מאגר סיפורי מורשת

שמי קולט, נולדתי במרוקו בשנת 1950, ועליתי לארץ ישראל בשנת 1965.

ילדותי:

כאשר אמי הייתה בהריון סבתא שלי שמעה את השכנה קוראת בשם קולט. סבתא שלי ביקשה מאימא שלי שכשתלד יקראו לבתה קולט.

כשהייתי בערך בת 10 וחצי, בשכונה הישנה שלי, בקזבלנקה, הייתי מבקשת שאמי תקנה לי נייר קרפ צבעוני, איתו הייתי מכינה תלבושות לילדות מהשכונה, והייתי עושה להן הצגות והן היו משלמות עבור ההצגה כסף קטן.

בבית הספר היסודי הייתי תלמידה טובה וממושמעת, כל המורים והמורות אהבו אותי. אף פעם לא קיבלתי מכות באצבעות מסרגל מתכת כמו שאר הילדות, היינו בבית ספר אך ורק של בנות. תמיד היינו צריכות לשמור על תספורת קצרה בשביל שלא נדבק בכינים. לבנות ולי היתה תלבושת אחידה ומסודרת. בית הספר היה צרפתי, היה לי מורה בשיעור עברית ומאוד אהבתי אותו. התנהגתי אליו בכבוד וזה היה הדדי, לעומת בנות אחרות שהפריעו בכיתה.

הייתה לי חברה שלמדה יחד איתי והיא הייתה נמוכה מאוד, והייתה לה גיבנת. אף פעם לא צחקתי עליה או השמצתי אותה. הייתה לנו חבורה של בנות והיינו חברות מאוד טובות, ואף פעם לא רבתי או קללתי אף ילדה כמו שאר הבנות שלפעמים היו רבות. מלכת הכיתה הייתה כוחנית אבל הייתי חברה שלה, למרות שלא אהבו אותה.

בגיל 12 עברנו דירה וגרנו בוילה. בחגים אמא שלי הייתה קונה לי כלים לילדות מחמר, והייתי מבשלת. אחרי שהייתי אוכלת את האוכל שבישלתי, הייתי מגיעה לבית חולים עם הרעלות קיבה, כל שנה זה היה חוזר על עצמו, עד שגדלתי ולמדתי לקח.. והפסקתי. כל פעם אחרי קבלת חיסון, אני זוכרת שסבתא שלי הייתה מטפלת בי. כל פעם הייתי במצב קשה אחרי החיסון וזה היה כאב שאי אפשר לתאר.

סיימתי ללמוד בגיל 15 בתיכון אורט. חיפשתי עבודה והתקבלתי בחברה של קופסאות מתכת. עבדתי במרכזייה והייתה לי חברה במרכזיה שכל הזמן סיפרה לי שיש בחור בשם מארק, טכנאי טלפונים, והוא היה בחור נאה. בינתיים קידמו אותי והייתי מזכירה של אחד המנהלים של החברה. יום אחד אבא שלי מצא בחלון ראווה של חנות צילום, תמונה שלי. אבא התעצבן ורב עם בעל חנות הצילום. לבסוף בעל החנות הוציא את התמונה והחזיר לאבא שלי את התמונה. אני ומארק התחלנו לצאת במשך שישה חודשים. לאחר תקופה שיצאנו, קניתי בד יפה, הבאתי אותו לתופרת שתפרה לי שמלה יפה, אותה לבשתי לאירוסין.

מארק והוריו היו בשנות ה-50 בארץ ועברו תקופה קשה, כי הייתה להם מחלה והם חזרו למרוקו. הם אמרו להוריי שהם מקווים שאנחנו לא נעלה לארץ. באותה תקופה הייתה משפחה מוסלמית שגרה לידינו. השכנה המוסלמית אמרה לאימא שלי שהיא מאוד רוצה שאני אתחתן עם הבן שלה. דברי השכנה גרמו לבלגן גדול בבית. בעקבות זה ההורים שלי דיברו עם הסוכנות היהודית, שישבה בקזבלנקה. הבריחו אותנו תוך יומיים לארץ, המסע היה קשה.

תקופה ארוכה היינו במחנה שבצרפת, קראו לו camp d'arenas  שבמרסיי (Marseille) עלינו לארץ באוניה טורקית כל המשפחה וקראו לאוניה איסטנבול. ושמונה ימים היינו במיטות עם מחלת ים מאוד קשה.

העליה ארצה:

כשהגענו לארץ נתנו לנו מיטות סוכנות והביאו אותנו לבאר שבע, בירת הנגב, היינו מתסכלים ועייפים. באותה שנה,  1965, היה מיתון.

הבניין שגרנו בו היה בבניה, באותה תקופה היו זכוכיות ומסמרים של הבניה ברחוב, ויום אחד יצאתי החוצה ונחתכתי בבוהן ברגל, למרות העובדה שהייתי עם נעליים, נפצעתי ולקחו אותי לבית חולים.

הלכתי לאולפן ללמוד עברית כי היה קשה בארץ בלי לדעת את השפה העברית. הייתי נוסעת לאולפן כל יום במשך שנה, הייתי הכי צעירה בכיתה כולם היו מבוגרים. אחרי זה חיפשתי עבודה והתקבלתי בחנות לקוסמטיקה והייתי אחראית שם. יום אחד באה אלי לחנות בחורה מאוד נאה, ואמרה לי שבן דוד שלה רוצה להכיר אותי, קראו לו אלברט בן אישו, הוא היה מאלג'יר, וגר בצפון אפריקה עם אזרחות צרפתית. הכרנו והוא מצא חן בעיניי, יצאנו תקופה ואז  לאחר חצי שנה התארסנו.

בדירה שגרתי עם הורי היה לי חדר עם כל מיני תמונות של זמרים מפורסמים כמו: אלביס פרסלי, מייק בראונט, ומארק ארייאן, הזמרים שרו גם צרפתית וגם אנגלית.  בינתיים, נפרדתי מאלברט. יום אחד נסעתי לקריית גת, היה לי שם ידיד, בשם ד'דה, הלכנו לחבר שלו לחנות צילום וכשנכנסתי אני זוכרת שלבשתי שמלה בצבע כחול כהה, ונתקלתי בצבע תכלת כמו שמיים. המפגש היה קסום, קראו לו מישל, הכרנו, והוא הזמין אותי לחתונה של חבר שלו. ועם הזמן הוא הפך להיות בעלי. אחרי מספר שנים בקריית גת עברנו לאילת. בעלי קיבל עבודה בק.א.א.צ.ה בתור חשמלאי, ולאחר שנים הפך להיות חשמלאי ראשי. באותה תקופה קיבלנו דירת גן מהחברה ולא שילמנו "גרוש".

בעלי אהב ללכת לים ולדוג דגים ואני הייתי מצטרפת אליו לדייג. מישל אהב מאוד לנקות את הדגים ואני הייתי עושה לו ארוחה והיינו נהנים מהדגים. היו לנו הרבה חברים באילת והייתי עושה להם הרבה ארוחות ותבשילים. הייתה לנו משפחה בקריית גת שהיום רובם נמצאים בחו"ל.

אני ובעלי מישל עברנו לקריית גת, ואז פרצה מלחמת ששת הימים, משם בעלי חזר בשלום. אחרי שנה נולדה בתי הבכורה לאחר מכן נולדו עוד 3 ילדים שניים מהם תאומים. הגענו לאחר שנים לאשדוד, וזהו סיפור חיי בקצרה. יחד עם נכדתי היקרה תיעדתי את סיפור חיי.

הזוית האישית

חוויה מיוחדת במינה…נהנתי להגיע ולבלות זמן עם נכדתי.