מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, אבא של אימי, ארון דדוש, נולד בישראל בשנת 1947.

סבא לחם במלחמת יום כיפור.

סבא ארון השתחרר מהצבא הסדיר, ביום שני וביום שישי, בערב יום כיפור, הכריזו שיש מלחמה, וכך סבא שלי גוייס שוב, כדי להצטרף למלחמה.

סבא מספר: יצאו טנקים והרבה חיילים להילחם באויבים – המצרים בתעלת סואץ, הסורים – ברמת הגולן. חלקם נפצעו ואף מתו. אך עדיין הייתה תקווה.

סבא מספר כי אחרי כל חייל שמת הוא הרגיש כמו, לאבד צוות שלם. וכל חייל שנפצע ונשאר חיי הרגיש כמו הנס הכי גדול שקרה לו.

לאחר המלחמה הצבא היה צריך להתחזק מחדש ולכן, סבי מספר כי כמה חודשים אחרי המלחמה רכש הצבא והצטייד בטנקים חדשים.

סבא אומר שלמלחמה היו תוצאות רעות אבל גם טובות. הרעות – שהרבה חיילים נפגעו ומתו כשהם מתו הרגשתי חוסר ביטחון ופחד מהעתיד. הייתה עצבות באוויר וגעגועים לחברים שלא נראה יותר.

הטובות הם שהרגשתי בטחון לצד חברי למלחמה: שהיינו ביחד הרגשתי שמחה וביטחון והתרגשתי מאד, הרגשתי שהצלחנו והגשמנו חלום.

בסוף המלחמה סבא שלי הרגיש הקלה, על כך שהוא שרד ועבר את המלחמה והיה גאה בניצחון שלנו. אך הוא הרגיש גם כאב על כך, שחלק לא שרדו ושלא יזכה לראות את חבריו יותר.

אבל סבא שלי תמיד חשב שהכל לטובה ולא היו לו חרטות, כי הוא האמין שכל מה שעשה היה מוצדק. סבא היה גאה על כך שהם הקריבו את חייהם למען המדינה, ולמרות הצער על מותם של חבריו הלוחמים.

הזוית האישית

הייתה לי חוויה מהנה למדתי הרבה על סיפור סבי ועל יום כיפור