרות היו שומעות את דיווח המיקום ואם הייתה ספינה שעלתה על שדה טוב של דגים אז הספינות האחרות היו מתעניינות. במשך היום היו מדברים הימאים בינהם ובין הספינות האחרות והיו שואלים כמה דגים תפסתם היום.

בתקופה ההיא היו אנשים מאוד איכותיים שעבדו בספינות הדייג. רוב הספינות שעבדו בצי הישראלי היו ספינות של אנשים מהבריגדה ואחרי המלחמה הם למדו דייג בהולנד ואחר כך רכשו ספינות מגרמניה והתחילו לעבוד בחופי הארץ. 3 ספינות שהיו בדגמים יותר גדולים עבדו בים סוף ואת הדגים היו פורקים באילת או בחבש (אתיופיה). השתתפתי בהפלגה אחת בים סוף, הדייגים היו אתיופים והמכונאים היו ישראלים. התקופה היתה לאחר מלחמת 6 הימים ונפתחו אזורי דייג יותר גדולים לאורך חופי סיני אל-אריש למשל הייתה סכנה גדולה.

באחת ההפלגות זרקנו רשתות מול עזה. יצאנו שתי ספינות והתחלנו לגרור רשתות לכיוון מזרח אל-אריש. אחרי כמה שעות של גרירה החלטנו להרים את כל הרשתות, להסתובב ולזרוק את הרשת לכיוון מזרח. על הספינה השנייה פיקד רב החובל שקראו לו אדם ישר. הוא היה דייג מצוין אבל הרפתקן ולכן הוא המשיך לגרור מערבה. בלילה ירו עליהם מהחוף 2 טילים שכוונו למקור חום, היכן שהיה תא הפיקוד של הספינה. הטילים פגעו בשני אנשי צוות: רב החובל של הספינה ובמכונאי. בנוסף, היו על הספינה 2 דייגים בוגרי בית ספר לדייג מבואות ים שקפצו למים והתחילו לשחות לכיוון החוף בעזה וכך הם ניצלו. כך נגמרה התקרית, בחרתי להנציח את המקרה בדרך שלבתי הבכורה קראתי אורית על שם הספינה שטבעה.

מתקופת הדייג אני זוכר שמות של כמה ספינות כמו: זבולון, כרמל, אופיר, סנונית, מבואות ים, שחף, נחשול, סער, דולפין, גלים ונקדימון. בעבודה בדייג מתבססים על תחזית יומית של מזג האוויר, על מצב הים והתראות לפני סערות שאז כמובן היו מתארגנים וחוזרים לנמלים במקרים בודדים נקלענו לסערות לא פשוטות וחזרנו לנמל בנסיעות מאוד מסוכנות ובכלל לא נעימות.

מי שיכתוב ביוטיוב "storm" יוכל לראות ולהבין מה זאת סערה. מה שכן, לאחר סערה יש פיצוי של המון דגים. עבודה בדייג מצריכה אופי של יכולת להתבודד ואני אוהב את זה מאוד ולכן התאימה לי העבודה הזאת. לסיכום התקופה שלי כדייג, אהבתי את הים, הדולפינים, את כל סוגי הדגים בזמן גרירת הרשתות. בתקופה ההיא זה לא כל כך התאים ביחד עם ניהול משפחה ולכן הפסקתי לעבוד בדייג.

הזוית האישית

מאיר קאופמן: זה היה הסיפור על פרק הדייג בחיי שנמשך כ- 6 שנים.