מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חיי

אני וסבתא יאירה
סבתא ואחותה אילנה בגן המלך בנתניה
מהילדות בנתניה דרך אילת עד לבגרות

הקדמה

שמי יאירה סבתא של אליה. אנחנו משתתפות יחד בפרויקט הקשר הרב דורי' בבית הספר יצחק נבון ברחובות. כיף לנו יחד וחשוב לי לספר את סיפור חיי.

בית הוריי

נולדתי בנתניה בשנת 1950 למשפחת קאופמן.

אבא שלי קלמן ניצול שואה מהונגריה שאיבד את משפחתו בשואה. רק הוא ואחותו שרדו.ב-1947 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער.

אימא שלי שרה עלתה לישראל מתימן עם אמה ואחיה ב- 1935 והתיישבו בנתניה.

הגורל הפגיש ביניהם. האהבה ניצתה אף על פי שלא ידעו את השפה אחת של השנייה וב- 1949 התחתנו. באותה תקופה היה נדיר נישואי תערובת.

תמונות של סבתא יאירה בילדותה:

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3

שנותיי הראשונות

ב- 1950 נולדתי בשעה טובה ובמזל טוב !

שנתיים לאחר מכן, נולדה אחותי אילנה, אמא שלי לא הספיקה להגיע לבית החולים היא נולדה בבית. אחריה נולדו יעקב ודני.

גרנו בשכונת נווה שלום בנתניה ליד הים בצריף. השירותים היו מחוץ לצריף, היה רק חדר אחד ומטבחון. חשמל לא היה, היינו משתמשים בפנס שהיה עובד על נפט. היינו מבשלים על פרימוס שגם ממלאים אותו בנפט.

אבא שלי עבד בסולל בונה (חברת בנייה), אמא שלי עבדה בבית אריזה לתפוזים (אורזת תפוזים). באותה תקופה התפוזים של ארץ ישראל  היו מבוקשים בכל העולם ונשלחו לכל מקום. סבתא שלי מצד אימא גרה איתנו והיא הייתה משגיחה עלינו כשההורים היו בעבודה.

גידלנו בחצר תירס, עזים, תרנגולות, ועצי פרי ששימשו אותנו לצרכינו.

היינו מכבסים על עצי הסקה, היה קרש מיוחד שבעזרתו היו משפשפים את הבגדים שרצו לכבס. בסיום הכביסה סבתא שלי הייתה משתמשת בגחלים להכנת פיתות.

אחרי כמה שנים נבנה הבית שקיים עד היום.

תמונה 4
תמונה 5

 

חוויות ילדותי

גן הילדים היה בשכונה כי פחדו לשלוח אותנו רחוק יותר כי בכל האזור היו פרדסים והיו גם תנים וצבועים.

גם כיתות א' ו-ב' היו במבנה של הגן. אהבנו ללכת מבית לבית, כולם היו הורים וילדים של כולם. היינו אוכלים בכל בית. הכי אהבתי את פרוסת הלחם השחור של דודה נעמי שהיה מרוח במרגרינה ומעל סוכר. אימא שלי שאלה את נעמי "תגידי מה את שמה על הלחם שיאירה כל הזמן באה"?

אותם הילדים שהיו בגן המשיכו איתי עד כיתה ח'. הייתה תקופה מהממת, היינו ממציאים משחקים כגון קופסאות עם חוט כטלפון, חמש אבנים, גולות, מטפסים על עצים ועוד. היה לנו מרתף שבו היינו משחקים במורה ותלמידים, רופאים וחולים ועוד. טלוויזיה לא היתה. היינו מאזינים לרדיו, היו תסכיתים (סיפורים).

לבית הספר היסודי שלי קראו "מוריה" שהיה ממלכתי דתי כל בקר היינו מתפללים "מודה אני". אהבתי שיעורי ספורט וחקלאות, כל יום שישי היינו לוקחים ירקות ופרחים. היינו אוכלים ארוחה חמה בבית הספר.

הים היה קרוב אלינו לכן היינו מבלים הרבה בים. היינו הולכים לסרטים כי המורה לספורט שלנו היה סדרן בקולנוע שרון ותמיד היה מכניס אותנו בחינם. היה בית קולנוע פתוח, מגדלור שמו, היינו מטפסים על העצים וצופים בסרטים בחינם.

בשנות ה-50 הייתה תקופה של צנע בארץ, הייתה הקצבה לאוכל. היינו מקבלים פנקס עם תלושים, בכל תלוש היה רשום מצרך. לפי זה היינו קונים איתם במכולת. דודה הלן מאמריקה חשבה ש"אנחנו מתים מרעב" לכן הייתה שולחת לנו חבילות אוכל.

המעבר לאילת

בכיתה ח' עברנו לאילת. אחי יעקב היה חולה אסמה והרופא המליץ להורי מעבר לאילת.

היה לי מאוד קשה להתנתק מהחברות ולהסתגל לחיים אחרים, לכן נדדתי מאילת לנתניה ומנתניה לאילת – לא מצאתי את עצמי. ניסיתי ללמוד בתיכון באילת והניסיון לא צלח, המשכתי תיכון ערב שנתיים, שילבתי את זה עם עבודה בתכשיטנות כסף וליטוש אבני אילת שהיו מאוד מבוקשות בעולם.

נשארתי באילת ומשם התגייסתי לצבא שנה אחרי מלחמת ששת הימים. את השרות שלי עשיתי בסיני מפקחת על הטלפניות, ונשארתי בקבע. היחידה שלנו הייתה 3 חודשים בקו של תעלת סואץ ו-3 חודשים בעורף, מלחמת כיפור תפסה אותנו בקו ו- 3 ימים היינו בבונקר עד שפינו אותנו הביתה. חודש אחרי, באתי לשרת בבקעת הירדן ושנתיים אחרי עברתי לשרת בתל השומר. שם החלטתי שזהו נגמר הרומן עם הצבא. המשכתי לגור באילת וב-1976 הכרתי את בעלי יחיאל באילת. אחרי 3 חודשים התחתנו בנתניה. יום החתונה היה יום הכי גשום וסוער וכולם הגיעו בשלום, חזרנו לאילת והמשכנו בשגרת חיינו.

בעלי היה מורה דרך לקח קבוצות מכל העולם וטייל איתם בכל הארץ.

תמונה 6
תמונה 7

 

המשפחה המורחבת

חזרנו לשגרת חיינו באילת, בעלי המשיך לעבוד בתיירות ואז הייתה הרבה עבודה גרנו בדירה קטנה. אני לא עבדתי כי נקלטתי  להריון. ב- 1977 הייתה לי "לידה שקטה", ב-1979 נולדה בשעה טובה מורן, בפברואר 1981 נולדה לירז אימא של אליה ובדצמבר 1981 נולדה תמר. כשהייתי רושמת אותן היו מתקשרים לשאול אם לא התבלבלתי בתאריכים כי שתיהן נולדו ב- 1981.

הכי כיף היה לגדל את הילדים באילת, היינו נזרקים על חוף הים, הגנים ובתי הספר היו קרובים.

היה לנו ביטחון כשהילדות היו הולכות לבד לחברות. התחלתי לעבוד בגני ילדים כשכל הבנות היו במסגרת. בחגים היינו נוסעים להורים שלי בנתניה ומבקרים את ההורים של בעלי בחדרה וכמובן מטיילים בכל הארץ. אין פינה שבעלי לא לקח אותנו. לירז אימא של אליה הייתה אומרת "אימא למה כל הילדים נוסעים לפארקים ורק אנחנו לאתרים ארכיאולוגים"? אמרתי לה שצריך לשלב גם וגם אחרת אין טיולים. הבנות גדלו, סיימו תיכון בהצלחה ועברו לבאר שבע ללימודים ועבודה.

בעלי ואני נשארנו באילת. הבנות מצאו בני זוג והתחתנו. ב- 2005 זיהו אצל בעלי דימנציה ובעקבות זה שללו לו את רישיון הנהיגה ובעקבות זה לא יכול היה להמשיך לעבוד בתיירות. ב- 2006 פרשתי מהעבודה בגני הילדים אבל המשכתי לעבוד בצהרונים. המצב של בעלי הדרדר, ובעקבות זה הפסקתי לחלוטין את העבודה, כי היה חייב להיות בהשגחה תמידית. ב- 2012 עזבנו את אילת בעקבות המחלה כי אי אפשר להישאר איתו לבד, לכן עברנו לרחובות כדי שתהיה לי עזרה מהבנות. אחרי מספר חודשים אושפז במוסד סיעודי ובנובמבר 2016 נפטר. במהלך שנים אלו נולדו לנו 7 נכדים שהם האושר שלי.

כולנו גרים באותה שכונה כך שיצאנו מורווחים.

תמונה 8
תמונה 9

 

עץ המשפחה שלנו

תמונה 10

 

מצורפת המצגת שלנו – הסיפור שלנו –  אליה וסבתא יאירה – פרוייקט הקשר הרב דורי:

הזוית האישית

אליה: נהניתי לעבוד עם סבתא ולשמוע על הילדות שלה, למדתי שהיא נולדה בנתניה ולא באילת, כפי שחשבתי. למדתי מסבתא מושג שלא ידעתי אותו: "תלושי מזון", למדתי שתלושי מזון זה תלוש שהולכים איתו למכולת ועם זה מקבלים את המזון. למדתי על סבתא במהלך העבודה שהיא רצינית ומשקיעה. אני מאחלת לסבתא הצלחה, אושר, בריאות, שמחה ומזל טוב.

סבתא יאירה: נהניתי לעבוד עם אליה, במהלך העבודה שמחתי לגלות שהפרויקט מעניין אותה ואולי בעתיד היא תשאל עליו יותר שאלות. אני מאחלת לאליה שיהיה לה טוב ושתהיה מאושרת. שתשתדל להתמיד בכל מה שהיא עושה. עם רצון – השמיים הם הגבול.

מילון

תלושי מזון
תלושי מזון זה תלוש שהולכים איתו למכולת וקונים את המוצר באמצעות התלוש שרשום בו שם המוצר

ציטוטים

”להיות סבלנית“

הקשר הרב דורי