מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים שגיב ילידת 29.9.1952 ב- י' בתשרי ביום כיפור. להוריי: חיה ומרדכי פייס. נולדתי בישראל.

אבי היה נגר ואימי היתה עקרת בית. היא עבדה גם בתפירה בבית, היא גם טיפלה בילדים.

גרנו בבית קטן ובו שני חדרים. מטבח קטן מאוד הורי ישנו בסלון. אני ואחותי גדלנו שיחקנו וישנו באותו החדר. הוריי נולדו בפולין בעיר לודז'. אבי עלה לארץ בגיל 7 ליפו שהיתה קרובה לתל-אביב שהיתה אז חולות עם כמה בתים.אימי עלתה לארץ בגיל 11 לעיר תל אביב.סבי מצד אימי יצחק גולדשטיין לא מצא עבודה ורצה לחזור לפולין סבתי לא הסכימה לחזור. אולי אם הם היו חוזרים לפולין לא היו שורדים כי השואה החלה. בסופו של דבר סבי מצא עבודה בתור סוחר והסתדרו יפה בארץ. סבי מצד אבי  יצחק פייס היה נגר .לימים נודע לי שהוא בנה את ארון הקודש של בית הכנסת הגדול בתל-אביב. סבי עבד גם עם ראש עיריית רמת גן לפני שנהיה ראש עיר בתור נגר.

בתחילת שנות ה- 50 היה צנע כלומר כל אזרחי ישראל לא יכלו לקנות כל דבר שרצו והמצרכים היו בהקצבה. למשל כמו מצרכי יסוד כגון :חלב לחם גבינה ביצים ובשר.

בילדותי היו הרבה משחקים כמו דמקה דוקים חמש אבנים סבתא סורגת וכששחקתי עם חברותי בחוץ שיחקנו מחבואים, תוספסת,שבע אבנים, קלאס ועוד. בית הספר שלי היה מול ביתי. אם הייית שוכחת משהו ששיך ללימודים, הייתי יכולה ללכת הביתה ולהביא. כשהתחלתי ללמוד בכיתה א' היו שיפוצים בבית הספר ולמדנו במשמרות או משעה 8-12 או משעה 12 עד 4.

אהבתי מאוד את ימי השישי והחגים מפני שביום שישי התכנסנו באולם לטקס יום שישי שבו היתה תלמידה שמנגנת בפסנתר. היינו עושים הצגה לכבוד שבת.מנהלת בית הספר היתה נושאת דברים ומברכת אותנו בשבת שלום. לכל חג היתה חגיגה מיוחדת למשל בפסח היינו עושים ממש "סדר פסח". בפורים היתה תחרות בן הכיתות של מי התחפושת וההצגה היפה ביותר. בכיתה ח' כל כיתתי התחפשה לתיירים ואני הייתי הזמרת.

לפני זמן בת המצווה סבתי חלתה מאוד ולא חגגו לי את בת המצווה. פעם לבנות המצווה לא עשו את הארוע במקום כמו אולם ארועים אלא בבית או בבית הספר. היום אני מרגישה שהפסדתי שמחה גדולה בחיי.

כל שנה מגיל 12 אני צמה ביום כיפור. בערב יום כיפור בשנת 1973 סיימנו אני והוריי את הארוחה המפסקת והלכנו לבית הכנסת. אני גרתי ברחוב ראשי ברמת גן. בכל יום בשנה התנועה מאוד עמוסה מלבד יום כיפור. ביום למחרת כשהצום בעיצומו ראינו מכוניות נוסעות על הכביש. אני והורי נדהמנו ולא הבנו מדוע. אבי שאל אותנו: "האם האנשים אינם מכבדים כבר את יום כיפור? מדוע אנשים נוסעים ביום כיפור?" לאחר זמן מה ראינו אזרחים עם מזוודות ותרמיל נוסעים בג'יפים צבאיים ואז הבנו שקרה משהו… אצלנו בבית ביום כיפור הרדיו לא דלק אבל ברגע זה הרגשנו שמשהו קרה, מהרדיו שמענו מהדורה מיוחדת שפרצה מלחמה. ההרגשה היתה לא נעימה ולא ידענו מה הולך לקרות.פעם המלחמות  היו בדרך כלל בגבולות הארץ, לא כמו היום שהמלחמה יכולה להיות מרחוק.

לאחר כמה ימים מפרוץ המלחמה הציעו בבית הספר תיכון לתלמידים להתנדב למשימת חלוקת מכתבים באזור המגורים שלנו. אני התנדבתי למשימה ובסיומה קיבלתי תעודת הוקרה "מבנק הדואר".

אני סיימתי 10 שנות לימוד בבית ספר תיכון לפקידות וחשבונאות שנקרא "אבוקה". עבדתי אצל רואה חשבון בתור פקידה. בערבים למדתי בבית ספר לאנגלית כדי לשפר את שפת האנגלית שלי.

בכיתת האנגלית ישב לידי נער בגילי. מידי פעם החלפנו מילים ששייכות לשיעור. הבחור הציע לי שיסיע אותי הביתה באופנוע. נעניתי להצעתו. והמשכנו בתור חברים טובים עד שהוא התגייס לצבא בפברואר 1971. לי זה היה קשה כי הוא הגיע הביתה כל כמה שבועות. הגעגועים היו רבים, לכן הייתי שולחת לו מכתבכים והוא היה משיב לי בחזרה. המכתבים הגיעו אלי אחרי שבוע. היינו חברים יותר מ 6 שנים. הוריו של חברי יוסי עלו 1951 מעירק ועברו לגור במעברה. יוסי אהב לגור במעברה. הוא והוריו וסבתו גידלו תרנגולים ועיזים. הם חלבו את העיזים ושתו את החלב ואכלו את הביצים שהתרנגולות הטילו. הם גרו במעברה קרוב לעשר שנים. אחר כך הם עברו לבית משותף עם שכנים. בבית היו שני חדרים קטנים מטבח אמבטיה ושרותים משותפים. בבית הזה גרו 6 נפשות. זוג הורים 4 אחים וגם הסבתא גרה איתם. היינו חברים יותר משש שנים. החלטנו להתחתן. יוסי היה אז בשרות הקבע בצבא. ההורים שלי הזמינו את ההורים שלו ואת משפחתו.

החגיגה הייתה גדולה ושמחה. לפני החתונה עשו לי "חינה" שזה טקס מסורתי. השמחה הייתה גדולה.  החתונה הייתה בשנת 1974 עם 500 מוזמנים. הייתה תזמורת שניגנה בחתונה. השמחה הייתה גדולה. עבדתי בתור קופאית בבנק. החיים היו מאושרים ואחרי שלוש שנים נולד בני הבכור בשם יעקב (קובי) ע"ש חמי שהיה אז בחיים. התינוק החמוד הפליא אותנו במעשיו ותמיד עשה דברים מעל לגילו.

אחרי שלוש שנים בשנת 1980 נולד לנו עוד ילד בשם יצחק (איציק) וגם הוא הפליא במעשיו. כאשר גדלו מעט יצאת לעבודה בתור קופאית. הילדים היו בגן ובבית הספר. בשבתות היינו הולכים להורים או לטיולים בטבע.

הילדים גדלו ונשאו ונולדו להם ילדים ולי 5 נכדים נפלאים. החיים היו נפלאים עד שב- 28  פברואר א' אדר נפטר באופן פתאומי בעלי יוסי שגיב ז"ל. החיים השתנו אבל אם כל זאת אני ממשיכה את חיי בשמחה על מה שיש לי. הילדים הנפלאים עם הערכים הטובים שעליהם חונכו  והנכדים שנותנים לי נחת וגאווה אין סופית. אני מודה שמסביבי נמצאת משפחה תומכת וחברים וחברות שתמיד לצידי בכל זמן. אני מודה לנועם שגיב נכדתי המיוחדת במינה שזכתי לעשות איתה את הפרויקט המיוחד הזה, תבורכי.

הזוית האישית

מאוד נהניתי להשתתף בפורייקט יחד עם סבתי מרים.