מאגר סיפורי מורשת

שורשים

אבי אריה (לוניו) ז"ל, נולד בשנת 1925, בעיירה קרסנה ברומניה (כיום באוקראינה). בזמן מלחמת העולם השנייה, המשפחה שלו גורשה לטרנסניסטריה, שם אביו נפטר.

בשנת 1944, הוא עלה לארץ ישראל עם קבוצה של 120 ילדים יהודיים יתומים. קבוצת הילדים התחילה את המסע לארץ ישראל בנמל קונסטנסה (הים השחור), הם שטו באוניה  לטורקיה ומשם ברכבת שנסעה דרך סוריה, לבנון לארץ ישראל. הוא נשלח לקיבוץ מעלה החמישה ליד ירושלים, הוא עבד בתור נהג משאית, במלחמת השחרור הוא השתתף בפריצת המצור על ירושלים כנהג משאית כאשר העביר מצרכים בדרך בורמה לירושלים.

אמי עליזה (טוני) נולדה בשנת 1932, בעיר גאלץ ברומניה. בשנת 1947, אחרי מלחמת העולם השנייה, עלתה לארץ בעליית הנוער (גורדוניה) באנייה (פאן יורק) שהפליגה מרומניה לישראל. הבריטים שלטו אז בארץ ישראל ולא נתנו ליהודים לעלות לארץ. האנייה נתפסה על ידי הבריטים והאנשים שהיו עליה גורשו לקפריסין. לאחר מספר חודשים בקפריסין כאשר קמה מדינת ישראל היא עלתה עם תנועת הנוער לקיבוץ חוליות שבצפון.

הורי נפגשו בקיבוץ מעלה החמישה כאשר אימי באה לבקר את אחיה שהיה חבר של אבי. הם התחתנו ונשארו בקיבוץ עד 1952. בשנת 1952, הם עברו למוצא עילית (יישוב ליד מעלה החמישה).

מושב מוצא

מוצא עילית, הוקמה כמושב עובדים בשנת 1933, על ידי בני המושבה הוותיקה מוצא (תחתית) וקבוצת פועלים מירושלים, אנשי המושב התפרנסו מגידול פרות לחליבה ומעבודה בבית ההבראה הסמוך "ארזה". בשנת 1948, היישוב כלל כ- 20 משפחות. בזמן מלחמת השחרור פינו את הנשים והילדים והגברים נשארו להגן ולשמור על הישוב.  בית ההבראה "ארזה" שימש כבית חולים שדה.

כיום, מוצא הוא יישוב קהילתי יוקרתי המונה 220 משפחות ורוב תושביו הם בעלי מקצועות חופשיים והתכנון להכפיל את מספר המשפחות.

במסגרת פרויקט "הקשר הרב דורי" עשינו טיול שורשים במוצא העכשווית.

משפחתי במוצא

הוריי עברו למוצא, כאשר אמי הייתה בהיריון איתי. היא ילדה אותי בירושלים בבית חולים הדסה ברחוב הנביאים ולאחר כ- 3 שנים נולד אחי דורון. בהתחלה הם גרו בחדר אצל משפחה (זיו), ואז נתנו להם חלקה לבנות בית בשטח של אחד האיכרים הגובל בלול תרנגולות.

באחד הימים הם טיילו איתי בעגלת ילדים ופגשו את אברהם ואנה טיכו שהיה להם במוצא בית גדול ששימש אותם כבית נופש בסופי שבוע.

פרופסור אברהם טיכו היה רופא עיניים מומחה (התפרסם בזכות מערכון של שייקה אופיר על "ציונה והעין המקולקלת"). אשתו אנה הייתה אחות במקצועה שעבדה אתו במרפאת העיניים. היא התפרסמה גם כאמנית שציירה את נוף הרי ירושלים. לא היו להם ילדים, והם הציעו להוריי לגור איתם והם יעזרו לטפל בתינוקת (בי). ההורים שלי לא נענו להצעה כי הבית שלהם היה מבודד ובקצה היישוב.

לאחר כ- 4 שנים במוצא, הוריי רצו לעזוב את מוצא לעיר ירושלים. בעיקר בגלל מחסור בשירותי רווחה, כגון: מרפאה ומספר קטן של ילדים בגילי. וועד היישוב הציע להם שטח בחינם לבניית בית. אבל הם לא נענו להצעות, ובשנת 1956, עברו לירושלים לדירת שיכון בקריית יובל ושם נולד לי אח נוסף (בני). ואז עברנו לשכונת בית הכרם. שם למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון.

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967, כאשר הייתי בת חמש עשרה, פרצה מלחמת ששת הימים. לפני פרוץ המלחמה, היתה תקופת המתנה שבה שלחו את תלמידי התיכון לעזור בהערכות בית החולים "הדסה" למלחמה. אותי שלחו להחשיך חלונות על ידי תליית בדים שלא מעבירים אור. לאחר מספר ימים, כשעבדתי בקומה השמינית של בית החולים, ראינו אש מהכיוון של ארמון הנציב והבנו שהמלחמה פרצה.

לאחר שפרצה המלחמה, העבירו גדודי מילואים של צנחנים לירושלים ומקום הכינוס שלהם היה בשכונת בית הכרם. המשימה שלהם היתה לכבוש את העיר העתיקה של ירושלים ולפני שהם יצאו לקרב, פיזרו אותם בין המקלטים של הבתים בשכונה.

זה היה לילה מיוחד: אנחנו ישבנו במקלטים, החיילים הצטרפו אלינו וכיבדנו אותם באוכל – כריכים, עוגות ושתייה, למשפחה שלי היה קו טלפון (היה נדיר בתקופה הזאת) והזמנו את החיילים להתקשר למשפחות שלהם בכל רחבי הארץ.

אחד מאנשי המילואים היה הזמר והמשורר מאיר אריאל שבעקבות השהייה שלו איתנו במקלטים הוא כתב שיר: "ליל אהבה עם אזרחים בבית הכרם".

המילים של השיר:

ליל אהבה עם אזרחים

מאיר אריאל מילים: מאיר אריאל לחן: חיים ברקני

ליל אהבה עם אזרחים בבית הכרם. רחוב מוגף את פנסיו כולם כיבה. אך השכונה הגישה את ליבה עם המשקה והכריכים בשעות הטרם.

וכל חדרי המדרגות בתוך החושך. תינינו אהבה, כולה של וידויים. וכל הלבבות היו גלויים על טס עם פרורי עוגות עשוי נחושת.

ליל אהבה. עם אזרחים. ליל אהבה בבית הכרם. (לה לה לה לה) ליל אהבה בשעות הטרם.

פתאום צלצול צחוקי עלמה אתה שומע. והוא בתוך כל הקולות הגבריים כמו פכפוך מי מעיין טריים בלב מדבר…אמור, על מה אתה דומע?

כן אנחה אתה מחניק. היא מפטפטת, סיגריות מתאמצות לשווא להאירה, רוצים עוד לראותה ולזכרה עם הגבינה והנקניק ומי הפטל.

ליל אהבה…

צריך לזוז וזה קשה, איושה של פחד – אך זו איושה שלא הייתה למשבים של ביעותי שבים או-לא-שבים בזכות כל השעות אשר בילינו יחד…

מצורף קישור של השיר.

זה היה לילה מיוחד ומרגש, ידענו שהחיילים יוצאים להילחם בעיר העתיקה ומי יודע מי יחזור משם ומי לא? היתה לנו הרגשה שאנחנו האנשים האחרונים שפוגשים את הצנחנים לפני הקרב.

באותו לילה כבשו הצנחנים את העיר העתיקה ושחררו את הכותל.

בגרות

גדלתי בירושלים שירתי בצבא כחיילת חיב"ה (חיילת בשירות המשטרה) בירושלים.

למדתי "ריפוי בעיסוק" באוניברסיטה העברית בירושלים. וגרתי במעונות הסטודנטים, שם פגשתי את בעלי לעתיד יעקב שגם הוא למד באוניברסיטה. התחתנו ועברנו לגור ברחובות שם נולדו לנו 3 ילדים: גיא, ענת (אימא של מתן) ומור.

עבדתי באשכול גנים "רננים" מסגרת של חינוך מיוחד, כמרפאה בעיסוק.

כיום אני ובעלי פנסיונרים ועוזרים לגדל את שבעת הנכדים שלנו – מתן הוא נכדנו הבכור!.

סרטון שערכו למאירה במקום העבודה "רננים" לקראת היציאה לפנסיה

SRKH9436-23

משפט מפתח שעובר במשפחה "צריך לארגן שמחות ומפגשים כי בעיות וצרות באות לבד".

פרוש: צריך לראות את הצד הטוב בחיים וליזום אירועים משמחים כי ככה רואים בצורה אופטימית את החיים.

הזוית האישית

סבתא מאירה: התוכנית אפשרה לי לספר לנכדי מתן ולהעביר לו חוויות ילדות בארץ ישראל, בשנות החמישים והשישים, במוצא ובירושלים. כמו כן, סיפרתי לו אודות קורות החיים של המשפחה המורחבת: סבא רבא וסבתא רבתא. אני מאחלת לנכדי בריאות טובה, הצלחה בלימודים ובחיים. לימוד מקצוע מתאים ואושר ושמחה בחיי המשפחה.

מתן: למדתי על קורות המשפחה שלי ואני מאחל לסבתא שלי בריאות, הרבה טיולים בעולם ועוד נכדים.

חן: אני מאחל למאירה בריאות ואושר עד 120.