מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל על שם אח של  אבא שלי בשם עזריאל ואחות של אמא שלי בשם דינה, ששניהם נספו בשואה. נולדתי בשנת 1951 בנתניה.

הבית שלנו היה בית פרטי היו בו חמשה חדרים פלוס חדר אוכל וחדר עבודה/ספריה של האבא שלי שהיה עיתונאי ומתרגם ששלט ב -13 שפות. בבית היו גם שלוש מרפסות גדולות וחצר שכללה עצי פרי, דשא וגם מבנה ששימש כמנסרה לניסור יהלומים עבור 3 פועלים. מתחת לבית היה מרתף והייתה גם פינה מיוחדת לכביסה שאותה היו מכבסים ביד ואת המים היו מרתיחים באמצעות מדורה קטנה. הבית היה חריג בנוף בעיקר באבזור שחלקו הגיע מאמריקה באדיבותו של דודי אחיו של אבי שדאג מידי פעם לשלוח לנו דברים כמו מקרר וחדר אמבטיה. המקרר היה הראשון בשכונה והשכנים היו מאחסנים אצלנו מוצרי חלב או בשר כי להם היו ארגזי קרח שכמובן לא הספיקו להכיל מוצרים מסוימים. אנחנו כילדים בילינו את רוב היום מחוץ לבית בעיקר על הכביש ולא חששנו כי בכול הרחוב הייתה רק מכונית אחת שהייתה נוסעת בבוקר לעבודה וחוזרת בשעות הערב. היה לנו בית כנסת ברחוב שהיה משמש את הילדים כמגרש כדורגל בין תחומי החצר המגודרת שלו. כמו כן, היינו הולכים כול מוצאי שבת לבית הכנסת לסעודה שלישית כי שם נתנו לנו סנדוויצ'ים וזו הייתה הסיבה האמיתית בגינה הלכנו לבית הכנסת. לאבי קראו יוסף ולאמי קראו חישקה, שניהם נולדו בפולין בעיירה בשם אוסטרוב הנמצאת 90 קילומטר צפונית לבירה ורשה. שניהם נולדו בתחילת המאה ה -20. יש לי שתי אחיות האחת פנינה נולדה בוורשה והשנייה אביבה שנולדה בליטא בדרך מנוסתם של הורי מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לפני שהגרמנים פלשו לפולין.

אבי היה מראשי תנועת החרות והיה סגנו של מנחם בגין, שלימים היה ראש ממשלת ישראל בסוף שנות ה-70. אבי כתב את תקנון בית"ר (תנועת הנוער של תנועת החרות). אמי הייתה עקרת בית ולמעשה הייתה זו שניהלה את משק הבית ודאגה לכל ניהול החיים של הילדים. הארוחות בבית היו מאוד פשוטות ובשנות ה -50 היה בארץ משטר צנע שמשמעותו שכל משפחה קיבלה פנקס עם בולים ולכול בול היה ערך כספי ורק עם הבולים משפחה יכלה לקנות מוצרי מזון. המחסור בארץ במוצרים כמו בשר חלב ביצים ואפילו לחם היה גדול ולמשל במשפחתי רוב המוצרים החשובים נתנו לאחת מאחיותיי שהייתה ילדה מאוד חולנית. את הדברים המיוחדים השאירו לשבת כך שלפחות פעם בשבוע תהיה לנו ארוחה חגיגית.

זיכרונות ילדות

אני זוכר שבגיל 3 התחלתי גנון ויחד איתי היו בגן אריק, אבי ודן שהם חבריי עד עצם היום הזה. יחד איתם גם הלכתי לגן חובה, בית ספר יסודי, תיכון ועם חלק מהם גם הייתי בצבא. באותן שנים לא הייתה טלוויזיה לא מחשבים לא טלפונים סלולריים ולכן את רוב זמננו בילינו בחוץ עם משחקים שהמצאנו כמו: גוגואים, חמש אבנים, מוטראס ועוד הרבה מאוד משחקי כדור. למעשה היינו ילדי רחוב משעות הצהרים ועד רדת החשכה. בכל בית ספר הייתה תלבושת אחידה ובשום פנים ואופן אסור היה להופיע בשום בגד אחר. תלמיד שהיה מגיע לבית הספר שלא בהתאם נשלח הביתה להחליף בגדים. כשהמורה נכנס לכיתה כולנו קמנו ורק לפי הוראתו התיישבנו במקומנו. בימי שישי הינו עושים מסיבות כיתה בכל פעם בבית של תלמיד אחר. פעם בשנה היינו יוצאים לטיול שנתי על מנת להכיר את הארץ. לי באופן אישי הייתה זכות מיוחדת ואותה מורה בשם בלהה זייפר הייתה המחנכת שלי מכיתה א ועד סוף כיתה ח. זה היה מקרה מאוד חריג שמעולם לא חזר על עצמו. בכיתות גבוהות יותר נהגנו בימי שישי בערב לצאת לדיסקוטק לרקוד, לשתות גזוז ולאכול חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ. זה גם היה הזמן שבו התחילו חברויות בין בנים לבנות וזה גם היה הזמן שנוצרו הכרויות חדשות וחברויות חדשות. זה היה מעבר מילדות לבגרות. אני לא הייתי תלמיד מצטיין אבל הייתי מוכשר מאוד בתחום המשחק והבידור ולכן המורים מאוד אהבו אותי וסלחו לי על חוסר ההתמדה בלימודים.

זיכרונות משנות ה – 20

בשנות ה 20 היה לנו רק ערוץ טלוויזיה אחד שהיה ערוץ ממלכתי. לא היו פרסומות ובכדי לאפשר תקציב הוצאות לערוץ נדרשו התושבים לשלם אגרת טלוויזיה. התוכניות היו בעיקר הפקות זולות תוכניות לילדים ותוכניות לימודיות ובשעות הערב מהדורת חדשות מרכזית. ברדיו היו שתי תחנות עיקריות האחת ממשלתית והשנייה תחנה צבאית. רוב היום התחנות היו משדרות שירים ומדי כמה שעות היו משדרים מהדורת חדשות. כול השירים היו בעברית בעיקר של משוררים ומלחינים ישראלים. חלק מהמשוררים היו עולים חדשים והשירים שלהם היו מבוססים בעיקר על זיכרונות שלהם מארצות מוצאם וחלקם אף היו ממש העתקה של לחנים שהיו מושמעים בארצות מוצאם. משוררים כמו חיים נחמן ביאליק, אלתרמן, שלונסקי, וילנסקי היו בעיקר מחברים שירים עם תיאור של ארץ ישראל, נופיה, חיות הבר שלה ובכלל תיאורי טבע.הזמרים של אותה תקופה היו שושנה דמארי, יפה ירקוני, אריק לביא, מאוחר יותר אריק איינשטיין, חנן יובל וגם שלמה ארצי וירדנה ארזי ששרים עד עצם היום הזה.. רוב הריקודים היו ריקודי עם ובוצעו על ידי להקות מחול או בבית הספר או בתנועות הנוער. אני הייתי חניך בתנועת נוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) תנועת נוער שהייתה קרובה למפלגת חרות בהנהגתו של מנחם בגין  ואת תקנון בית"ר כתב אבי יוסף כרוסט סבא רבא בין השאר של לירן. בתנועה היינו מבלים פעם אחת באמצע השבוע ופעם אחת בשבת אחר הצהריים. פעם בשנה יצאנו למחנה ישנו באוהלים ושיחקנו במשחקים שונים שהיום כבר לא מוכרים. היו גם מסיבות בבתי התלמידים או החברים שבהם נוגנו גם שירים של זמרים מחו"ל ולקולם היינו רוקדים ריקודים סלוניים וכבר אז הבנים הנועזים ניסו "להצמיד" את הבנות וכך התחילו הרבה סיפורי אהבה. הלהקות הידועות של אותה תקופה היו הגיבעתרון, גשר הירקון, השלושרים, צמד רעים ושוקולד מנטה מסטיק. בשלב מאוחר יותר גם נפתחו דיסקוטקים כמו עזאזל, במבוק והקופים. הפעילות הייתה בעיקר בימי שישי בערב ובשבתות בערב . היינו הולכים לראות סרטים בבתי קולנוע כמו שרון, יגיל, סטודיו וקולנוע מגדלור שהיה בלי גג והתאים אך ורק לסרטים בקיץ.

אירועים מיוחדים

תקופת הצנע- מדינת ישראל הייתה במצוקה כלכלית וכמעט לא היו לה מקורות הכנסה אבל ההוצאות היו גדולות בגלל העלייה של יהודים מרחבי העולם ובעיקר פליטי וניצולי השואה מאירופה שהגיעו לארץ בחוסר כול. כמו כן עקב האיום הערבי להרוס את המדינה היו הוצאות ביטחון גדולות. לאור זאת ומחוסר של מוצרים חשובים להאכיל את כול האוכלוסייה נהגו במשטר צנע וכול משפחה קיבלה פנקס בולים לפי גודל המשפחה ובחנויות השונות ניתן היה לרכוש מוצרים רק עם בולים. הייתה מגבלה על כמות המוצרים לנפש, למשל לחם אחד למשפחה ליום, ביצה אחת לאדם ליום וכדומה

מלחמת סיני:- פרצה בשנת 1956 תקפו צבאות מצרים ירדן וסוריה את מדינת ישראל שכבר באותם ימים הוכיחה לעולם שלמרות שהיינו מעטים מול רבים הצלחנו לשמור על גבולות המולדת

תפיסת אדולף אייכמן- פושע נאצי בכיר ביותר שהיה אחראי על תוכנית ההשמדה של יהדות אירופה ונתפס בשנת  1962 בארגנטינה על ידי המוסד,  הובא למשפט בארץ שבסופו הוצא להורג בתלייה ואפרו פוזר בים על מנת שלא יישאר ממנו זכר.

שנת שהות בארגנטינה:- בהיותי בן 12.5 הוצעה לאבי שליחות מטעם תנועת החרות בארגנטינה למשך שנה. נסענו אבי, אימי ואנוכי. אני הלכתי לבית ספר יהודי פרטי בשם "תרבות" וכילד בתוך כחודש וחצי דיברתי ספרדית, שפה בה אני שולט עד היום. את בר המצווה שלי חגגתי בניכר עם מעט בני משפחה ובעיקר עם חברי הקהילה היהודית. בשנה זו עוצבה מאוד אישיותי העצמאית ופתחה לי פעם ראשונה פתח לעולם הגדול

מלחמת ששת הימים: בשנת 1967 אחרי תקופת המתנה ארוכה ומפחידה החליטה הממשלה למהר ולתקוף את צבאות מצריים וסוריה מתוך הבנה שהם עומדים לתקוף אותנו ולנסות להחריב את המדינה. ב -6 ביוני עם שחר יצאו מטוסי חיל האוויר ותקפו את כול שדות התעופה של שתי המדינות והשמידו את חיילות האוויר שלהם בעודם על הקרקע ובתוך 6 ימים.  עקב היתרון האווירי המדהים נכבשו ונכנעו הצבאות הגדולים הללו כולל במבצעי קרקע וכך הפכה סיני לחלק מישראל, רמת הגולן הפכה לחלק מישראל וגולת הכותרת הייתה כיבוש הגדה המערבית מידי ירדן ומעל לכול שחרור ירושלים כולה כולל הכותל המערבי ועוד מקומות קדושים ליהדות שהיו חסומים לגישה כי היו תחת שלטון ערבי.

מלחמת יום הכיפורים: בשנת 1973 הפתיעו אותנו צבאות סוריה ומצריים וממש ביום הכיפורים בעוד כולנו בבית הכנסת מתפללים וצמים פרצו צבאות הערבים לתוך שטחי מדינת ישראל שלא הייתה מוכנה להתקפה זו. הרבה חיילים נהרגו במלחמה זו ורק נחישות ואמונה חזקה גרמה לצבא להצליח ולהדוף את הערבים ולהחזיר את השטחים שנכבשו. זו הייתה ממש מלחמת להיות או לחדול ונחלצנו ממנה בשלום עם אבדות רבים של גיבורים שייזכרו לעד. הייתי חלק מהלוחמים במלחמה זו ולא מעט מאנשים שהכרתי איבדו בה את חייהם והרבה זיכרונות לא טובים נשארו לי עד עצם היום הזה.

יום חתונתי

אהבה ומשפחה

סבא וסבתא הכירו במקרה בבית של חבר של סבא במוצאי שבת 13 ביוני 1974.סבתא הייתה תיירת מדנמרק שהייתה בטיול עם הוריה אחיה ורעייתו ואחיה הצעיר. סבא היה קצין בצבא שבה לבקר את חברו שהיה בנו של מדריך תיירים שאירח את המשפחה של סבתא. סבא מיד גילה חיבה מיוחדת לסבתא וככל שהאריכו בשיחות כך החיבה גברה. היו לנו חמישה ימים מהממים ביחד ואז סבתא ומשפחתה חזרו לדנמרק ארץ מוצאם. התחילה החלפת מכתבים בין סבא וסבתא שנמשכה 6 שבועות, יום יום מכתב ארוך לפחות 10 עמודים. זו הייתה הדרך שלנו להכיר וללמוד אחד את השני, את היסטוריה שלנו, את התחביבים שלנו ובכלל הינו צריכים להדביק פער של שנים שבהן כל אחד מאיתנו חי במדינה אחרת עם שפה אחרת, דת אחרת, שיטת חינוך שונה והרבה מאוד אורחות חיים שונות מאוד. יום אחד סבתא טלפנה לסבא הביתה והודיעה שהחליטה לטוס לארץ למספר ימים על מנת לברר האם מדובר בסיפור אהבה או סתם התלהבות של חופשת קיץ. שלושה ימים לאחר בואה החלטנו שאנחנו מתחתנים.

במהלך השנים נולדו גד (1976) קרן (1980) וגיא – אבא שלך (1984). גד התחתן עם ניקול ולהם 3 ילדים (ספיר, יהונתן ונוגה) קרן התחתנה עם גיל ולהם 2 ילדים (הראל וארי) וגיא התחתן עם רנית ולהם 2 (ילדים לירן וירין). סבתא וסבא עבדו הרבה שעות והילדים גדלו עם אומנת מדנמרק או הולנד וכך התמזל מזלם וכולם דוברי אנגלית מצוינת. היינו הורים מאוד פתוחים וקשובים עם הילדים שתמיד יכלו לדבר איתנו על הכול. חינכנו אותם לנימוסי שולחן, לקבלת האחר, לקרבה לתא המשפחתי הקרוב ולשמחתנו הם המשיכו כך גם עם ילדיהם. גד וניקול גרים בכפר סבא, קרן וגיל גרים בחדרה וגיא ורנית גרים ברמת פולג, קרוב אלינו ומטבע הדברים אנחנו רואים הכי הרבה את לירן וירין. בכול סופשבוע כולנו מתאספים לארוחה משותפת בין בשישי (כולל קידוש) או בשבת. זהו גם זמן האיכות של ילדינו להתראות אחד עם השני וזמן איכות לנכדים לשחק ולהשתולל ביחד. מעבר לכך לכול משפחה יש חצי יום של ביקור שלנו הכולל איסוף מבתי הספר או הגן, ארוחת צהרים משותפת, הכנת שיעורים והסעה לחוגים השונים.

הזוית האישית

דניאל: התהליך מדגיש את הצורך לשמר את ההיסטוריה שלנו בארץ. יש מקום לחשב מסלול מחדש ולרתום יותר לעומק את הנכדים