מאגר סיפורי מורשת

שמי מטי – מטילדה גפן.

בשנת תש"ח, 1948, נולדתי בעיר סופיה שבבולגריה, בת בכורה להוריי בקה (רבקה) וז'אן יחיאל. סבי מצד אמי, יעקב קונפורטי, נולד בשנת 1890, בעיר סקופיה שבמקדוניה. סבתי, בלה, נולדה בשנת 1895, בעיר ניש שבסרביה. הם נישאו בשנת 1916, עברו להתגורר בסופיה עד עלייתם לישראל. (מלבד כשנתיים בהן נאלצו לעבור לעיר שדה בשם וידין, משום שהנאצים אסרו על היהודים לגור בעיר הבירה, סופיה).

בחודש מאי 1949, עלינו באנייה לישראל, יחד עם סבי וסבתי. הגענו לנמל חיפה ומשם הועברנו למחנה עולים בפרדס חנה. חשוב לי לציין, שיהדות בולגריה ניצלה מציפורני הנאצים, בזכות הגנתם של המלך בוריס, הכנסייה והעם הבולגרי. רוב יהדות בולגריה עלתה לישראל מתוך מניעים ציונים.

   הורי בקה וזאן יחיאל –  1948 

    אני ואמי רמלה בשלג – 1950

אני וסבתי בלה – 1950

לאחר תקופה קצרה, כל משפחת אמי עלתה לישראל, והתאחדה מחדש ועברה להתגורר בעיר רמלה. בשנת 1951, נולד אחי משה שנקראה על שם סבי מצד אבי.

ההתאקלמות של משפחתי הייתה מלווה בתחילה בקשיים, כמו לרוב העולים. לנו הילדים הייתה ילדות מאושרת מלאת חוויות, הרפתקאות, משחקים וזיכרונות יפים. עד היום אני שומרת על קשר חם ורציף עם רוב חברי ילדותי.

הוריי, אחי ואני

אלבום ילדותי

ספר זיכרונות ילדותי

בגיל 4, עברה משפחתי להתגורר בשכונה חדשה "נווה זית" שנבנתה בעיר לוד. שכונה שקטה ונעימה בה משפחות צעירות, בליל שפות, מנהגים ומסורות. למדנו לחיות ולהינות ביחד. הפכנו למעין משפחה מורחבת ומלוכדת.

תחילת שנות החמישים, בזמן כהונתו של השר דוב יוסף, הייתה זכורה כתקופת הצנע בישראל.

היה מחסור במצרכי יסוד, לכן הונפקו פנקסים של תלושי מזון בסיסים, וחולקו לפי מספר הנפשות במשפחה. למדנו להסתפק במה שהיה ולהיות שמחים בחלקנו. בגדים ונעלים נקנו לנו פעמיים בשנה: בראש השנה ובפסח. בגדים הועברו מאחד לשני. לרוב האימהות והסבתות תפרו וסרגו את בגדי הילדים. כשהנעל לחצה, חתכו את חלקה הקדמי, כדי שיהיה מקום לאצבעות שהתארכו. כשהיה אירוע מיוחד האימהות השאילו תכשיטים, תיקים, צעיפים ועוד, אחת לשנייה.

אנחנו הילדים בילינו את שעות אחר הצהריים במשחקים והרפתקאות בחצרות הבתים. זכורה לי חווית ילדות שעברתי עם אחי וחברותי בעקבות "מבצע קדש", בשנת 1956. המדינה נקלעה לסכסוך עם שכנותיה הערבים. תושבי השכונה התבקשו להדביק דבק נייר בחלונות בתיהם, ולחפור שוחות בחצר ביתם, כדי להתגונן מפני מטוסי האויב. (לא היו ממ"דים בבתים ומקלטים בשכונה באותה תקופה). עומק השוחות היה כגובהו של אדם בוגר. המלחמה הסתיימה ולשמחתנו לא השתמשנו בשוחות.

החורף הגיע והשוחות התמלאו במי הגשמים. אחי וחברתי החליטו שכדאי לשוט "בנחל". לקחו גיגית כביסה של אמי העשויה מפח, שני משוטים מענפי עץ הזית ויצאו לשייט. לרוע מזלם הגיגית התהפכה והם צללו במי השוחה הבוצית. כמובן שלמחרת כוסתה השוחה בחול. הרבינו לשחק משחקי חברה כמו, מחניים, דג מלוח, קלאס, 5 אבנים, מחבואים ועוד. למדנו לרכב על אופני הורינו הגדולות, מאחר ולא היו בנמצא אופני ילדים. נפלנו ונפצענו לעיתים אך לא ויתרנו. מכוניות פרטיות לא היו בשכונתנו באותה התקופה. נהגנו לטייל בשדות הקרובים, למדנו להכיר את סוגי הפרחים, הפרפרים והציפורים בעונות השנה (אהבתי במיוחד את קרקור הצפרדעים).

מדי בוקר לפני ההליכה לביה"ס עברנו במכולת השכונתית לקנות לחם טרי.

טלפון חוגה ביתי

בשעות הבוקר המוקדמות עבר החלבן השכונתי עם כדי חלב טרי. האימהות יצאו עם הסירים וקנו ממנו. המצקת הייתה כף המדידה. אחריו הגיעה עגלת מוכר הקרח. היו בלוקי קרח גדולים ששמו אותם בתא המקרר (לא חשמלי) שהצליח לשמור על האוכל. זכור לי היום בו שכנתנו קנתה מקרר חשמלי, זו הייתה אטרקציה בשכונה, לא הכרנו דבר שכזה. גם את הנפט קנינו ממחלק הנפט שעבר בשכונה, בו השתמשנו לחימום הבית באמצעות תנורים.

בכל הבתים היה מכשיר רדיו גדול, סביבו התכנסה כל המשפחה מדי ערב, היו מישדרים ותוכניות מיוחדות בהמשכים, חדשות בעברית ובשפות שונות לעולים החדשים, שירים עבריים, מוסיקה קלאסית ופרסומות.

מכשיר רדיו ביתי, שעבר אלינו מסבתא סבינה וסבא אהרן 

   המפוחית של אבי ז'אן 

חנוכייה עתיקה מפולין מהמאה-19 מאוספו של בעלי משה

אהבנו להקשיב לרדיו ולהתעדכן בנעשה בארץ ובעולם. המבוגרים והילדים הרבו לקרוא ספרים. נהגנו מדי שבוע ללכת לספרייה ולהחליף ספרים.

גדלתי במשפחה מאד חמה, עוטפת ואוהבת, סבתא וסבא, דודים ודודות ובני דודים. הקשר היה חם וקרוב. ארוחות שבת וחג משותפות בבית סבתא וסבא. עם המאכלים הנפלאים מהמטבח של סבתי, אמי ודודתי. הרבינו לצחוק ולשמוח ולתמוך אחד בשני בימים טובים ובימים פחות טובים.

סבתא, סולטנה וסבא, יקוב קונפואטי, ביום נישואיהם 1916

  סידור התפילה של סבא רבא

את הילקוט הראשון בכתה א' קיבלנו הנכדים כל אחד בתורו מסבא וסבתא. ילקוט עור חום שנשאנו על הכתפיים. הוא שימש אותנו שנים רבות. לבר / בת המצווה קיבלנו מהם שעוני יד. לחתונה קיבלתי 2 שטיחים לחדר השינה. הם חיו בצניעות רבה וחסכו מעצמם כדי להעניק לילדיהם ונכדיהם. הייתה להם מגירת ממתקים והפתעות המיועדות לנכדים ואח"כ לנינים. תמיד דאגו שהמגירה תהיה מלאה בכל טוב.

כשמלאו לי 11 שנים, חזרנו להתגורר ברמלה קרוב למשפחתי. שמחנו לעבור לדירה מרווחת יותר. אבי המשיך לעבוד כמנהל חשבונות במפעל "מנועי  רמלה" של חברת "כור". אמי הייתה עקרת בית. מצבנו הכלכלי השתפר, רכשנו מקרר חשמלי "אמקור", מכונת כביסה "זוהר" ותנור אפיה. הורי החליטו להעשיר את השכלתי המוזיקלית,  קנו לי אקורדיון עליו למדתי לנגן כשנתיים.

זכורות לי חגיגות הבתבר מצווה של חברי שנערכו בבתים, הכיבוד הצנוע, השמחה והשובבות של כולנו. מחברי כיתתי קיבלתי כמו כולם, ספר תנ"ך עם כיסוי נחושת ועליו חריטה של 12 השבטים, עט מצופה מתכת עם חריטות של סמלי המדינה. מהורי קיבלתי את מצלמתי הראשונה,  בה ניתן לצלם 8 תמונות בלבד, דודתי קנתה לי קופסת תפירה מעץ המשמשת אותי עד היום.

המצלמה הראשונה שלי 

באותה תקופה, הצטרפתי לתנועת הנוער "מכבי צעיר", שהייתה מאוד משמעותית להתבגרותי ולחוויות הרבות שצברתי. פעמיים בשבוע, התאספנו לפעולות בהדרכתם של מדריכים איכותיים שלימדו אותנו לאהוב את מולדתנו, שירי הארץ היפים, עזרה לזולת, חשיבות ההתנדבות והחברות. יצאנו למחנות קיץ, טיולים. הכרנו חניכים רבים מסניפים שונים בארץ.

חוויה יוצאת דופן חוויתי בחג חנוכה, שנערך "מרוץ הלפיד". כל חניך ומדריך רץ עם לפיד בוער כברת דרך, עד שחברו החליפו. כל זה נעשה בריצה ובקפיצה ממשאית. בסיום כיתה ח' השתתפתי בקורס מדריכים ארצי בגבעת מיכאל שבנס ציונה. הקורס נמשך חודש ימים בו שהינו מחוץ לבית בתנאי "טירונות". בסיומו הוסמכנו לתפקיד מדריך בסניף. למדתי להכיר חברות וחברים שהגיעו מכול חלקי הארץ, מסביבות שונות. בקורס נמחקו הבדלים אלו וכולנו הינו חבורה אחת מלוכדת ותומכת. באותה התקופה נערכו מבחני "סקר" כלל ארציים לתלמידי כתות ח' מטרתם היתה למיין את התלמידים לבתי הספר התיכוניים.

למדתי בביה"ס "התיכון לאזור רמלה – לוד" במגמה ההומנית וסיימתי בהצלחה כתה י"ב.

היו אלה 4 שנים של לימודים מאתגרים עבורי. שעורי גדנ"ע מרתקים שכללו לימודים עיוניים, אימונים טיולים ומסעות בהם למדנו להכיר את ארצנו היפה והאהובה. בכתה י"א נשלחנו לשרות לאומי בקיבוץ פלמחים למשך שבועיים כדי לעזור בקטיף פירות ההדר. הייתה עבודה עברית ללא עובדים זרים כפי שנהוג היום. בכתה י"ב יצאנו למסע באזור עין גדי ומצדה בו הכרתי את בעלי משה, חברי מזה 53 שנים. תקופת הנעורים עברה עלי בנעימים ובשמחה. בימי שישי נהגנו להתאסף בבתי החברים, לרקוד וליהנות ממוזיקה. הכרנו זמרים ולהקות מפורסמות מרחבי העולם. כמו קליף ריצ'ארד, אלביס פרסלי, החיפושיות…

סבתא מטילדה וסבא משה – עין גדי 1968

סבתא מטילדה וסבא משה ביום נישואיהם 15.3.1969

לאחר סיום התיכון, המשכתי את לימודיי בסמינר למורים ע"ש שיין בפתח תקווה. חבריי לשכבה ברובם התגייסו לחיילות צה"ל השונים. בשנת 1967, פרצה "מלחמת ששת הימים" ואחריה מלחמת ההתשה בהן לקחו חלק חבריי למחזור. הכל השתנה. התבגרנו מהר.

עם סיום לימודיי בסמינר התחלתי לעבוד כמורה בביה"ס "שרת" ברמלה.

15.03.1969, משה ואני נישאנו ועברנו לדירה שרכשנו ברמלה, בה נולדו גלעד ואפרת. משה עבד בתעשייה האווירית ובערבים למד. חיינו היו טובים ומלאים, מוקפים במשפחה וחברים, שהרבינו להיפגש ולבלות יחדיו.

בתאריך 06.10.1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה קשה ומטלטלת, עברנו תקופה קשה ביותר כמדינה וכמשפחה. משה וחברים רבים נלחמו בחזיתות השונות רבים נפלו בקרבות בניהם חברים טובים שלנו, שהשאירו אחריהם אלמנות ויתומים צעירים. הייתה תחושת אבל קשה שבני דורי חשו לראשונה. עם כל הכאב והצער החיים המשיכו במסלולם. משה חזר לעבודתו ולימודיו לאחר היעדרות ארוכה בגלל המלחמה.

אני עברתי ללמד בלוד בבית ספר תיכון מקצועי "מרכז הנוער". מאד אהבתי את עבודתי בבית הספר, את תלמידיי, וצוות המורים והעובדים המסורים. באותה התקופה המשכתי ללמוד, להתפתח מקצועית. צברתי חוויות וזיכרונות אותם אני נושאת עמי.

לאחר התלבטויות משה ואני החלטנו בשנת 1978, לקנות משק בכפר שמואל, בו אנחנו, ילדינו ונכדינו מתגוררים עד היום ובשכנות טובה עם אחי ומשפחתו. בננו הצעיר תומר נולד במושב. במקביל לעבודתו של משה בתעשייה האווירית עסק גם בעבודה חקלאית. גידל חיטה, מלונים, ובעיקר ארטישוק.

החיים במושב לא היו קלים עבורנו בשנים הראשונות. ילדינו גלעד, אפרת ותומר מאוד אהבו את החיים במושב, את הטבע, ההרפתקאות, תנועת הנוער והמרחבים. המשפחה שלנו לקחה חלק בפעילויות החברתיות של המושב, דבר שקירב אותנו למקום ולתושבים.

חיינו חיי משפחה טובים אוהבים מלאים ומאושרים.

גלעד אפרת ותומר, ילדי

אפרת וגלעד, ילדי

גלעד אפרת ותומר, ילדי

לצערנו ב- 19.12.2000 קרה לנו אסון גדול, ובננו בכורנו גלעד ז"ל נפטר ממחלת הסרטן. הכאב והגעגועים קשים מאוד לכולנו. כולנו ביחד משתדלים להמשיך בחיינו למרות הכאב והקושי.

אפרת בתנו נישאה והקימה את ביתה בכפר שמואל, קרוב אלינו. נולדו לנו שלושה נכדים: יותם, נוגה וליבי. הם אהבת חיינו ומקור כוחנו וגאוותינו.

סבתא מטילדה יותם, נוגה וליבי 

תומר נשא את אתי לאשה, לשמחתנו הם גרים בחצר המשק. אנחנו מצפים לנכד/נכדה שיוולד בקרוב.

תומר ואתי ביום נישואיהם   

לאחר שגלעד ז"ל נפטר עזבתי את עבודתי ופרשתי לגימלאות. ימי מלאים בפעילויות שונות כמו עזרה בטיפול בנכדיי, חוג קרמיקה, חרוזים, הרצאות, סרטים, מפגשי חברות ועוד. לפני כ-5 שנים משה פרש לגמלאות ומאז אנו מבלים הרבה ביחד.

הדבר החשוב בחיי היא המשפחה שלי. אני מקווה שהקשר החם והטוב בין כל בני המשפחה ימשך, הכבוד והדאגה אחד לשני , המפגשים בערבי שבת ובחגים ימשכו.

הזוית האישית

מטילדה: אני תקווה, שסיפורי המשפחה יעברו הלאה ויתווספו סיפורים חדשים מלאי שמחה וגאווה על משפחתנו וארצנו היקרה שהיא ביתנו, בה אנחנו חופשיים עצמאיים ומדברים עברית.