מאגר סיפורי מורשת

שמי יוכבד, נולדתי במשפחה חסידית בבני ברק, היינו חמישה אחים וארבע אחיות. מקומי היה השביעי בסדר הילדים. החיים היו מאוד קשים, הערבים קיבלו יחס מיוחד מהבריטים בעוד שהיהודים קיבלו יחס משפיל. משפחתי היתה מאוד מאוחדת, הם נלחמו כמו אריות עבור המדינה שלנו.  אח אחד היה בלח"י ושני אחים ואחות נוספים היו באצ"ל. כשהבריטים עזבו את הארץ, מדינות ערב שהיו מסביב למדינת ישראל, פתחו במלחמה ורצו להשמיד את קיומינו, בינהן: מצרים, ירדן, סוריה,עירק וכו'. אחיי נלחמו במלחמת השחרור בכל החזיתות, למרות שהיו דתיים מאוד אדוקים, ואמרו שלהילחם על המדינה זו המצווה הכי חשובה ליהודים.

הוריי, איטה ודב צבי פרידמן ז"ל, שעלו מפולין לארץ בשנת 1933 לפני תחילת השואה, עזרו לאנשים רבים שהיו במצוקה כספית. הרבה אנשים שעלו לארץ בזמן השואה, היו חסרי כל והוריי עזרו להם להסתדר כי אמרו שזו מצווה גדולה. במשפחה הזו גם אני הייתי דתית, לוחמת ועוזרת לאחרים מי מה שיש לה.

בשנת 1960 התחתנתי עם בעלי אלחנן מינסטר ז"ל (הסבא של אורין). לאחר נישואיי עברתי לגור בקיבוץ אשדות יעקוב איחוד שבצפון הארץ, ליד הכנרת. שם גידלתי את בנותי: חנה עצמון, סמדר רוזנבלט והאימא של אורין, דפנה מינסטר. שם חיינו תחת אש, ירו עלינו קטיושות ואנשים נהרגו. הבת שלי דפנה, אימא של אורין, כשהיתה בת שנה וחצי – נפלה והתפוצצה לידה קטיושקה. בדרך נס היא לא נפגעה, היא רק אמרה "שהיה בום נורא, אש גדולה וחזקה".

אנחנו נשארנו להתגורר בקיבוץ עוד זמן רב, עד שפסקו היריות ומטחי הקטיושות, למרות שחברים שלנו עזבו את הקיבוץ כי לא רצו להתגורר תחת הקטיושות. בשנת 1978 עברנו מהקיבוץ לעיר כפר סבא שם בתי דפנה נכנסה לחטיבת הביניים. אני עבדתי בעיריית כ"ס בתור מנהלת חשבונות ומתכנתת והייתי מנהלת מחלקת הגבייה עד לפרישתי בשנת 2001.

הזוית האישית

יוכבד מינסטר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה אורין. התכנית נערכה בבית הספר מגן בתל אביב-יפו, התשע״ט.