מאגר סיפורי מורשת

א. החיים שלפני המלחמה נולדתי ב-1926, בכפר סמוך לעיר סאטמר שבהונגריה. נולדתי למשפחת הולד, לאבא יעקב ואמא רגינה. היו לי שתי אחיות (שתיהן התחתנו לפני המלחמה, לגדולה היה ילד ולשנייה ילדה) ושני אחים (יוסף ופרי), אני הייתי הכי קטנה. גרתי בכפר והיה לנו בית די גדול ומלא כל טוב. הוא היה ממוקם ליד הכביש לאורך הרחוב והיה מורכב משני חדרים וחנות. החנות הייתה של המשפחה ומכרנו בה בדים, בגדים מוכנים, גרביים, כובעים ועוד. הגינה הייתה גדולה ומלאה כל טוב, היו בה הרבה עצים: עץ אגוזים, עץ תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים ואפרסקים גדולים, עסיסיים וטעימים מאוד.

אחותי הבכורה התחתנה כאשר אני הייתי בת 4. אהבתי את אחותי ובעלה (ינו, יעקב) מאוד. הם תמיד פינקו אותי, קנו לי מתנות, בובות מיוחדות, בגדים, נעליים, כל מה שביקשתי. בעלה היה גם משחק איתי. בכל פעם שידעתי שהם אמורים להגיע אלינו לביקור, הייתי יושבת ומחכה בגינה לעגלה שלהם וכשהם הגיעו כל כך שמחתי.

עד 1944 המקום היה תחת השלטון הרומני, דיברנו הונגרית וקצת רומנית. ב-1944 כאשר התרחשה תפנית משמעותית במלחמה עבר המקום להיות תחת הרשות ההונגרית.

ב. אנטישמיות

בשנים שלפני המלחמה האנטישמיות הלכה וגברה. היה אסור לצאת מהבית מתי שרצינו אלא רק בשעות מסוימות, וכל זה רק עם טלאי צהוב על הבגד. לפני שהשתלטו הגרמנים וההונגרים על האזור הם היו עושים "פטרול" כל שבוע אצלנו בחנות, כלומר הם ערכו מעקב אחרי החנות שלנו כל שבוע: כמה סחורה יש, כמה מכרנו וכמה קנינו, כמו כן הם בדקו שיש לנו את כל החשבונות והקבלות מכל המקומות מהם ייבאנו את הסחורה (בשל האינפלציה המחירים עלו ונתנו רק ליחידים חשבונות, לכן היה להם חשוב לעקוב אחרי מה אנשים סוחרים ומוכרים). אנשים רבים היו חייבים לנו כסף, כיון שהיינו נותנים להם מבלי לשלם. רבים מהלקוחות שילמו לנו בחיטה (במקום בכסף), היה לנו כל כך הרבה חיטה שהמחסן היה מלא. בד"כ אבא שלי היה הולך לעיר להביא את הסחורה לחנות מהמפעל, אולם בשנים האחרונות שלפני המלחמה, כשהאנטישמיות גברה, החלטנו שזה מסוכן שאבא שלי ילך כי הרבה אנשים מכירים אותו ועלולים להלשין עליו. לכן, שלחו אותי למפעל – העבירו דרכי פתקים של מה שחסר לנו בחנות והעובדים היו מביאים את מה שביקשנו.

בשלב מסוים אמא אמרה שכדאי להעביר את הנותר (הסחורה העודפת) מהמחסן לאחד החדרים ולהחביאה. וכך עשינו, העברנו את גלילי הבדים (40 -30 ס"מ) העודפים אל החדר. באותה תקופה, תדירות הביקורים של החיילים אצלנו בבית גברה, הם ביצעו "פטרול" כל שבוע. באחד הפטרולים שערכו הם מצאו את הסחורה המוחבאת בחדר ושאלו: "מדוע זה פה ולא בחנות?!" הם החליטו כי הסחורה גנובה אף על פי שהראנו להם את כל החשבונות, הם מיד הענישו את אבא שלי ופקדו עליו לסחוב את כל הסחורה שבחדר אל העירייה (שהייתה רחוקה מביתנו) , אך לא די בכך, הם אסרו עליו לעשות זאת בעגלה – אלא היה עליו לסחוב את הסחורה הכבדה על גבו ולצעוד ברגליו את כל הדרך עד לעירייה. אבי עשה כן וצעד לעירייה בעוד גלילי הבד הגדולים והכבדים על גבו. בכל הדרך לעירייה עמד לצד אבי שוטר שפיקח עליו מכיוון שלטענתם אבי ביצע פשע וגנב את הסחורה.

בינתיים בבית, הבנו שאבא לא יחזור מהעירייה והתחלנו לבכות. פניתי לכומר ("פופה") בבכי וסיפרתי לו על כך שלקחו את אבא שלי ושבטח עכשיו לוקחים אותו למקום שידוע בכך שבו הורגים יהודים (עד כה השמועות שיש מקום אליו לוקחים יהודים והורגים אותם לא כל כך הפחידו אותי, אך כאשר זה היה קשור למשפחתי התחלתי לבכות). הפופה ענה לי ואמר: "לכי לעירייה שם אביך נמצא ותגידי שאבא שלך חולה, אני גם אנסה לעשות מה שאני יכול". הלכתי עד לעירייה, כאשר ניסיתי להיכנס גירשו אותי חמישה שוטרים, אך אני לא וויתרתי וניסיתי להיכנס שוב ושוב. על אף הניסיונות החוזרים של השוטרים למנוע זאת ממני, התחננתי בפניהם שיביאו לי את אבא כי הוא חולה. ראיתי שהכריחו את אבא שלי למדוד שוב ושוב את אורך הבדים שסחב מהבית, כוונתם הייתה כמובן להתעלל באבי, אז אמרתי להם שהוא חולה ואינו יכול לעשות זאת לכן אני אעשה זאת במקומו, הם הסכימו וכך נכנסתי. מדדתי את אורך הבדים וכל פעם שהודעתי להם כמה מטר יש, הם צעקו עלי: "תהיי בשקט! אם לא תשתקי – נזרוק אותך החוצה!", אך אני המשכתי למדוד ולהודיע כמה בד יש כי פחדתי מהם. הזמן חלף והשעה הייתה כבר שעת צהריים, אבא ואני היינו רעבים כיוון שלא אכלנו דבר.  לפתע הגיעו לעירייה הכומר ואשתו, הם אמרו לנו שהם באו לדבר עם ראש העירייה בנוגע לשחרורינו. החיילים יצאו לארוחת צהריים ואנחנו נשארנו במקומנו. לאחר שעות רבות החיילים חזרו ובפיהם בשורה: הם החליטו לשחרר אותנו "קחו עגלה, שימו עליה את כל מה ששייך לכם ותחזרו הביתה". לאחר מכן נודע לנו שהכומר וראש העירייה הם אלה שדיברו עם החיילים והביאו לשחרורינו הביתה, הם ביקשו לשחרר אותנו בטענה שהם מכירים אותנו ויודעים שמדובר במשפחה טובה וישרה. כששבנו לביתנו כל השכנים לא האמינו למראה עיניהם, הם לא האמינו שנתנו לאבא שלי לחזור לאחר ההשפלה שהוא עבר בעודו סוחב על גבו בדים כבדים.

לאחר מספר ימים המזכירה של ראש העירייה באה אלינו והודיעה לי שראש העירייה רוצה שאבוא לפוגשו, בלי אבא. כשהגעתי הוא סיפר: "שמעתי לאחרונה על יהודי שאני מכיר שהוא נלקח על ידי חיילי האס. אס ביחד עם כל יהודים שגרו באזור שלו, החיילים אסרו עליהם לקחת דבר מלבד מזוודה אחת והבגד שעליהם, לא ידוע לאן נלקחו. אני מספר לך את כדי להזהיר את משפחתך, אם אתם יכולים לברוח- תברחו! איננו יודעים מהו המקום אליו נלקחו ומה עושים איתם שם. אך אני מבקש ממך שתספרי על כך רק לאביך ולא לאף אחד אחר כדי שלא יגלו שאני עזרתי לכם." חזרתי לבית וסיפרתי לאבא, הוא כינס את כל היהודים בבית הכנסת והודיע להם שיברחו. בסופו של דבר משפחתי לא ברחה, שהרי לא היה לאן… חשבנו אולי לברוח לרומניה כיוון שידענו קצת רומנית, אך לא עשינו כן כיוון שחששנו שיסגירו אותנו בגלל המבטא שלנו.

היה לנו שכן זקן (צ'מי) שהיה אוהב לשבת בחנות שלנו ולדבר עם אבא שלי או לקרוא ספרים. כאשר החיילים ההונגרים באו לעשות פטרול ולמדוד את הבדים, הוא כעס עליהם מאוד. הוא אמר מה שהרגיש בלי לפחד: "למה אתם עושים את זה להם?! הם אנשים ישרים!" אך החיילים זלזלו בו: "לך הביתה". הוא ניסה לעזור לנו כמה שיכל. לפני שגירשו אותנו מהבית הוא הציע לנו לשים דברים שחשובים לנו בארון שלו והוא ישמור לנו על זה. הוא אף עזר לאבי להעביר את הדברים לביתו (בעיקר חליפות ועניבות  של אחי ושל אבי, וגם את הפרה שהייתה לנו בבית, הם עשו זאת באמצע הלילה כדי שאף אחד לא יראה זאת. כמו כן, הוא הציע לשמור עלי ועל אחיין שלי בזמן המלחמה אבל אני סירבתי כי לא רציתי להיפרד ממשפחתי.

ג. הגירוש מהבית

קיבלנו מכתב בו היה רשום שעלינו למסור את כל הזהב והתכשיטים שיש לנו לעירייה. הורי החליטו לא למסור את כל הזהב. אבא שלי החביא את הזהב ב"פינצ'ה" (מין חדרון מתחת לאדמה בו היינו מאחסנים את הירקות ואת הפירות), הוא הראה לכל משפחתי את מקום המחבוא המדויק כדי שבמידה ונחזור לבית, נדע היכן הזהב מוחבא וניקח אותו. הוא עשה חור באדמה, כיסה באדמה ועל זה הניח ירקות. לימים כשחזרתי מהמלחמה, מצאתי את הזהב. אני גם זוכרת שאמא שלי דאגה שלכולנו יהיה מעט זהב כיוון שהיא ידעה שזה עשוי לעזור לנו במלחמה, היא תפרה לנו בין הבגדים זהב (בעיקר בכתפיים ובתחתונים).

לאחר שבוע באו שוטרים: "בעוד שעה אתם נוסעים מפה, אתם רשאים לקחת עמכם רק מזוודה אחת לכל אחד", השוטרים לא אמרו לאיפה ניסע. הקשבנו להם. כל אחד עשה חבילה בתוך שמיכה שמו כרית, סדין ושמיכה קשרו זאת ושמו על הגב. כיון שהיה מותר לקחת רק את הלבוש שעלינו ועוד זוג אחד של בגד, לבשנו את שאר הבגדים אחד על השני. אני לבשתי שלוש שמלות, כחמישה תחתונים אחד על השני. כעבור שעה הגיעו עגלות עם סוסים (גג עשוי קש, עגלות כמו של צוענים), על כל עגלה שני שוטרים. אמרו לנו לעלות על עגלה, ולא גילו לנו לאיפה לוקחים אותנו. הגענו לעירייה שהייתה מלאה בחיילים ובשוטרים, שם ערכו בדיקה על כל אחד מאיתנו: לקחו כל אחד לחדר, הפשיטו אותו מכל הבגדים גם מהבגדים התחתונים ובדקו מה הוא מסתיר בבגדים ומתחת לבגדים, הם גם בדקו לכל אחד אם הוא מסתיר דבר מה בתחתונים וכן הייתה מיילדת שחיפשה בתוך הישבן, גם לגברים וגם לנשים, לכולם. כאשר המיילדת בדקה אותי, היא גילתה שיש לי זהב בתחתונים, היא הודיעה זאת לחיילים והם לקחו אותי לאורווה של הסוסים שלהם. האורווה הייתה גדולה, והיו בה הרבה שוטרים שעמדו ליד הסוסים שלהם. אני זוכרת שלחיילים היה לא נעים ממני, הם ממש התביישו ואפילו היו מי שבכו כיוון שהייתי בלי בגדים מאחר והמיילדת הפשיטה אותי, אך הם עשו מה שאמרו להם, לא הייתה להם ברירה. הם אמרו לי: "מצאו אצלך זהב, עלייך לתת לנו אותו". אבא, אמא ואחותי ראו הכל  ופחדו שיירו בי, אך אני הסברתי לחיילים: "נכון שהחבאתי זהב, אולם עשיתי זאת כיון שחששתי שיחסר לי פרוסת לחם, לא עשיתי שום דבר רע, הזהב שייך לי", מסרתי להם את הזהב שהיה לי (שהחבאתי בתחתונים) והם שיחררו אותי להורי.  לאחר שלב הבדיקה העלו את כולנו לעגלות, אותן עגלות בהן הביאו אותנו, בכל עגלה נכנסו חמישה אנשים. אני הייתי בעגלה עם אבא, אמא, סבתא, אחותי ובנה, והיו איתנו שוטרים בעגלה ביניהם הקצין הגדול. הקצין כל הזמן היה הסתכל עלי כאשר הוא עלה על העגלה והתיישב ליד הנהג הוא בדק איפה אני יושבת, ישבתי ליד הורי. שאלנו את השוטרים להיכן לוקחים אותנו, אך אף אחד מהם לא ענה. חברה של אחותי ניסתה לשאול את הקצין וגם הוא לא ענה. אחותי וחברתה פנו אלי וביקשו ממני מספר פעמים שאני אשאל את הקצין בטענה שאולי לי הוא כן יענה, אבל אני סירבתי בתוקף, לא רציתי. הייתה לי הרגשה לא נעימה מהקצין, כל פעם שהוא הסתכל אחורה לכיווני, אני גם הסתכלתי אחורה, התחמקתי ממנו, לא רציתי שנסתכל אחד על השני.

הגענו לבית ספר גדול, שם שהינו ימים רבים. פרסנו את הסדינים שהבאנו איתנו על הרצפה וישבנו שם אחד ליד השני, זה לא היה נעים כיוון שהיו משפחות רבות סביבנו. לא נתנו לנו שום אוכל, מדי פעם אזרחים מהאזור (לא יהודים) הצליחו להבריח לנו מעט לחם וחלב, הם עשו זאת על אף הסיכון הרב להיתפס ולהיענש. אותו קצין תמיד בא לבדוק מה קורה, הוא הסתכל איך עושים ומה עושים. תמיד השתדלתי להתחמק ממנו , לא רציתי לראות אותו , עשיתי דווקא, אינני יודעת מדוע עשיתי זאת. פעם אחת הוא קרא לי ואמר: "בואי גברת, אני רוצה להכיר לך מישהו", התפלאתי מכך שקרא לי גברת שהרי לא היה נהוג לכנות כך כל אחד, עשיתי כדבריו והלכתי איתו. בא ממולנו אדם צעיר, הושטתי את ידי ואמרתי שקוראים לי טקלה, הקצין פרץ בצחוק ולא הבנתי מדוע. אח"כ גיליתי שאותו אדם שהוא הכיר לי היה בעצם משוגע (שנטרפה עליו דעתו), הוא היה סטודנט לרפואה באוניברסיטה. כל אותו הזמן שהיינו בבית ספר המשכתי לנסות ולהתחמק מהקצין, הוא ניסה שוב ושוב לדבר איתי אך לא רציתי. אמי אבי ואחותי אמרו לי לא להתעלם מהקצין וכן לדבר איתו ולענות לו. אחרי כן, דיברתי איתו כמה מילים.

לאחר ימים רבים הודיעו לנו שנוסעים ועלינו לארוז את חפצינו, כמובן לא סיפרו לנו לאן נוסעים. העלו אותנו שוב על העגלות, הקצין עלה על העגלה שלנו. במהלך הנסיעה שוב פנו אלי אחותי וגם שאר האנשים בבקשה שאני אשאל את הקצין לאן מועדות פנינו (הם ביקשו זאת דווקא ממני כיון שהם שמו לב שהוא תמיד רוצה לדבר איתי), הקשבתי להם ושאלתי אותו כשעלה לעגלה, למרבה הפלא קיבלנו תשובה: "הולכים לגטו, לסאטמר…. משם והלאה אני לא יודע".

ד. גטו סאטמר

כשהגענו לגטו היו שם כבר הרבה אנשים, היה צפוף מאוד, קיבלנו חדר אחד בשביל כל המשפחה. היינו רעבים, החיילים אמרו שלא נותנים לנו אוכל. היה לנו כסף אך לא היה מאיפה לקנות, פניתי לקצין וביקשתי ממנו שיביא לנו אוכל, לחם וחלב (תמורת הכסף).

ב-1994 התחילו לעשות טרנספרים בגטו. אמרו לנו שהולכים לעבודה, לא ידענו שהם משקרים. כעבור כמה שבועות גם משפחתי ואני נלקחנו בטרנספר, שוב העלו אותנו לעגלה עשויה קש, בה נסענו עד לתחנת "רכבת", היינו צריכים לחכות עד שתבוא הרכבת. כשהרכבת הגיעה ראיתי שזה היה בעצם קרונות בהם מובילים סוסים ופרות. עלינו על הרכבת , אבא שלי עדיין לא עלה כי הוא חיכה עד שיוכל להעלות גם את המזוודות שלנו… ראיתי את אבא שלי ממתין עד שלפתע הגיע שוטר והתחיל להרביץ לאבא שלי, אבא שלי רץ  אך השוטר רדף אחריו והמשיך להכות אותו מכות נמרצות עם הרובה שלו, אני ראיתי איך מרביצים לאבא ונבהלתי מאוד כמעט נפלתי. סגרו את דלתות הרכבת ואני לא ידעתי מה לעשות. בקרון בקושי היה חלונות, והחלונות שהיו היו קטנים מאוד גבוהים ועם סורגים, אך אני הצלחתי להציץ דרכם, ראיתי חיל שעמד שם והתחלתי לדבר איתו: "תשמע, אני ראיתי שמרביצים לאבא ואני לא יודעת איפה הוא עכשיו ואיך הוא מרגיש , אם אתה רוצה לעשות טובה תבדוק איפה הוא", אמרתי לו איך קוראים לאבא והוא הלך לחפש אותו, כעבור מספר דקות הוא חזר ובישר לי: "אבא שלך בסדר, הוא בקרון השישי מקרון זה". לא סיפרתי דבר לאמא ואחותי.

ה. האושוויץ-1944

נסענו ברכבת במשך שלושה ימים ושלושה לילות מבלי לעצור (חוץ מפעם אחת שעצרו כדי לקחת כסף לרכבת, אך כמובן שלא קיבלנו דבר), ללא אוכל ללא מים ללא מקום לעשות את צרכינו, רק היה דלי אחד למי שהיה מוכרח אך כאשר היה הדלי מלא אנשים פשוט עשו במקומם. הצפיפות הייתה נוראה: חלק מהאנשים ישבו, ומי שלא- עמד, לא היה בכלל גם מקום לעמוד מרוב שהיו כ"כ הרבה אנשים. אם מישהו זז, אז כולם היו צריכים גם לזוז. כך במשך שלושה ימים מבלי לשנות תנוחה. כולם היו בשקט, לא ידענו לאיפה לוקחים אותנו. בן אחותי, היה בן 7 לא אמר דבר, הוא לא אמר שהוא רעב. ראיתי שאמא שלי לא בסדר, היא התחילה להגיד דברים מוזרים. כעבור שלושה ימים הגענו לקושיצ'ה, עיר הנמצאת על גבול הונגריה, שם החילים קיבלו מים, כמובן שלנו לא נתנו. החיילים ההונגרים צעקו: "אם יש לכם עוד כסף או זהב וכדומה- השליכו אותו אלינו דרך החלון, מי שיימצא אצלו זהב- יירה וימות", חלק מהאנשים הקשיבו להוראה זו של החילים, אנחנו לא זרקנו את מה שנותר לנו (ששמנו בכתפיות הבגד). המשכנו לנסוע. כאשר עצרנו (לא יודעת היכן זה היה), צעקו החילים:  "לרדת מהרכבת! להסתדר ולעמוד בשורות של חמש חמש! גברים לחוד ונשים לחוד!". ברגע שירדתי מהרכבת, מיד רצתי שישה קרונות אחורה כדי לראות את אבא (לא ידעתי אם החייל שיקר או לא, אך בכל זאת ניסיתי), למזלי בדיוק אבא שלי ירד מהקרון, ראיתי שהוא היה חיוור, השפתיים שלו היו לבנות והיה לו פצע בשפתיים, כאילו היה לו חום גבוה. הוא הבחין בי, שאלתי אותו: "איך אתה מרגיש?" הוא אמר שהוא בסדר אך ראיתי שהוא לא היה בסדר, הוא ביקש ממני: "לכי, לכי היכן שהבנות כדי שלא ירביצו גם לך". הקשבתי לו והלכתי למקום שריכזו את כל הבנות.  אולם זה היה כבר היה מאוחר מדי: לא מצאתי את משפחתי. לפתע הבחנתי באמא שלי אוחזת בבן של אחותי (בלי אחותי) עומדים בתור שבסופו עמד ד"ר מנגלה וקבע לכל אחד את גורלו: "שמאלה" או "ימינה" , אמי ובן אחותי היו רחוקים ממני מדי ולא הספקתי להגיע אליהם לפני שהגיע תורם , כשהם הגיעו למנגלה ראיתי לאן סימנו להם ללכת- שמאלה, אז לא ידעתי מה המשמעות. וכך נותרתי לבד. בכיתי, כי הייתי לבד, לא הכרתי אף אחד מבין המון האנשים (אמנם כולם היו יהודים אך לא הכרתי אותם). הצטרפתי לתור של הבנות, ראיתי את אבא שלי אך לא יכולתי ללכת אליו כי הוא עמד בתור של הבנים. לאט לאט התור התקדם ותורי התקרב, כאשר הגיע תורי מנגלה בדק אותי והחליט לשלוח אותי ימינה. לפתע פרצתי בבכי בגלל כל מה שסבלתי עד כה,  אחד הקצינים הגרמנים ראה אותי בוכה ואמר לי: "למה את בוכה?! אל תבכי, מחר תפגשי את כל משפחתך" , תמיד שיקרו לנו ופיתחו בנו ציפיות שווא.

בדרך לבניין הבחנו בצדי הדרך מבעד לגדר טייל באנשים מסכנים חלקם לבשו פיג'מת פסים, לחלקם הבגדים היו קרועים, ראינו גם נשים בלי שערות לבושות בגדים בלויים. הם ביקשו מאיתנו: " אם יש לכם אוכל, תזרקו אלינו אותו…", אנשים שהיה להם אוכל נענו לבקשתם. הם רבו אחד עם השני על האוכל כמו כלבים, אני זוכרת שחשבתי שזה לא נורמלי ששלושים איש עושים כזו מלחמה בשביל כמות כ"כ קטנה של אוכל. הכניסו את כולנו לבניין גדול וצעקו: "להוריד הכל! להוריד את כל הבגדים והנעליים ולהניחם על הרצפה! אך מי שיש לו נעלי ספורט או כל נעל שיכולה לסייע בעבודה -לשמור ביד.." עשינו כדבריהם. לאחר מכן, הגיעו ספרים , תפקידם היה לא להשאיר לנו שיער באף מקום בגופינו. הם גזרו לכולם את השיער. בכיתי כ"כ כי לא ידעתי איפה היינו. לאחר שכל אנשי הטרנספורט היו ללא שיער וללא בגדים העבירו אותנו לחדר אחר, החדר היה גדול וריק במרכז החדר היה משטח עץ, החיילים ציוו על כולנו לעמוד עליו כדי שיוכלו לקלח אותנו, אף אחד לא זז כיוון שלא האמנו להם שכוונתם האמיתית לקלח אותנו.כשהם ראו שאף אחד לא עושה כדבריהם,  הם לקחו רובה והתחילו לתת מכות בעזרתו, ואז כולם הלכו ועמדו באמצע על העץ, כאשר כולם היו באמצע החדר יצא מים מהתקרה ועשו לנו מקלחת. לאחר מכן, הביאו לכל אחד מאיתנו רק שמלה אפורה ולא שום בגד נוסף, גם לא תחתונים, השמלה כלל לא הייתה חמה, גם לא היה לה שום צורה היא הייתה סתם בד, כמו כן, למי שלא היה נעל הביאו לו נעל הולנדית (מעץ). הוציאו אותנו לבחוץ, שם העמידו אותנו שוב בתור של חמש חמש. בחוץ היה קור אימים, ירד עלינו ברד וגשם, זה היה מאוד לא נעים לעבור מחום (שהרי קילחו אותנו במים חמים) לקור עז עם גשם וברד. כך עמדנו בגשם במשך זמן רב, אינני יודעת בדיוק כמה זמן זה נמשך, עד שפיזרו אותנו בבלוקים. הבלוקים היו מסודרים כך שבכל בלוק היו 50-60 איש, בחלק מהבלוקים היו שלוש קומות של דרגשים. בכל "מיטה" היה שתי שמיכות דקות. כל יום עשו לנו מקלחת, מקלחת עם מים קרים כמו קרח.

בבלוק שלקחו את אחותי ואותי הייתה אישה יהודיה שהייתה בבלוק כבר הרבה זמן. היא הבחינה בנו ואמרה: "אתם טיפשים שבאתם לכאן, למה לא ברחתם?! כאן ייקחו את כולכם לאש…". אנחנו לא האמנו לדבריה, חשבנו שהיא סתם רעה.

באחד המסדרים שהיה בבלוק שלנו, אחותי לא הרגישה בטוב והיא הייתה צריכה לשלשל, היא ביקשה מהחייל אם אפשר לצאת (שהרי בתוך הבלוק אין מקום לעשות צרכים), החייל סירב, היא התחננה ובכתה אך הוא לא נענה לבקשתה והתחיל להרביץ לה עם שוט שהיה כל הזמן בידו, בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק יותר ואני זוכרת שהשלשול נזל לה ברגליים, כולם בכו איתה ואיתי.

לאחר יומיים ערכו סלקציה, שלחו כל אחד למקומו. אותי שלחו למחנה האושוויץ. כשהגענו לאושוויץ , הייתי מאוד רעבה, נתנו אוכל בדלי גדול , אך לא הביאו צלחות או כפות, כולם שתו מהדלי בזה אחר זה. אף על פי שהייתי מאוד מאוד רעבה, לא אכלתי מהדלי כלל, לא הייתי מסוגלת. כאשר היו מחלקים לנו אוכל, היינו צריכים לעמוד בתור עם כרטיס , אני שמתי לב שהרבה אנשים לקחו שתי מנות. באחת הפעמים שעמדתי בתור לפתע חשתי כאבים עזים, אחד החיילים הכה בי בחוזקה בעזרת הרובה שלו, ככה סתם בלי כל סיבה. מנהלת הצריף שלי ראתה שאני מלאה בדם ובאה לעזור לי, היא טיפלה בי ונתנה לי לאכול ולאחר מכן כנראה התעלפתי. האישה הזו השתדלה לדאוג לי לאוכל יום יום.

ו. החיים באושוויץ

מסדר:

כל בוקר היינו קמים בשעה 5.00 למסדר, היה עלינו להסתדר בצורת "אפל"- שורות של 5/5 אנשים. כל בוקר היינו עומדים עם ידיים למעלה משעה 5 עד 12, גם בקור המקפיא בגשם עם הברד, וגם בחום הנורא בצהריים שהגיע בצהריים ל40 מעלות. כך עמדנו עד שחיילות האס. אס  באו, עם כלבים, וערכו מפקד ובדקו אם כולם נמצאים. אני כבר הייתי כ"כ חולה, גם מרעב וגם ממחשבות: "למה לא הקשבתי לשכן שלנו שהציע לי ולבן אחותי להשאר אצלו?! כ"כ אהבתי את בן אחותי, אולי ככה הייתי מצילה אותו ואת עצמי"… הייתי כ"כ חולה עד שלא יכולתי לקום, שתי בנות מהבלוק הבחינו בכך ,הן לא רצו שאני אעדר מהמפקד , הן החליטו לעזור לי. שתיהן החזיקו אותי כל אחת מצד אחד ושמו אותי במקומי הקבוע במסדר, וכך נשארתי עד שחיילות האס. אס עם הכלבים ערכו את המפקד וראו שאני במקומי, לאחר מכן הן החזירו אותי לשכב, למרות שהיה אסור אבל לא היה ברירה.

עבודה:

באחד הימים שוב העלו על הרכבת ונסענו, שוב לא אמרו לאיפה. הפעם היו פנינו מועדות לעבודה זמנית ביער. הגענו ליער גדול, ראיתי צריף עגול שם ישנו בלילות בתקופות בהן עבדנו שם. במשך היום עבדנו ובחלק מהלילות חזרנו למחנה ובחלקם ישנו ביער. ביער היה קר מאוד, ומרוב שהיה קר, אחד העצים הגדולים שהיו מכוסים שלג נעשה גמיש והיינו יכולים לכופף אותו. לכן, כופפנו את העץ ועשינו מהענפים העבים "מיטות". בלילה לפני שהלכנו לישון קיבלנו שתי שמיכות כל אחד, אז את אחת השמיכות שמנו על העץ (כדי שיהיה פחות קר) ובשמיכה השנייה התכסינו. היה לי ממש קר, כבר לא הרגשתי תחושת קור הרגשתי כאב עז, במקום קור הרגשתי כאב. הלכנו לעבודה כל יום , דבר ראשון ציוו על כל אחד מאיתנו לחפור בור: 6 מטר אורך, 120 עומק ו-80 רוחב, כל אחד בור משלו. (הבורות נועדו להיות מקום לטנקים הגרמנים בהמשך המלחמה). מי שלא הקשיב- הכו אותו עם הרובה עד שמת. לי היה קשה במיוחד. קודם כל, הרצפה הייתה קפואה לגמרי ולכן היה בלתי אפשרי לחפור בה. יתר על כן, כלי החפירה שהביאו לנו היה מאוד מאוד כבד, אני לא הצלחתי אפילו להרים אותו כל שכן לא לעבוד איתו ולכן לא הצלחתי, אני רציתי אבל לא יכולתי! בכיתי, פחדתי שירביצו לי.שש בנות שמו לב שהיה לי קשה במיוחד והן ניגשו לעזור לי. כולן עזבו לזמן מה את החפירה שלהן וחפרו איתי את הבור שלי, השכבה העליונה של האדמה הייתה קשה יותר מהשכבה היותר נמוכה שהרי השכבה העליונה הייתה קפואה לחלוטין.  את השכבה התחתונה כבר יכולתי לעשות בעצמי כיוון שהיה יותר רך. כך היינו יוצאים. כך עשינו כל יום במשך היום עבדנו וחפרנו בורות ובלילות ישנו בצריף. באחד מהימים ישב מולי חייל אני הייתי צריכה להתחיל לחפור אך לא יכולתי! הנעליים ההולנדיות הקשו עלי, מרוב שהן היו ישנות קדמת הנעל נהרסה ואצבעות הרגליים שלי היו חשופות לקור העז ולאבנים שפצעו לי את הרגליים, ירד לי הרבה דם.. כל כך רציתי לעבוד אבל זה היה בלתי אפשרי! אז החלטתי לחלוץ את הנעליים והייתי יחפה. הדם המשיך לרדת מהרגל. אני פחדתי מהחייל שעמד מולי, פחדתי שירביץ לי עם השוט שהיה בידו. הוא ראה שאני מתמהמהת וצעק עלי: "עמדי!", אני הייתי בטוחה שהוא מתכוון להרביץ לי, אך לאחר זמן מה הוא שם לב כי אני חלשה ואמר לי לשבת ואז הוא לקח את האת וחפר במקומי את כל הבור. שוב חשתי את אותה תחושה שהמוות הגיע, שאין דרך מוצא, שהפעם אין סיכוי, אך שוב ניצלתי. חשתי את התחושה הזו הרבה פעמים במהלך המלחמה, אבל כל פעם היה אדם טוב בסביבה שעזר לי.

הביאו לנו מין גרזן כדי שנוציא בעזרתו את המים שבבורות ,אולם היה כל כך קר שכאשר היו מרביצים לקרח היו יוצאים מים אך היו הופכים קרח תוך רגע, יצא מים אבל עד שהגיעו אליהם נהיה קרח.

על ידי הייתה אישה נוצרייה שבעלה היה קולונל בצבא ההונגרי . היא אמרה שהיא נוצרייה אך מפני שסבא שלה היה יהודי לקחו אותה הגרמנים. אותה אישה פנתה לחיילי האס.אס ואמרה להם שהיא בכלל לא יהודיה, הם החליטו לתת לה את השאריות שנותר להם ב"צלחת". היא קיבלה חמש צלחות עם מעט שאריות. היא אמרה לי לבוא איתה בפעם הבאה כדי שגם אני אקבל מהם אוכל, אך אני סירבתי: " אני לא אלך, גם אם אני אמות ברעב, אני לא מבקשת מהם", פחדתי מהם מאוד. אך היא לא ויתרה עלי, היא כל פעם הביאה לי מעט מהשאריות שקיבלה, ואכן כל פעם אחרי שהיא אספה מהם את השאריות היא אכלה ואחר כך נתנה לי מה שנשאר ואני הייתי "מנקה" את מה שנותר על ידי כך שהוספתי קצת חול וקרח. כך היא עשתה כל יום, לקחה מהם שאריות בצלחות והחזירה להם את הצלחות אחרי ששתינו אכלנו. היא לא פחדה מהם, אני כן .

באחד ימי העבודה ביער ראינו פטריות, חלק מהאנשים הלכו לראות את הפטריות אע"פ שהיה אסור בהחלט לסור מהעבודה, אבל כנראה כבר לא היה להם אכפת להם שיירו בהם ושהם ימותו. אני גם הלכתי לקחת פטרייה, גם לי לא היה אכפת למות כיוון שהמצב היה כבר בלתי נסבל. את הפטרייה לא אכלתי אלא הלכתי למטבח שבמחנה. נתתי להם את הפטרייה והם בתמורה הביאו לי מעט אוכל, אמנם זה היה מעט אוכל אך זה היה עדיף מכלום. כך עשיתי מספר פעמים. חלק מהאנשים שנהגו כמוני נתפסו על כך והרגו אותם אולם אני איכשהו לא נתפסתי.

האוכל:

כמעט כל בוקר הביאו לנו "קפה" שהיה בעצם מים שחורים ועכורים, וגם הביאו לנו מעט מאוד לחם יבש ומתפורר ,יכולנו לאכול בבת אחת. זה מה שאכלנו כל היום, בצהרים לא נתנו כלום. מי שהיה מתחת לגיל 14 קיבל מעט יותר לחם, חילקו את שאריות הפירורים שכבר לא ניתן לחתוך בין כל הילדים. אני ועוד נער אחד מבלוק אחר גם קיבלנו מזה אף על פי שהיינו מעל גיל 14, התוספת הזעירה הזו השאירה אותי בחיים אם הייתי מקבלת רק את הכמות הקצובה למבוגר, לא הייתי מחזיקה מעמד. לעיתים רחוקות כשחזרנו מהעבודה בערב נתנו מרק, אך אני לא הייתי מסוגלת לשתות מהמרק כיוון שעל דלי אחד היו עשרה אנשים. הרגשתי כ"כ רע מכיוון שלא אכלתי ולא שתיתי.נהגתי גם לגנוב מלח מצריף שהיה בו מלח לחיילים, הייתי מכניסה את היד ולוקחת חופן מלח. את חלק מהמלח הייתי שומרת לעצמי כדי לפזר על הלחם וחלק הייתי נותנת למי שהיה מבקש ממני, לפעמים ביקשתי לחם תמורתו.

במשך כל התקופה היו לנו הרבה כינים גם בראש וגם בגוף כולו. פעם בחודש לאחר שהיינו מתקלחים (בדלי בלילה) ניקינו גם את הבגדים ושמנו ליד התנור כדי שהכינים ירדו. כל פעם שהתקלחנו הם לקחו ממנו את ה"שמלה" הבלויה ובמקומה היו מביאים אחרת לאוו דווקא יותר נקיה. הרבה פעמים קיבלתי שמלות בלויות לחלוטין, בקושי היה בהן בד, היה עדיף כבר לא ללבוש כלום.

ז. צעדת המוות

לאחר שנה האמריקאים והרוסים התקרבו אלינו, בעקבות כך הגרמנים הגבירו את החיסול, ברוב המקומות פשוט פוצצו את הצריפים עם כל האנשים בתוך. אבל לנו לא עשו ככה (כיוון שהיו איתנו קצת אסירים מעמים אחרים ולהם היה פריבילגיות מאחר ומנהל המקום אהב את עמיהם) . לאחר שסידרו אותנו בשורות התחלנו לצעוד, לצעוד את צעדת המוות. צעדנו ימים ולילות שלמים, בלי הפסקה בקור ובחום היינו עייפים. מסביבנו היו חיילים עם רובים ושוטים, דרוכים ומוכנים לצוד את כל מי שרק הראה סימני עייפות או התייאשות. כל מי שלא יכל ללכת או התיישב על השלג- הרגו אותו, לא נתנו לו להישאר שם. לאחר ימים שלמים של הליכה מפרכת בקור העז הגענו ליעד-רחוב צסטוחובה, שם היה מבנה גדול ששימש בית-סוהר לאסירים. דחקו בנו להיכנס לשם. בתוך המבנה היה חם ונעים, זו הייתה הרגשה נפלאה, הרגשה שלא חשתי מזה הרבה שנים. כמו כן, בדיוק הגענו בעת חלוקת מרק חם ולחם לאסירים שבבית הסוהר, אז גם אנחנו לקחנו אוכל.  הרגשנו טוב, היה לנו חם ונעים וגם השגנו קצת אוכל. לא רצינו ללכת משם.

ח. סוף המלחמה

לאחר דקות אחדות הצבא הרוסי פרץ לבניין והבריח את הצבא הגרמני מהאזור! כולנו שמחנו למשמע הבשורה. כאשר החיילים הרוסים נכנסו לבניין כל הבנות רצו אל עבר החיילים מרוב שמחה. אני לא הלכתי להודות לחיילים, היה לי חשוב לשמור אוכל להמשך הדרך, אספתי לחם לתוך החולצה שלי והחבאתי אותו באחת המיטות, מרוב שהייתי רעבה הייתי עסוקה רק בלשרוד ולהשיג אוכל, חששתי מאוד ששוב נרעב. לאחר מכן הצטרפתי לשאר הבנות שהלכו לחפש בגדים ברחבי המבנה, היינו חייבות בגדים נקיים בדחיפות מאחר והבגדים שהיו עלינו היו מכוסים כינים, לבסוף מצאנו מחסן גדול של בגדים, אך לצערנו אילו היו בגדים רק של גברים, של חיילי אס.אס. בכל זאת לא חשבתי הרבה, רציתי כבר להחליף לבגד נקי. בלי לחשוב, הורדתי את הבגדים הבלויים שלי ולבשתי את מדי האס.אס הנקיים.  פתאום באו שני חיילים רוסים וראו אותי במדי אס.אס, הם חשבו שאני חייל גרמני, ושניהם רצו להרוג אותי הם ישר כיוונו אלי את הרובה שלהם. אני חשבתי: זהו. שוב ההרגשה הזאת שהגיע הסוף. הייתי מבועתת עד מאוד ,לא יכולתי לזוז, עד שמישהי הבינה מה קורה ורצה במהירות לעזור לי, דחפה אותי ואז נבלעתי בין המון האנשים ומיד הורדתי בגדים אילו מעלי. החיילים ניסו למצוא את ה"חייל הגרמני" שראו, ראינו שהם היו שיכורים ולכן הם לא חשבו הרבה, מישהי הסבירה להם שאין מדובר בחייל אלא בקורבן שלבש מדי אס.אס והם הפסיקו לחפש. לאחר מספר ימים של שקט שמענו לפתע פיצוצים אדירים. ככל הנראה האמריקאים הפציצו את סביבתנו, משני צידינו היו בניינים ששניהם עלו באש, אך אותנו לא הפציצו, בית הסוהר נשאר. היינו מוקפים בהפצצות ושריפות אולם אותנו לא הפציצו . אנחנו לא פחדנו, לא היה אכפת לנו, יהיה מה שיהיה. היה פתוח אבל לא יצאנו.  לאחר מכן, עברנו למחנה פליטים ברומברג,  מי שהיה בלאגר או במחנה עבודה הובא לשם. המחנה היה מחולק לפי עמים בצורה שלכל עם בנין אחר, בנין להונגרים, בנין לצ'כים, בנין לאנגלים וכו'.

בשלב מסוים הרוסים רצו לקחת את כולנו לסיביר, למחנה עבודה. היה קצין יהודי ודיברנו אותו, הוא סידר את העניינים שלא ייקחו אותנו כי סבלנו מספיק ואמר שאנחנו יכולים ללכת . שיחררו אותנו רק בגלל שהיינו יהודים וסבלנו. אמנם היינו משוחררים, אבל לא יכולנו לצאת מהשטח שהיינו בו ונאלצנו להישאר שם יותר מחצי שנה כיוון שהיו מוקשים שהטמינו הגרמנים בכל מקום, וגם זה היה באזור מים כך שאי אפשר ללכת במים. פעם אחת הלכנו והיה מוקש במים, היה מי שנפל בתוך המים לא יודעת איך אבל אני לא נפלתי.  היה אמבולנס ורופאים ובדקו כל אחד את מצב בריאותו. לי היו כמה פצעים גדולים ברגליים, אז הייתי צריכה ללכת לרופא, ביקשתי מאחת הבנות שיודעת רוסית שתבוא איתי כיוון שאני לא מבינה אותם, היא הסכימה והלכנו לרופא. שם הם בדקו אותי והסבירו לי מה הבעיה ונתנו לי משחה. אחר כך הרופא התחיל לדבר עם חברתי, היא פנתה אלי ואמרה:" הרופא אומר שהוא רוצה להתחתן איתך" הופתעתי ופרצתי בצחוק, לאחר שנרגעתי אמרתי לה: "תגידי לו  שאני עדיין לא מעוניינת להתחתן, אני עייפה וצריכה להתאושש. אני קודם אחזור לביתי ואראה מי נשאר" היא הסבירה לו אך הוא התעקש שנתחתן, אני אסע הביתה ולאחר כמה שנים ניפגש, אני לא הסכמתי. כל אותו הזמן עמדה ליד הרופא האחות והסתכלה עלינו, פחדתי שהיא תפגע בי בגלל כל מה שקרה ובגלל שצחקתי. לאחר מספר ימים באה אלי אותה אחות ואמרה לי שהיא צריכה  שאני אעזור לה עם עוד כמה אנשים לנקות בניין, היא לקחה אותנו למרות שאסור היה לתת לנו עבודה כי היינו ניצולים, אני חושבת שהיא עשתה את זה דווקא בגלל שהיא ראתה שצחקתי. עשיתי מה שהיא אמרה למרות שזה היה לי מאוד קשה, אבל לא הלשנתי עליה כי פחדתי לקבל עונש. במשך התקופה שחיכינו הרוסים השתדלו לספק לנו אוכל, ובכל זאת היינו עדיין רעבים ונאלצנו להשיג בעצמנו עוד אוכל. בד"כ האנשים היו הולכים לבתים הנטושים שבאזור (כנראה תושבים שברחו מבתיהם בגלל המלחמה) ולוקחים משם כל דבר שמצאו, במיוחד בגדים ואוכל. החלטנו לעשות תורנות בין כולם, כל פעם תישלח קבוצה אחרת לבתים העזובים ועליהם לחלק את השלל בין כולם. אותי לא שלחו בטענה שאני קטנה מדי, ובכל זאת הביאו לי ממה שמצאו כמו כולם. באחת הפעמים הקבוצה שנשלחה מצאה הרבה בדים, אז הבנים החליטו לעשות מזה לכולם נעליים חדשות לכולנו. חלק הכינו סוליות מעץ בעזרת סכין, וחלק חיברו בין הסוליה המוכנה לבד בעזרת מחט, הכל נעשה בידיים בלבד.  בשלב מסוים אמרו לי שעלי גם לקחת חלק בתורנות וללכת לחפש שלל בבתים העזובים, כי אני כבר מסוגלת לעשות זאת. הלכתי עם מישהי שקראו לה גולדי.  הגענו לבתים, הבתים היו ממש יפים ומודרניים, הרצפה ואפילו המדרגות מכוסים בשטיח. אנחנו לא מצאנו אוכל כי כנראה אחרים כבר השיגו אותו לפנינו. אבל כן מצאנו בדים מהם היינו יכולות ליצור בגדים. גולדי ידעה לתפור היא תפרה לי אח"כ שתי שמלות מהבדים שמצאנו אחת ורודה, עשויה מבד ששימש כציפית של כרית גדולה והשניה  בצבע בורדו, עשויה מהבד ששימש כווילון. כך היה לי גם שמלה חדשה וגם נעליים חדשות (שהבנים עשו).  הלכנו לעוד בית שחשבנו שהיה ריק, ורצינו להיכנס, אבל פתאום נתקלנו בחיילים רוסים הם שאלו אותנו מה אנחנו רוצים. ענינו להם במילה היחידה שידענו ברוסית: "חלימה", כלומר לחם. החיילים הבינו שאנחנו מחפשות אוכל, אז שניים מהם נכנסו לתוך הבית והביאו לנו ארבע קופסאות שימורים שבתוכם היה בשר, כ"כ שמחתי! מי היה מאמין שנמצא בשר?! מצאנו אורז, סולת וכו' אבל בשר זה כבר היה משהו גדול. אבל פתאום החיילים אמרו: "תקבלי את הבשר רק בתנאי שתכנסי לתוך הבית….", סירבתי בתוקף, אז הם לקחו ממני בחזרה את הבשר מבין הידיים. וככה, נותרנו בלי אוכל בידיים, אי אפשר לתאר את ההרגשה הנוראה הזו, עד שכבר מצאנו משהו, ועוד בשר! לקחו את זה מאיתנו. חזרנו לכולם עם ידיים ריקות מאוכל, בכיתי על כך הרבה כי לא רציתי לחזור בידיים ריקות.

לאחר כחצי שנה של המתנה יצאנו לדרך, הדרך הביתה. נסענו ברכבת לכיוון גבול רומניה. הנסיעה הייתה ארוכה והיה קר מאוד. כשכמעט הגענו לגבול רומניה עשו הפסקה קצרה, אז חברה שלי ואני החלטנו לבדוק היכן אנחנו נמצאים בדיוק וירדנו לעיר למצוא אנשים שנוכל לשאול אותם. בסופו של דבר מצאנו יהודי, היה לו זקן ארוך והוא דיבר יידיש, הוא הבחין בנו וראה שאנו לבושות בבגדי אסירים (זה היה לפני שלבשתי את השמלות החדשות שחברתי הכינה לי), הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו, ענינו לו שהיינו בלאגר ואולי עכשיו אנחנו הולכים הביתה.  הוא הוציא פתק וכתב עליו משהו, אח"כ מסר לנו את הפתק ואמר לנו: "לכו לבית שלי, שם תראו את הפתק לאשתי והיא תביא לכם אוכל", עשינו כדבריו והלכנו לביתו כפי שהוא הסביר לנו. כשהגענו הבאנו לאישה את הפתק וציפינו שתביא לנו אוכל, אולם היא הביאה לנו תה וזאת כנראה משום שלא היה לה יותר מזה. לאחר ששתינו קצת מהתה אמרנו לה תודה רבה וחזרנו לכולם. לאחר הפסקה של כמה ימים המשכנו בנסיעה ברכבת, לכיוון הגבול, הרוסים אמרו לנו שכאשר נגיע ליעד, כל מי שהיה בלאגר יקבל שם אישור. אך אותי העסיק רק דבר אחד-לחזור לביתי, לא היה אכפת לי משום דבר אחר, גם לא מהאישור . ברגע שהגענו לסטאמר לא המשכתי בנסיעה עם כולם ירדתי מהרכבת ורצתי לכיוון הבית שלי.

ט. החזרה הביתה

כשהגעתי לביתי, לא האמנתי למראה עיני הכל נעלם, קודם כל הרצפה הייתה מכוסה בצואה של סוסים כנראה הצבא הגרמני השתמש בבית שלנו כאורווה לסוסים. הבית היה ריק לגמרי , אפילו החלונות והדלתות לא היו שם. עמדתי והסתכלי על ביתי ההרוס והתחרטי כ"כ על זה שקפצתי מהרכבת ולא המשכתי עם שאר הקבוצה. חיפשתי אנשים שאני מכירה אבל לא מצאתי, לא את הכומר ההונגרי, לא את ראש העירייה, לא את הזקן שעזר לנו לפני המלחמה. לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי לאן ללכת, היכן לישון, מה לאכול.  לפתע התקרבו אלי שתי בנות, הן היו חברות שלי מהעבר, נוצריות, הן אמרו לי לבוא אליהן לבית, אז הלכתי לאחת מהן, שם אמא שלה הביאה הרבה אוכל טוב, הם ידעו שאני רעבה כי שמעו על מה שהיה. הייתי כ"כ רעבה ואכלתי כפול, גם זה לא היה מספיק אבל התביישתי לאכול יותר, הם אמרו לי : "תאכלי תאכלי אנחנו יודעים שאת רעבה!", ובכל זאת התביישתי לאכול עוד.

לאחר מכן, הם אמרו לי שאני יכולה לישון אצלם בבית אם אני רוצה. ניסיתי להתלונן לראש העיר על העוול שעשו לביתי " אנחנו עזבנו את הבית והותרנו מאחור המון רכוש, עכשיו הבית מלוכלך וריק , הוציאו גם את החלונות והדלתות. צריך לנקות אותו.." הוא ענה לי שהוא יעשה ישיבה עם עוד אנשי ממשלה מהונגריה, והם החליטו שהם לא יכולים לעשות דבר בנידון. וכך הלא החזירו לנו דבר ממה שהשארנו. לאחר כשבועיים , בעלה של אחותי הגדולה הגיע לביתם, הוא שמע שאני חזרתי הביתה אז הוא הלך לחפש אותי. הלכנו לבית שלו ושל אחותי. שאלתי אותו אם הוא יודע מה עלה בגורלה של אחותי, הוא אמר שהוא לא יודע אבל בכל מקרה נחכה לה בבית אולי היא תחזור. לאחר מספר ימים הגיע לבית גם אחי פרי שניצל ממחנה עבודה. וכך גרנו ביחד גיסי, אחי ואני. היה לנו הכל בזכותו, הייתה לו עוזרת שניקתה ובישלה. היה לנו מספיק אוכל. כל הזמן ציפינו לאחותי שתחזור לבית עד שבאו שני בני דוד של גיסי והם סיפרו לנו שהם היו עם אחותי ביחד בזמן המלחמה. היא שרדה כמעט עד סוף המלחמה אך לפני סוף המלחמה היא הייתה כבר ממש רזה וכנראה מתה מרעב. היינו עצובים מאוד.

אחרי שנה הגיס שלי הציע לי שנתחתן, כיוון שהוא אוהב אותי וגם כי אני מאוד דומה לאחותי. בהתחלה אמרתי לו שאני עדיין לא רוצה להתחתן כי אני עדיין עייפה ועדייו לא התאוששתי. בסופו של דבר החלטנו להתחתן.

התחתנו ונולדו לנו שני ילדים-רבקה וזאב (ז"ל) .

ט. העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת 1958. באותה תקופה רבים ניסו לעלות בלי אישור אך לא תמיד הצליחו להיכנס, אני פחדתי על הילדים שלי אז לא ניסיתי לעלות ללא אישור אלא השגנו אישור לעלות לארץ תמורת כסף. כשהגענו לארץ ביקשנו לגור בנהריה כיוון שידענו שהיו שם הרבה ניצולי שואה וחשבנו אולי נמצא שם מישהו שאנחנו מכירים, כמו כן משפחתו של בעלי שעלתה עשר שנים לפנינו גרה שם. אולם, לא הקשיבו לנו ולקחו אותנו לקריית שמונה. באותה תקופה הייתה מלחמה וסבלנו הרבה מיריות וטילים. בתור עולים חדשים, היינו חסרי כל, השארנו את רכושנו בהונגריה ובקושי היה לנו כסף, קיבלנו רק שש לירות. כסף זה הספיק רק לנסיעה אחת, אז בעלי נסע לנהריה בעזרת כסף זה, שם הוא פגש את משפחתו והם הביאו לו כסף שיספיק לכולנו לנסוע מקרית שמונה לנהריה. לאחר מכן, נסענו כולנו לנהריה,  התגוררנו שישה שבועות אצל המשפחה של בעלי. אחר כך עברנו לצריף , הצריף היה מלוכלך מאוד וגם בקיץ היה בו חם מאוד.  לאחר זמן מה, הביאו לנו דירה קטנה, גם שם היה קשה לחיות כיוון שזה היה צפוף מאוד אולם זה היה עדיף על פני הצריף.  בעלי ואני החלטנו שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד, בעלי עבד בכל מה שהיה אפשר, לא משנה מה, העיקר להתפרנס.  אני פניתי למשרד התעסוקה, שם נאמר לי שאין כרגע עבודה בשבילי כי יש רשימת המתנה ארוכה לפני. החלטתי לחפש בעצמי. לבסוף מצאתי עבודה בבית מלון , היה עלי לנקות תוך ארבע שעות עשרה חדרים (חדרים עם סלון, אמבטיה, שירותים). זה היה נשמע קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי אבל אמרתי לעצמי שאם את העבודה הבלתי אנושית של הגרמנים הצלחתי איכשהו לעשות אין סיבה שאת זה אני לא אצליח. וכך עבדתי בעבודה הזו למשך זמן מה, זו הייתה עבודה קשה מאוד, מה גם שהמשכורת הייתה נמוכה מאוד. בשלב מסוים חברה שלי הציעה לי לבוא איתה לבדוק עבודה אחרת, הסכמתי והלכנו ביחד לבדוק בבית מלון אחר. בהתחלה לא הסכימו לקבל אותנו, אך לפתע הגיע המנהל והוא דאג שיקבלו אותנו. העבודה הזו הייתה הרבה יותר טובה מהקודמת כיוון שכאן המשכורת הייתה קצת יותר גבוהה וגם אישרו לנו לקחת מהאוכל שנשאר לבית וכך הייתי מביאה לילדי עוגות ואוכל. גם כאן היו קצת קשיים, העובדת שהייתה אחראית עלי זלזלה בי ונתנה לי לעשות את כל העבודה לבד. היינו אמורות לנקות את החדרים ביחד והיה עליה לפקח עלי, אולם היא רק נתנה הוראות ולא עזרה לי כלל. לאחר הרבה זמן שעבדתי במקום הזה, נתנו לי עבודה יותר קלה-שטיפת כוסות. אך גם שם לא היה לי קל, בגלל העובדים שעבדו איתי, הם זלזלו בי כיוון שהייתי עולה חדשה. פעם אירע לי מקרה ממש לא נעים, כל העובדים ביקשו ממני שאני אעזור להם ולשטוף את הצלחות שלהם, בהתחלה לא רציתי כי גם לי הייתה הרבה עבודה וערימה גדולה מאוד של כוסות, אך הם שכנעו אותי והבטיחו לי שהם גם יעזרו לי אחר כך, עשיתי כרצונם. לאחר שגמרתי לעזור להם חזרתי לערימה הגדולה של הכוסות, ביקשתי מהם שיבואו לעזור לי כמו שהם הבטיחו אבל הם התעלמו ממני כאילו לא אמרתי כלום. לא רק שהם לא קיימו את הבטחתם, הם גם לכלכו לי את הכוסות והקשו עלי את העבודה. ההסעה הגיעה וכולם עלו עליה, אף אחד לא נשאר לעזור לי. הנהג ראה שאני עדיין עובדת וחיכה לי עד שגמרתי. למחרת כשהלכתי לעבודה ראיתי שהשף צועק על שאר העובדים אבל לא הבנתי מה הוא אמר ולא הבנתי מה קרה, אחר כך הוא פנה אלי ואמר לי בגרמנית: "את עובדת אך ורק בשטיפת כוסות! אם הם אומרים לך לעזור להם-אל תקשיבי להם", שאלתי אישה שיודעת רומנית מה הוא צעק להם, היא ניסתה להתחמק:" כלום, זה לא משנה לך..". בערב הנהג סיפר לי שהוא ראה ששאר העובדים לכלכו לי את הכוסות ולכן צעקו עליהם. כאב לי נורא, לא האמנתי שיהודים מסוגלים לפגוע ככה במישהו אחר.

לאחר כשנתיים פנה אלינו בעל חנות בנהריה: "אני מוכן לתת לכם את החנות, ואתם לא תצטרכו לשלם לי דמי שכירות עד שיהיה לכם ממנה הכנסות", בעלי ושותף נוסף החליטו להשתמש בחנות לחנות בשר. כל בוקר בעלי ושותפו הלכו למושב להביא עופות, לאחר מכן הגיע שוחט לשחוט אותן ושני אנשים זקנים היו מנקים את העופות עם הידיים. כך היינו מוכרים בשר טרי וכשר להרבה אנשים. לאחר שנתיים הצטרפתי לעבודה בחנות. זו הייתה עבודה קשה מאוד. לאחר שגדלו קצת יותר ההכנסות, קנינו פריג'ידר גדול כדי לאחסן בו בשר בקר והיינו צריכים לשלם עליו כל חודש. קנינו גם מכונה לניקוי עופות, זה הקל עלינו מאוד את העבודה. אנחנו היינו האטליז הכשר היחיד באזור, לכן רוב האנשים באו אלינו והיה לנו עומס. לאחר מספר שנים למדתי קוסמטיקה ועבדתי בקוסמטיקה.

30 שנה לאחר השואה נסעתי להונגריה כדי להודות לכל מי שעזר לי, אך לצערי לא מצאתי אף אחד.

טקלה ואחיה עם חברי ילדות

אחותה הבכורה של טקלה

פרנצ'סקו, אחיה של טקלה, היחיד מלבדה ששרד את המלחמה

דודיה של טקלה