מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1950 עלינו, אני ומשפחתי, באניית מעפילים מלוב. עליתי בגיל כחצי שנה.

מיד שהגענו גרנו באשקלון. שיכנו אותנו למשך תקופה של מעל לשנה באוהלים ואחרי כן בצריפים. אחרי מספר שנים שיכנו אותנו בשיכון שבנוי מבלוקים.

בילדותי למדתי בבית הספר היסודי רמב"ם (על שם הרב רבי משה בן מימון).

בתקופה ההיא לא היו פלאפונים, לא הייתה טלוויזיה, ובכללי לא היו מוצרים מודרניים. לא היו מקררים בבתים, היה איש אחד שהיה מסתובב עם סוס ועגלה והיינו קונים ממנו קרח.

זכור לי בילדותי שרק לנו בכל המעברה היה רדיו. והרדיו היה פועל על מצבר. רוב הזמן שמענו חדשות, במיוחד בערבים. השכנים מהסביבה היו באים לשמוע את החדשות והמוזיקה שבקעו מהרדיו.

אבא שלי היה הולך ברגל למרכז העיר שהייתה במרחק של חצי שעה כדי להביא מצבר ולחבר אותו לרדיו (מסוג שניידר).

מים לא היו בבית, היה לנו ברז בחוץ שכל השכנים היו ממלאים ממנו בדליי מים ועם המים האלו אמא הייתה מבשלת, היינו מתקלחים, מכבסים ומנקים את הבית.

במעברה, בצריף,  לא היה לנו מים וגם ולא חשמל, הייתה לנו רק עששית ללילה. למקלחת – היינו מחממים את המים על פתיליה.

לאחר שעברנו לדירה בנויה גרנו בדירה קטנה שמונה נפשות: זוג הורים, ארבע אחיות ושני אחים.

בשנת 1967 התגייסתי לצבא עד שנת  1970.  בתקופת הסדיר שלי עברתי גם את מלחמת ששת הימים שפרצה ארבעה חודשים אחרי שהתגייסתי.  שלחו אותי לסיני ושם שירתתי כנהג אמבולנס.

ב1977 התחלתי לעבוד באגד והמשכתי עד שנת 2017 (40 שנה) אני נשוי +  ילדים +7 נכדים ונמצא בפנסיה עכשיו.

הזוית האישית

נועם: הסיפור היה מאוד מעניין, הבנתי הרבה דברים שלא ידעתי קודם על סבא שלי. מאוד מאוד שמחתי לשמוע את הסיפור ולא ידעתי שהיה להם כל כך קשה בעלייה לארץ ובקליטה בה. נהניתי מאוד לעבוד עם שבא שלי.

סבא ניסים: כל הכבוד על היוזמה החיובית הזאת של הנצחת הסיפורים שלנו. זה הזכיר לי את הילדות והזכיר לי נשכחות. זה היה מרגש לחזור ולהיזכר בכל אלה. כולל הגעגועים להוריי ז"ל, ולחברי מולדת מהצבא. אהבתי לבוא לבית הספר ולעבוד עם נועם. נהניתי מאוד.