מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה באפריל 1948 להוריי בלה ואברהם אנגלצ'יק, הייתי אחות חדשה לבן 11 ושמו גיורא שהיה בן יחיד עד שהגעתי לעולם. על פי דבריו הוא מאוד שמח וציפה לאחות או אח כדי לא להיות בן יחיד.

אברהם – אבי

אברהם (אברם) אנגלצ'יק נולד בשנת 1911 בעיר לוקוב, בפולין. תאריך לידה מדויק אינו ידוע, גם הוא עצמו לא ידע. בנסיונותיה של בלה לחקור ולדעת (כפי שהיה מקובל במשפחתה), עפ"י עונת שנה, חגים שהיו בסביבת הלידה, עלתה האפשרות אותה אימצנו שהוא נולד בחודש פברואר. זה התאים גם לתאריכי ההולדת של שאר בני המשפחה, המטרה הייתה לפזר שמחות, עד כמה שניתן, על פני כל השנה.

אברהם בן לאהרן ולחיה קריינדל  לבית רוזנבלום היה השני מבין חמשת הילדים שנולדו. הבכור היה יעקב, השני אברהם, השלישית מנוחה, רביעי עקיבא והחמישי היה אליהו, היחיד שנולד בארץ ישראל. אהרן היה פחח במקצועו ואשתו חיה עשתה פאות נוכריות לשימושן של נשים דתיות, היא עצמה לא השתמשה באחת כזאת. המשפחה היתה דתית, סבא אהרן התפלל כל יום שחרית, מנחה ומעריב, היה שומר שבת ונהג ללכת לבית הכנסת. ילדיו בחרו להיות חילונים ולא היתה לו בעיה עם זה. בשבתות בצהרים לאחר ארוחת השבת ושירת מזמורים, קבלו הילדים כסף כדי ללכת למשחק כדורגל.

לסבא אהרן היו עוד אח ושלוש אחיות מבוגרים ממנו שעזבו את פולין בתחילת המאה ה- 20, אחת היגרה ללונדון והאחרים הגיעו לקנדה והתישבו בעיר טורונטו האח שינה את שם משפחתו לאינגליש. הם ניסו לשכנע את אהרן להגר גם כן לקנדה, אלא שבהשפעת חמיו (אבא של אשתו) שהיה חסיד של הרצל, החליט להגר לפלשתינה. לכאן הגיע בשנת 1922. מיד עם הגיעו לנמל חיפה שכר חנות בעיר התחתית של חיפה ברחוב המלכים ופתח בית מלאכה לפחחות. הוא יצר כלי בישול, תבניות, סירים וכד'. בכסף שחסך שלח להביא את אשתו חיה ו- 4 הילדים שהגיעו לפלשתינה ב- 1923. כמו כן קנה מגרש בנוה שאנן במקום שהיום נקרא רחוב נתיב חן, עליו הקים צריף ושם גרה המשפחה. מספר שנים אח"כ דאג להביא גם את הוריה של סבתא חיה ואח"כ גם את אחד האחיינים שלה,מרדכי טננבוים שהתגורר עימם עד שהתבגר.

התנאים ששררו בנוה שאנן באותם זמנים היו קשים ביותר, היו ביצות ומלריה, הם היו מוקפים בשכנים ערביים שהתנכלו להם, מים היה צריך להביא על גבי חמור ממעין שנמצא במקום מרוחק ונקרא היום רמות-רמז.

בשל הקשיים והמחלות מכר אהרן את המגרש בנוה שאנן וקנה אחר בשכונת הדר הכרמל (נחלה), שם הקים שני בתי דירות על מנת להבטיח לעצמו קיום עתידי.

סבתא חיה נפטרה בתחילת שנות ה- 40 של המאה העשרים. היא אושפזה בבית חולים שערי צדק בירושלים, שם נפטרה ונקברה בהר הזיתים. מ- 1948 לא ניתן היה להגיע לקבר עד 1967. בשנה זו עלו גיורא ואברהם להר הזיתים ולמרות ההרס הרב, הצליח סבא אברהם למצוא את הדרך ולזהות את המצבה שכמעט ולא ניזוקה.

אברהם, שהיה בן 12 כשהגיע לפלשתינה, התחבר מהר מאד לחיים החברתיים של ילדי חיפה. מתמונות מן האלבום אפשר להבין שלמד בבית ספר אבל לא לאורך זמן. אברהם ידע ואהב לקרוא אבל הכתיבה הייתה עבורו משימה בלתי אפשרית (היום מיחסים תופעות כאלה לבעיות של דיסלקציה/דיסגרפיה. אגב, התופעה הזאת חזרה גם בדורות הבאים במשפחת אנגלצ'יק). הקשיים בביה"ס וקשיי הפרנסה של המשפחה הוציאו אותו לשוק העבודה, בהתחלה כעוזר לאביו בבית המלאכה לפחחות בעיר התחתית של חיפה (רח' המלכים). מסיפוריו נודע שהיה נוהג להביא לאביו אוכל טרי במשך היום מהבית, הווה אומר: לטפס דרך שכונת חליסה בחיפה לנווה שאנן ולרדת שוב מספר פעמים ביום. הדרך הזאת חישלה אותו כי שם התגוררו ערביי חיפה שנהגו לקנטר ולהציק ליהודים, מסתבר שאברהם היה נוהג להחזיר מנה אחת אפיים וכשם שחטף מכות החטיף בחזרה. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד ומשם הייתה הדרך ברורה להגיע לפעילות של ההגנה בחיפה. הוא סיפר על טיולי אופניים ברחבי הארץ, טיולים שהגיעו לעבר הירדן ולים המלח, כמו כן היו נסיעות לעיר הגדולה תל אביב לעדלאידע ולפגישות עם ביאליק.

עם הזמן החל לעבוד בעבודות אינסטלציה, ולא רק בחיפה, הוא השתתף בבניית נמל חיפה, סלילת כביש טבריה-צמח ובבניית תחנת הכוח של רוטנברג בנהריים. במסגרת "חומה ומגדל" של ההגנה השתתף בעליה לקיבוץ חניתה שהוקם במהירות במשך לילה אחד.

ההגנה בחיפה הקימה את "פלוגת הסדרן" שהיוותה כיסוי לפעילות של חברי ההגנה וכנראה שגם עזרה לממן אותה היות וחבריה עבדו כסדרנים בבתי הקולנוע בחיפה בנוסף על עבודותיהם הקבועות. בפעילויות הללו של ההגנה הכיר אברהם את בלה שהייתה גם היא חברת ההגנה ובשנת 1936 בחודש מאי נישאו שניהם בבית משפחת אנגלצ'יק. המשפחה קיבלה אותה בחום רב והיא השתלבה שם באופן מלא. עפ"י הסיפורים זמן מה אחרי שהתחילו לצאת ביחד בלה שמה לב שהצווארונים בחולצות של אברהם היו מאד משופשפים (בזמנים ההם לא קנו בגדים לעתים מזומנות), כשהעירה לו הוא אמר שאין מי שיתקן כי כולם עסוקים בדברים אחרים. היא שאלה אותו אם יש להם מכונת תפירה בבית, כשענה בחיוב הציעה לבוא ולתקן בעצמה. הדבר עשה רושם אדיר על סבתא חיה ועל סבא אהרן וכך נסללה הדרך להשתלבותה במשפחה.

במלחמת השחרור השתתף אברהם בהגנה על חיפה בעמדות שמעל ואדי רושמיה.

באותן שנים הוא עבד בבית חרושת למצברים "עדי" ובהמשך משהוקם ביח"ר "וולקן מצברים" (וולטה) עבר לעבוד שם עד ימיו האחרונים. הוא היה קם כל בוקר בשעה 05:00 לעבודה, הראשון מבין כל השכנים בבית ולכן נהוג היה שהוא העיר את ילדי השכנים כשיצאו לטיולים של התנועה (שעון מעורר לא היה אז). בשובו מהעבודה אהב לשבת במרפסת הבית לקרוא ספר ועיתון "על המשמר", לשוחח עם שכנים ובכל זמן שרציתי היה מספר לי ספורים וחוויות מימי נעוריו טרם נישא.

אברהם היה אדם שקט ונוח לבריות, הוא היה אבא חם ואוהב לילדיו והם היו חשובים לו יותר מכל, הוא היה גאה בהם ובכל מה שעשו.

הוא נפטר ב- 13 ביוני שנת 1971 בגיל 60, אחרי ניתוח להחלפת עורקים ברגליים.

בלה – אמי

בלה נולדה למשפחת מרמלשטיין ב- 7 לאפריל 1914 החמישית מבין עשרה ילדים: אריה, שרה, דוד, אסתר, בלה, הודיי, צילי, בנצי, קלמן ושימי. היא נולדה בצ'כוסלובקיה שלפני מלחמת העולם ה-2. (בעקבות שינויי הגבולות אחרי מלחמת העולם ה- 2, היה המקום תחת שלטון ברית-המועצות ועם פירוקה של ברית-המועצות נמצא המקום תחת שלטון אוקראינה) כפר הולדתה נקרא  ז'דנייב/ז'דניובה והוא נמצא קרוב לעיר מונקץ'/מוקצ'בו.

סבתה של בלה (ממשפחת טייכמן) היתה בעלת חנות מכולת בכפר. היא התאלמנה בגיל מאד צעיר ונשארה עם 4 ילדים (בן ו- 3 בנות), חיפשה ומצאה עזרה בדמותו של אייזיק מרמלשטיין שהתאהב בבתה הבכורה רייזל. הוא התחתן איתה בהיותה בת 14 והוא בן 24. בגיל 16 נולד הבן הבכור אריה. בהמשך נולדו הילדים במרווחים די קבועים של שנתיים. רייזל שהיתה ידועה בטוב ליבה ובעזרתה לכל עני, יהודי או גוי, נפטרה בגיל הצעיר של פחות מ-50. היא נקברה בכפר מגוריה ולמרות המלחמות והשנאה ליהודים, נשמר קברה מכל פגע ע"י תושבי הכפר שאהבו וזכרו אותה. עצמותיה הועלו לקבר ישראל והיא נקברה בחיפה סמוך לקברו של בנה הבכור – אריה.

אייזיק התפרנס, בנוסף לחנות המכולת, מהשכרת מבנה לז'אנדרמריה המקומית (משטרה) ומחכירת שטחי יערות שעציהם שימשו לתעשיית העץ, במנסרה שהייתה בבעלותו עם שותפים. מצבם הכלכלי היה טוב מאד. אייזיק היה אדם חכם מאד ואוטודידאקט, בעצמו למד לנגן על כינור וידע גם לדבר אנגלית, דבר יוצא דופן באותם הימים באזור ההוא. מסיפוריה של בלה מתקבל רושם של אדם סקרן, רחב אופקים שדתיותו לא תמיד עמדה במבחן. הוא היה אב מסור וכלום לא נעלם מעיניו בכל הקשור לילדיו. בלה שסבלה מגיל צעיר מאד מבעיות בשיניים, ניסתה להסתיר ובכל זאת אביה הבחין בכאביה ושלח אותה בעל כורחה לטיפולים במונקץ'.

למרות אהבתה הרבה והקנאית למשפחתה, ניתן היה להבין מסיפוריה של בלה שלהיות ילדת סנדביץ' בין אחים רבים כל כך, לא היה קל. בגיל 16 ביקשה לעבור לבדה להתגורר במונקץ'. מובן שדבר שכזה לא התקבל על הדעת, לכן המציאה תירוץ שהיא רוצה ללמוד תפירה. סיבה כזאת הייתה מספיק טובה והיא נשלחה לעיר הגדולה, שם התגוררה בבית דודתה – אחות אמה (בלה נייני) שהייתה חשוכת ילדים. שם בעיר התוודעה בלה לציונות ולתנועת השומר הצעיר. היא הצטרפה לתנועה, אימצה את האידיאלים של הציונות והסוציאליזם. ב-1 במאי צעדה ברחובות העיר יחד עם פועלי המנסרה של אביה להפתעתו הרבה. הוא לא גער בה, ניסה להתווכח איתה וידו הייתה על התחתונה. הוא קיבל זאת בחיוך, על פי סיפוריה.

בגיל 19, שנת 1933 החליטה בלה לעלות לארץ ישראל ביחד עם חבריה לתנועה כדי להקים קיבוץ חדש – כפר מסריק. לשם כך עברה עימם לעיר ברטיסלבה ל"הכשרה" (חקלאית). נסיונות המשפחה להניא אותה מכך עלו בתוהו. היא הייתה נחושה לצאת לדרך חדשה. אביה שילם עבור הסרטיפיקט שלה ושל "בעלה" לצורך ניצול הסרטיפיקט. לא לכולם הייתה אפשרות לשלם עבורו. היא נפרדה מהמשפחה ואימה, רייזל, ליוותה אותה בדמעות עד ברטיסלבה ומשם המשיכה לבד ברכבת, כשתמונת אימה, עומדת על הרציף, בוכה ומנפנפת לשלום, מלווה אותה כל חייה. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותה.

בלה הייתה הראשונה שהביאה את נושא הציונות וארץ ישראל לתודעת המשפחה. אחיה אריה עלה לבדו שנה אחת לפניה. אחיה דוד שהיה גם כן מבוגר ממנה עלה שנה מאוחר יותר והצטרף לקיבוץ גן-שמואל. כל חייהם היו שלושת האחים קשורים מאד זה לזה.

בהגיע בלה והקבוצה אליה השתייכה לארץ ישראל הקימו באופן זמני את קיבוצם בבת-גלים אשר בחיפה. שם התחילה לאהוב את הים ואת השחיה. היא עבדה במאפיה של הקיבוץ אלא שהלחם נשרף לעיתים קרובות מדי, או אז שלחו אותה לעבודת חוץ. היא עבדה כברזלנית בבניין.

נחוץ היה לזה הרבה כח, שלא כמו היום, שהברזל לבנין מגיע בתבניות מוכנות, בימים ההם הכינו וכופפו את הברזל באתר הבניה עצמו. בחיפה עבדו בבנין 8 בחורות: 4 עבדו בריצוף, 2 בטיח ו- 2 בברזלנות). למרות שעבדה קשה, כשביקשה את אישור מהקיבוץ לטיפול שניים, אסיפת הקיבוץ הצביעה נגד. בלה החליטה לעזוב את הקיבוץ, לעבוד לעצמה ולטפל בשיניה. וכך היה, היא שכרה חדר עם חברה והמשיכה את עבודתה בבנין.

בתקופה ההיא, פעילות "ההגנה" התבצעה דרך ארגונים לכאורה לגיטימיים, כמו ההסתדרות, "הפועל" שהיה ארגון ספורט, בחיפה היתה גם "פלוגת הסדרן" שחבריה עבדו בבתי הקולנוע ושכרם שימש לפעולות הדרכה שונות בארגון "ההגנה". היא עצמה עברה קורס עזרה ראשונה למקרי חירום.

בפעילויות הללו הכירה בלה את אברהם ובזכות בקיאותה בתפירה ובתיקונים, התחבבה מאד על משפחתו ובמהרה הם נישאו (מאי 1936) בבית אנגלצ'יק ברחוב תבור 27.

עד החודש הששי להריונה עם בנה הבכור גיורא המשיכה לעבוד בבנין על הפיגומים. גיורא נולד ב- 24 יולי 1937. הנכד הבכור לבית אנגלצ'יק וגם למשפחת מרמלשטיין. הזמנים לא היו קלים והיא יצאה לעבוד כחדרנית בבית-מלון "מצפה" ברחוב בלפור בחיפה. כמו תמיד יצרה קשרים חמים מאד עם משפחת לנדאו, בעלי המלון, ושנים אחר כך עוד נשמר הקשר עימם ובהמשך עם בנותיהם. התקופה היתה מלחמת העולם ה- 2 ובית המלון שימש מקום נופש לחיילים הבריטיים ששירתו במצרים (חלקם מתנדבים ממדינות אחרות כמו צ'כוסלובקיה ואיטליה. ידיעותיה את השפות הסלאביות  קירבו את החיילים הזרים אליה והתיידדו איתה ועם המשפחה. שני ציורים שצוירו ע"י שני חיילים שברחו מצ'כיה לאנגליה נמצאים עד היום עימנו.

בלה הייתה אדם מאד חברותי ויחד עם זאת חסרת סבלנות לחלוטין לטפשים ונודניקים.

היא הצטרפה כחברה ל"מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם) והייתה פעילה מאד. לה ולאברהם שהיה חבר מפלגת "מפא"י היו ויכוחים קולניים עד לב השמים. למעשה, כל מה שעניין את אברהם הייתה אהבתו לארץ-ישראל. הויכוח היה על ההערצה של חברי מפ"ם ל"אמא רוסיה" ולסטאלין מנהיגה שכונה "שמש העמים", הערצה עליה היכו על חטא כשהתגלו מעשיו האיומים של סטאלין.

בלה הייתה  אמא מאד מסורה וחכמה, התענינה בלימודים של ילדיה ודעותיה השפיעו רבות על חייהם. היא הייתה אשה מאד חולה, סבלה שנים מאוטם שריר הלב, שהגביל אותה בפעולותיה היומיומיות. בשנת 1968, בגיל 54 עברה ניתוח להחלפת מסתם בבי"ח "הדסה" ירושלים. היא ראתה בזאת לידה מחדש והשתדלה למצות את החיים החדשים שניתנו לה. את אהבתה לים היא מימשה בגיל מבוגר יותר, בעיקר לאחר הניתוח ולאחר שהתאלמנה. הייתה קמה ב- 5 בבוקר ונוסעת ל"חוף השקט" בבת-גלים ומצטרפת לחבורת משכימי הקום בחוף ויוצרת קשרים חבריים חדשים-ישנים מ"חיפה של פעם".

בגיל 68 נפטרה בלה לאחר כמה חודשים של הרעה במצבה. היא נפטרה בבי"ח "מאיר" בכפר סבא מכיוון ששהתה בחודשיה האחרונים בצופית עם משפחתה של שושי בתה.

סיפורו של חפץ

אלה הם  שני ציורי נוף שצוירו בצבעי מים על נייר פשוט בידי שני חיילים בריטיים שברחו ממולדתם צ'כוסלובקיה  ומהכיבוש הנאצי והתנדבו לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים.

אחד הציורים מתאר את הגגות האדומים של העיר פראג

והבחור שצייר אותו היה תלמיד באקדמיה לאומנות שעזב את לימודיו כדי להילחם בכובש של ארצו.

הציור השני מתאר נוף כפרי אופייני למזרח אירופה

התמונות צויירו עבור סבתא בלה, שאהבה במיוחד את ציור הנוף הכפרי משום שהזכיר לה את נוף ילדותה בכפר בו נולדה וגדלה בצ'כוסלובקיה.

צריך לזכור שהיה מדובר בשני צעירים שעזבו את בתיהם וקרוב לוודאי  שהתגעגעו למשפחתם. גם לכתוב הביתה אי אפשר היה היות והבית היה תחת הכיבוש הנאצי, במקום זאת כשחזרו ליחידותיהם בצבא המשיכו לכתוב אליה מכתבים והיא ענתה להם בשפתם.

התמונות  מלוות אותי מאז לידתי ועד היום.

שירים ששרו לי בילדות

הידד גינה קטנה

Ba ba black sheep

סיפור אהבה – אחי גיורא

נולדתי בזמן מלחמת העצמאות. בחיפה השתוללו קרבות עם ערביי חיפה ואבי שהיה חבר "ההגנה", השתתף בקרבות על חיפה. כשהגיע זמנה של אמי ללדת אותי, צעדה אמי לבית החולים ברגל בליווי אחי. משם הלך אחי לעמדה בה נלחם אבינו כדי להודיע לו על לידתי. באותם זמנים של לחימה היו הילדים הצעירים מביאים אוכל ושתייה לאבות שהיו בעמדות הלחימה תוך סכנת חיים, בגלל הצלפים הערבים שהיו בעמדות שלהם.

על אף היותו בן 11 בלבד לקח אחריות עליי ותרם רבות לגידולי.

כאחות קטנה זכור לי שבכל הזדמנות היה לוקח אותי לסרטים, ללונה פארק, כשהגיע לחיפה, וגם כשהיה מדריך בתנועת הנוער "השומר הצעיר" היה לוקח אותי איתו לפעולות. בעקבותיו וכשהייתי בת 10 הצטרפתי גם כן לתנועת "השומר הצעיר" בחיפה ואז החניכים של גיורא היו המדריכים שלי.

כשהייתי בת 7 והוא בן 18 עזב את הבית כשהקים עם חבריו את קיבוץ "חורשים" ואני נשארתי בבית, לכאורה כבת יחידה, למעט באותן פעמים כשהגיע הביתה מהקיבוץ ומהצבא ואז השמחה היתה גדולה. לא רק הורי ואני שמחנו. גרנו בדירה בבית שבנה סבי מצד אבי. גרו שם גם גם דודתי ודודי, אחיו של אבי. מכיוון שגיורא היה הנכד הבכור של סבי כולם אהבו אותו ושמחו כשהגיע.

זכור לי מקרה באחת הפעמים כשהגיע לשישי שבת וחזר לצבא ביום ראשון בבוקר, אני הייתי כבר בבית הספר והוא לא ויתר על הצורך להיפרד ממני הוא הגיע לבית הספר הוציא אותי מהכיתה וגם את בן דודי שלמד באותו בית ספר בכיתה מעלי כדי להיפרד לפני נסיעתו. תמיד נהג לכתוב לי מכתבים, כשהיה בצבא וכשטייל בחו"ל. הקשר העמוק בינינו נמשך כל חיי.

סיפור חיי – המשך

בסיום בית ספר תיכון המשכתי את לימודי בסמינר למורי מלאכה. בגיל 20 התגייסתי לצבא והעדפתי לשרת כחיילת ולא כמורה. הגעתי לחיל המודיעין עשיתי שירות מלא ושנת קבע. בסיום השירות עבדתי  ברפא"ל ואחרי שנה התחלתי לעבוד כמורה ואחר כך כספרנית. בדרך נישאתי למוטי (מרדכי פרידמן) עמית ונולדו לנו 4 ילדים, בן ושלוש בנות (אבירם, אלה, יערה וחמדה) כולם נהדרים. ילדינו הביאו לנו 10 נכדים וגם הם נפלאים.

הזוית האישית

סבתא שוש: כשפנתה אליי כליל נכדתי להצטרף אליה לפרויקט נעניתי ברצון ובאהבה, ואכן נהניתי מאד בזכות הקרבה הנוספת לנכדתי שהיא השלישית מבין העשרה. נהניתי מאד גם מהאווירה הנעימה והעזרה הרבה שהגישה לי המורה גליה שעשתה זאת באהבה ובלב שלם ולרגע לא נתנה להרגיש שלא נוח לבקש ממנה עזרה. אני גם רואה חשיבות רבה בהעלאת הזיכרונות וההיסטוריה של המשפחה למען הדורות הבאים.

הנכדה כליל: אני מרגישה שמאז שנכנסנו לתכנית הקשר הרב דורי אנו מכירות אחת את השנייה הרבה יותר טוב. למשל למדתי על שם הנעורים שלך ועל שם הורייך.

אני רוצה לומר לך תודה שהקדשת זמן מזמנך למעני ולמען הקשר בנינו. אוהבת אותך המון !!!