מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור ילדותה של סבתי חרסה

סבתא חרסה ואני, יהלי בקשר הרב דורי
סבתא חרסה בצעירותה
סבתא שלי מספרת מה היו מנהגי הקיבוץ ואיך שראתה באשדות יעקב את הפסגה המושלגת הלבנה מבעד לחלון!

שמי הוא חרסה. קוראים לי בשם זה מכיוון שלסבתא שלי שנולדה בפולין קראו חסיה, וההורים שלי ניסו לתת משמעות יותר ארץ ישראלית לשם הגלותי, וקיבלתי את השם חרסה שיש לו צליל דומה, וזו מילה שלקוחה מהתנ"ך ופירושה: שמש.

נולדתי בארץ ישראל – פלשתינה, שכך נקראה הארץ שלנו לפני קום המדינה והכרזת העצמאות. כשנולדתי, הוריי גרו בעיר חדרה. וכשהייתי בת שנה, משפחתי (הוריי ואני) עברנו לגור בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. גדלתי שם באזור שהיה מוקף שדות ומטעים. מצד מזרח ראינו את הרי הגלעד, מצד צפון את הר החרמון ופסגתו המושלגת הלבנה. הקיבוץ שלנו היה קרוב לכינרת. ובשבתות נסענו לכינרת ל"בילוי שבת".

בשנים הראשונות של הקיבוצים הילדים גרו בבית-הילדים, ולא אצל ההורים. לכל קבוצה גיל היו את המטפלת שלה, הגננת, או המורה, וכל הילדים גרו בבית משותף: בית-הילדים (ההורים של הילדים היו גרים במקום אחר, בחדר קטן שנקרא "החדר". לא עם הילדים שלהם).

כל הילדים של הקיבוץ היו אוכלים בחדר אוכל משותף: בניין שהכיל חדר גדול וקראו לו ״חדר-אוכל הילדים״. את האוכל בישלו ב״מטבח-הילדים״ והילדים לא היו יכולים לבחור מה לאכול, כמו במשפחות שהילדים גרים בבית ההורים. כולם אכלו את אותו האוכל.

גם המקלחות היו בבית-הילדים. את הבגדים כיבסו במכבסה אחת גדולה, משותפת לכל הילדים והמבוגרים (המבוגרים בקיבוצים נקראו ״חברים״). וכדי שידעו כל בגד למי הוא שייך, סימנו את הבגדים עם מספרים. וכל ילד וחבר, קיבל מספר משלו.

לא היה בית כנסת בקיבוץ, אבל היה הווי וחברות בין כולם מאוד משפיעה ודומיננטית.

כולם הכירו את כולם, ואת קשרי המשפחה של כולם. עד היום בני ובנות הכיתה שלי הם כמו אחים שלי, ואנחנו מרגישים בני משפחה.

שם ההורים שלי שושנה ואברהם שמואלי (בפולין שמות המשפחה היו שמול וקרבצ׳יק).

שמות אחיותי – יעל ואהובה. אהובה נולדה 7 שנים אחריי, ויעל – 7 שנים אחרי אהובה.

אבא שלי היה חקלאי, למרות שבפולין, ארץ הולדתו, הוא למד נגרות. אבל כשבא לארץ, הרצון החזק שלו והשאיפה, היו לעבוד, לפתח, ולהפריח את אדמת ארץ ישראל. אמא שלי הייתה מטפלת של קבוצת ילדים בקיבוץ. היא היתה אשת חינוך. ההורים שלי היו אידיאליסטים, שהכי חשוב היה להם יישוב הארץ, ולתרום את חייהם למען פיתוח וגאולת אדמות הארץ. גם אם זה על חשבון הנוחיות הפרטית שלהם, וויתור על מותרות ומנעמי החיים. וכך, בזכות החלום הזה, להתיישב ולחיות בארץ ישראל, הם ניצלו מגורלם המר של ייתר בני המשפחה, שנשארו בפולין, וניספו כולם במלחמת העולם השנייה, בידיי הנאצים ימ״ש, כמו עוד 6 מיליון יהודים.

ההורים שלי, כמו כל חברי הקיבוץ (כך נקראו המבוגרים בקיבוצים: ״חברים״), לבשו את הבגדים שניתנו להם ב״מחסן – הקיבוץ״. בעיקר ״בגדי עבודה״, שזה היה מכנסי חאקי, וחולצה כחולה. כאמור, לא ניתן היה להתלבש לפי בחירה, אלא רק מה שסיפק המחסן בקיבוץ. היוצא דופן היה שבשישי ושבת לבשו חולצה לבנה. זה היה נחשב חגיגי מאוד. וכך גם בחגים.

כפי שכבר סיפרתי, את האוכל שאכלנו בישלו בשבילנו, הילדים, במטבח-הילדים, מטבח שהיה גדול (יחסית), כיוון שהיה צריך לבשל לכמה עשרות ילדים (כל ילדי הקיבוץ). חוץ מהמטבח הזה, היה מטבח נוסף, מטבח למבוגרים, חברי הקיבוץ, שאכלו בחדר האוכל (הגדול), כולם ביחד. היינו יכולים לדעת את ימות השבוע לפי מה שהגישו לנו בארוחות הצהריים.

למשל בימי ראשון – מנת אטריות. בימי שני – תמיד קציצות. בימי שלישי – מרק עגבניות, וכך הלאה… רק ימי שישי היו יוצאי דופן, כי אז הגישו בצהריים אוכל קר (למשל גבינה) ובערב – ארוחה חמה. זה היה נחשב חגיגי.

סיפרתי כבר שלא יכולנו לבחור אוכל שמתחשק לנו. ואגב, סוכריות, שוקולד, וממתקים למיניהם, בכלל לא היו בנמצא. בטח לא גלידה. ה״ממתק״ היחידי היה ריבה.

החברים (וביניהם הורינו) שעבדו בקיבוץ לא קיבלו משכורת. פשוט כולם קיבלו מהקיבוץ את מה שצריך בשביל לחיות: אוכל, בגדים, נעליים, מצרכי ניקיון, חינוך הילדים, אמצעים למחייה כמו מים, חשמל ורפואה. לא היו חנויות בקיבוץ ולא היה איך ולא היה איפה לקנות משהו.

כל סדר היום שלנו התנהל במסגרת של הגן או בית הספר (על פי הגיל). והיו לנו שעתיים ביום, אחר הצהריים, שבהן יכולנו ללכת לחדר ההורים, לבלות איתם. בערב שוב חזרנו לבית-הילדים, לארוחת ערב, ולישון. קראו לזה ״לינה משותפת״: כל הילדים של אותו שנתון בחדר אחד. כשגדלנו קצת, בגילאי העשרה, כבר ״פינקו״ אותנו, כשקיבלנו חדרי שינה קטנים יותר ל- 3,4 ילדים בחדר.

גם קבלות השבת, והחגים היו משותפים לכל הילדים והחברים. מרשימים במיוחד היו חג הפסח, וחג השבועות, שנקרא גם חג הביכורים. בחג הפסח, המשפחות שוייכו לשבטים: 12 שבטי ישראל. וכל ״שבט״ (שכלל כמה משפחות) התכנס יחד, וישבנו אל שולחנות ארוכים וחגיגיים (עם מפות , וכלים יפים), מתחת לכיפת השמיים. קראנו את הגדת פסח (שהותאמה למציאות של חיי הקיבוץ), שרנו שירי פסח ושירי אביב, ורקדנו ריקודים שביטאו והתאימו לחיינו העכשוויים בארץ, וסיפרו והזכירו את חיי בני ישראל בתקופת יציאת מצריים.

בחג השבועות יצאנו כולנו לשדה, לחגוג בטבע את שמחת הצלחת הגידולים החקלאיים, הירקות, הפירות והתבואה. גם חג זה לווה בשירים וריקודים, ותצוגה של הכלים המכניים שעזרו בגידול ובתפוקת התוצרת, מקושטים וחגיגיים כמו כל המשתתפים בשמחה.

זהו קטע קטן של חיים רק עד מלחמת העצמאות כשהייתי כמעט בגילך, בת 9

הזוית האישית

בזכות הקשר הרב דורי הכרתי יותר את סבתא שלי לעומק והיה לי כיף לשמוע מה היה בילדותה.

מילון

חג שבועות
חג הבאת הביכורים

ציטוטים

”שרנו שירי פסח ושירי אביב“

הקשר הרב דורי