מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור לנכדתי נועה

נועה ואני
הורי אחי ואני
קורות חיי

נולדתי בחיפה ובה גדלתי ובגרתי. הורי נולדו בפולין בעיירה קטנה ליד קרקוב בשם וולברום, אולם שם  לא הכירו זה את זו . אבי עזב את פולין בגיל 17. הוא חי בגרמניה מספר שנים וב- 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, עלה ארצה. גם אמי עלתה באמצע שנות השלושים. הם נפגשו בארץ והתחתנו בה. אחי גרשון נולד ראשון ואני – שלוש שנים אחריו. הורינו דברו איתנו עברית. בילדותי זה היה לי מובן מאליו; רק כשנולדה בתי הגדולה רותי הערכתי את החלטתם לדבר איתנו עברית ולא בשפת האם שלהם.

       הורי, אחי ואני, 1949
הורי, אחי ואני, 1949

הורי, אחי ואני, 1949
הורי עברו בצעירותם אירועי חיים לא פשוטים; אמי התייתמה בשחר ילדותה. אמה, סבתא מלכה שלי, שעל שמה אני נקראת, נפטרה בלידת אחותה הצעירה של אמי. אבי שמע על מות אמו כשהיה בגרמניה. העלייה ארצה לבד, ללא משפחה, הייתה אף היא לא קלה. אולם כל זה חדר לתודעתי רק בגיל מבוגר. בילדותנו לא היינו מודעים לכך. רוב בני המשפחה של הורי נספו בשואה. בילדותנו, הורי לא דיברו על כך. הם היו נחושים לתת לנו חיים טובים משהיו להם. במיוחד שמו דגש על חשיבות הלימוד ורכישת השכלה, אך החשוב יותר היה עולם הערכים שהיקנו לנו – להיות "בן אדם".

בגיל שלוש וחצי נכנסתי לגן הילדים, גן דבורה. הגן היה ממוקם במתחם שבו היה בית הספר היסודי כל ישראל חברים (אליאנס) ובית הספר התיכון שבו למדתי בהמשך.

אחרי שנתיים בגן, "עליתי" לכיתה א. זכור לי יום הלימודים הראשון. נכנסתי לכיתה והתיישבתי יחד עם כל הילדים. חלק מההורים נכחו אף הם ועמדו בצד. היו ילדים שבכו. אני זוכרת ששקלתי להצטרף לבוכים, אך התגברתי. מורתנו בכיתה א הייתה גברת אזרחי. בבית ספרנו פנו למורים בשם המשפחה. הפנייה למורה הייתה תמיד בגוף שלישי וכשדיברנו עם המורה היינו אמורים לקום מכסאנו. היו אלה מנהגים שהובאו ממערכת החינוך באירופה ומטרתם הייתה חינוך של מתן כבוד למורה.

הבתי את בית הספר והייתי תלמידה טובה. רוב המורים שלנו היו מורים טובים.הלימודים עניינו אותי ונהניתי מחיי החברה. שמחתי לשחק עם הילדים. עד היום אני בקשר עם חברים מהגן ומבית הספר היסודי וההרגשה היא של חברות אמיתית וכנה.

בשעות שאחרי הלימודים שיחקנו בחצר הבית עם חברים שגרו בסמוך. שיחקנו בקלאס, בכדורגל, במחבואים, בטלפון שבור וגם גידלנו חתלתולים ש"צמחו" בחצר. בבניין שבו גרנו היו ששה בנים ואני הייתי הבת היחידה. לא התמצאתי הייטב בכדורגל ולכן העמידו אותי בשער. וכך הבנים התרוצצו ושיחקו ואני עמדתי בשער וחיכיתי לכדור שיתגלגל אלי….בימים קרים או גשומים , שיחקנו בבתים במשחקי קופסה, בגולות (שנקראו אצלנו: בלורות), בבובות. לא צפינו בטלוויזיה ולא שיחקנו במחשבים כי מכשירים אלה טרם היו.

 
בכיתה ו' הצטרפתי לצופים עם כמה מחברותי. אהבתי את החברות בתנועה, הפעולות והדיונים בנושאים שונים וכן את ערבי הריקודים. בימי החופשות מבית הספר יצאנו לטיולים וכן למחנות עבודה בקיבוצים. אז הכרתי לראשונה את החיים בקיבוץ. עבדנו בעיקר בעבודות חקלאיות עונתיות כמו בציר ענבים וכדומה.
 
מימין לשמאל: נועה, סימונה ואני, 1957 תמונה 1
 
היכרות נוספת עם קיבוצים הייתה לנו בשנות התיכון בבית הספר.
היו לנו שיעורי גדנ"ע, הכשרה טרום צבאית.
 
בשיעורים אלה למדנו שדאות: הקמת אוהלים, הסוואה ביער, שימוש בנשק ( ממש לירות) ועוד. במסגרת הגדנ"ע יצאנו גם לשירות לאומי בקיבוצים, סוג של מחנות עבודה שכללו גם אימונים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 בשירות לאומי במסגרת הגדנ"ע , 1961

תמונה 2
 
עם סיום בית הספר התיכון התגייסתי לצבא.
המסלול של גיוס לצבא היה מובן מאליו.
התחמקות משירות צבאי זכתה לביקורת קשה בחברתנו.

 

 

בטירונות- אני עומדת אחרונה בצד ימין, 1963

תמונה 3

במהלך הטירונות נשלחנו  לשבועיים לקיבוץ. הוצעה לנו האפשרות להצטרף למסלול של"ת (שירות ללא תשלום) כלומר: להישאר בקיבוץ ולעבוד בו. אני החלטתי להישאר בקיבוץ עין הנצי"ב. עבדתי בגן ילדים בתפקיד של מטפלת יחד עם עוד שלוש מטפלות. נהניתי מהעבודה שם והילדים היו חמודים מאוד. אני זוכרת ילד ג'ינג'י שבמשך היום התנהג בשובבות רבה אבל כשישן נראה כמו מלאך קטן.

יום אחד יצאנו לטיול לבית אריזה של פרי הדר. הג'ינג'י הקטן היה שקט מאוד במהלך הביקור. כשחזרנו הוא סיפר לי: כל הזמן פחדתי שאפול לסרט הנע ובטעות יארזו אותי עם כל התפוזים הג'ינג'ים…

חלק מתפקידי בגן היה לקלח את הילדים לפני שנת הצהריים. לילדים הגדולים הרשיתי להתלבש לבד אחרי שהתקלחו בזמן שקילחתי ילד אחר. כשחזרתי לילד הראשון שהיה אמור להיות לבוש, ראיתי אותו מתחת לערימת מגבות, מודיע: "לא הספקתי להתלבש". העמדתי  פנים כעוסות ואמרתי: אני לא מרוצה. ואז הילד חייך, הסיר מעליו את ערימת המגבות והתגלה לבוש לגמרי. ה"משחק" הזה חזר כל יום עם ילדים שונים. אני הייתי "מתרגזת" והם "סידרו " אותי והראו לי שהם בעצם לבושים.

קיבוץ עין הנצי"ב שוכן בעמק בית שאן ובערבי הקיץ נהנינו מפעילות תרבותית עשירה הופעות  מוסיקה ותיאטרון באמפיתיאטרון של בית שאן.

בקיבוץ היה מעיין ובימי הקיץ החמים הייתי הולכת לשחות בו. בעיקר אהבתי ללכת למעיין בהפסקה שהייתה לי בעבודה לפני שחזרתי לגן להעיר את הילדים ולשלוח אותם לבתי ההורים שלהם.

על אף שאהבתי את השהות בקיבוץ במשך השירות הצבאי, את אווירת היחד, את החגיגות המשותפות ועוד, לא ראיתי בקיבוץ  דרך חיים דרך שמתאימה לי .ולכן בתום השירות הצבאי חזרתי לחיפה והתחלתי ללמוד בטכניון. למדתי מתמטיקה ופיזיקה לתואר ראשון.

בשנות הלימודים האלה עבדתי כמורה במפעל הטיפוח בבית הספר המקצועי בסמ"ת. תפקידי היה – יחד עם מורים אחרים – לעזור לילדים טעוני טיפוח בשיעורי הבית ולקדם אותם. אהבתי את העבודה ובעיקר שמחתי כשהתלמידים הפיקו תועלת מהשיעורים. באותה תקופה הכרתי בטכניון את פרופסור שמואל אביטל שהתעניין בבעיות חשיבה של התלמידים טעוני הטיפוח. היינו נפגשים אחת לשבוע והייתי מספרת על טעויות חשיבה של התלמידים במפעל הטיפוח. אחרי שסיימתי את לימודי לתואר הראשון פרופ' אביטל הנחה אותי בלימודי לתואר השני. לקראת סיום התואר השני, הוא עודד אותי להמשיך בלימודים ואכן עברתי לירושלים ושם המשכתי בלימודי לתואר שלישי.

במקביל עבדתי בתכנון לימודים במתמטיקה באגף לתכניות לימודים של משרד החינוך. במקום זה עבדתי עד צאתי לגימלאות.  העבודה כללה השתתפות בוועדות שקבעו את נושאי הלימוד לכל כיתה בכל שכבת גיל, כתיבת חומרי לימוד לכיתות השונות, עבודה שעשינו בצוות גדול, הנחיית מורים ומדריכים ועוד. עם השנים התקדמנו עם החידושים בדרכי למידה, שימוש במחשבים וכד'. אהבתי את התפקיד שמילאתי, היה לי סיפוק רב בתחום המקצועי וגם רכשתי חברים שרבים מהם נימנים עם חברי הקרובים עד היום.

בשנת 1974 אמי נפטרה. למרות שכבר הייתי "ילדה גדולה"  הרגשתי שעולמי התערער. זו הייתה מכה קשה מאוד והיה עלי לגייס כוחות נפש רבים כדי להתגבר.

שנה לאחר מכן, הכרתי את רוברט (בובי) התחתנו ב- 1975 וקבענו את ביתנו בירושלים.

ב- 1978 נולדה רותי, בתנו הבכורה.  פתאום הפכתי לאמא. הייתי חסרת ניסיון בגידול תינוקות, אמי לא הייתה לצדי ו"למדתי על בתי רותי" איך מגדלים ילדים. בובי היה שותף מלא לגידול; הוא היה הראשון שרחץ את רותי בימיה הראשונים איתנו. כשרותי הייתה בת ארבע נולד דניאל ושנתיים אחריו – דליה. שלושתם מיוחדים וחמודים, כל אחד בדרכו. בערב, כשהשכבתי אותם לישון בנשיקת לילה טוב, אמרתי שלכל אחד מהם יש רכות ומתיקות משלו.

כל אחד מהילדים נסע עם אבא לאוסטרליה לבקר את המשפחה שם ולהכיר את שורשיו מצד אבא. הילדים גדלו: בית ספר, חברים, חוגים, תנועת נער, צבא. ואחרי הצבא – הטיול לחו"ל. עם רותי נסעתי לאנגליה, סקוטלנד וווילס. עם דליה ודניאל ביליתי בהודו. אחרי הצבא, רותי התחילה ללמוד באוניברסיטה, פסיכולוגיה ומינהל עסקים. שם הכירה את רן והם התחתנו בתום הלימודים לתואר הראשון. כעבור קרוב לשנתיים נולדה תינוקת חמודה, נועה, שהפכה אותי לסבתא. חיי כסבתא לנועה ולאחר מכן גם לדנה מעשירים אותי והם מלאי אושר ונחת.

בובי, אני והילדים: רותי, דניאל ודליה, 1963

תמונה 4

טרם לידתה של דנה ורק כחודש לאחר שדליה ואני חזרנו ארצה מהודו, קרה לנו האסון. דניאל המשיך לטייל עם חברים בהודו והקפיד לשמור על קשר רצוף איתנו בטלפון ובמכתבים בדואר האלקטרוני.

בתאריך 1.8.05, דניאל שלח לנו את המכתב האחרון ובו כתב שהוא הגיע  עם חברים לקאסול שבעמק פרווטי ומשם כוונתם לצאת לטיול בכפרים שבהם אין תקשורת טלפונית ואין אינטרנט ולכן לא נשמע ממנו כמה ימים. ואכן באותו יום דניאל וחברו אורי הגיעו לכפר הראשון, צ'אלל. למחרת, דניאל קם בבוקר ויצא מהחדר כשחברו אורי ישן עדיין. דניאל יצא בסנדלים ולקח אתו רק מצלמה ותיק קטן עם כסף ותעודות. מאז דניאל לא חזר.

אורי יצא לחפש אותו והזעיק חברים נוספים. הוא הודיע למשטרה המקומית ולנו. משלחת של מחפשים יצאה להודו ודליה הצטרפה אליהם. נעשו מאמצים רבים כדי לאתר אותו. בכל ימי החיפושים הצטרפו למשלחת כ-30 עד 60 ישראלים, חלקם כאלה שהטסנו במיוחד מהארץ וחלקם כאלה שטיילו בהודו. כמו כן נעזרה המשלחת במסוק, בכלבי גישוש, במטפסי הרים מקומיים, במומחים לאיתור נעדרים בנהר שזורם במקום. פורסמו מודעות על היעלמותו של דניאל והוצע פרס כספי למציאתו. פורסמו כתבות בעיתונים המקומיים ונעשו חיפושים מבית לבית בכפרים, בעזרת אנשים מקומיים, אך כל אלה לא העלו דבר.

אנו לא נואשנו – שכרנו משרד חקירות, שלחנו מספר משלחות חילוץ, אולם עם כל מאמצינו ועם כל השקעת המשאבים מצידנו לא נמצא  קצה חוט שיוביל למציאתו של דניאל.  בשנים הראשונות דנה הייתה שואלת איפה דניאל ואני אמרתי שאיננו יודעים וזו האמת. לא ברור אם אי פעם נדע… 

 במשך כל תקופת החיפושים הממושכת, החברים של דניאל באו לביתנו בסופי שבוע. אנו שומרים על קשר עם החברים ושותפים לאירועים בחייהם כמו חתונה, ברית ולהבדיל במקרים מצערים. כשנתיים אחרי היעלמו של דניאל, החלטנו לערוך טיול עם החברים סמוך ליום הולדתו. בין חבריו של דניאל המשתתפים בטיולים יש חברי ילדות מהפעוטון (בגיל שנתיים), מגן הילדים ומבית הספר; וכמובן חברים מתקופת השירות הצבאי. אנו מקיימים את הטיולים בכל שנה ומציינים בכך את החיים שאחרי המוות: החיים שלנו אחרי הסתלקותו של דניאל.

 

בטיול עם החברים של דניאל, 2014

תמונה 5

החיים נמשכים. בובי ואני פרשנו לגמלאות

אנחנו פנויים יותר לשמיעת הרצאות שמעניינות אותנו, טיולים ופעילויות נופש, התנדבות משמעותית וקשר אינטנסיבי עם המשפחה. רותי, רן ודליה עובדים. נועה, בת 12, ודנה, בת 9, לומדות, משתתפות בחוגים, פעילות בצופים

 

כולנו נפגשים בסופי שבוע לארוחות שבת. אנחנו מעורבים מאוד בחיי הנכדות דבר שגורם לנו שמחה רבה, נחת ומעשיר את עולמנו.

תמונה 6

 

תשע"ו

מורה מובילה: תמר הלפרסון

מילון

של"ת
שירות ללא תשלום

ציטוטים

”אהבתי את בית הספר . רוב המורים שלנו היו מורים טובים. הלימודים עניינו אותי “

”בסיום התיכון התגייסתי לצבא. גיוס היה מובן מאליו. התחמקות משירות צבאי זכתה לביקורת קשה בחברתנו. “

הקשר הרב דורי