מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת  1948 בשלושה באפריל, בפולין בעיר בילוה שבשלזיה התחתונה. חיינו בבית שנראה בניין בן שתי קומות, מעליו גג אדום ולמטה, מתחת לבניין, היה מרתף בו היו שומרים פחם לחורף, תפוחי אדמה וכרוב, כדי שיהיה מה לאכול בחורף.

בבית היו שני חדרים קטנים, היה בו תנור גדול לחימום והיה בבית חלון גדול עם אדן חלון, שהייתי יושבת בו כל הזמן ומתבוננת ברחוב. אלה היו בתים שגרו בהם גרמנים ואחרי המלחמה גרשו את הגרמנים והביאו במקומם יהודים שברחו לאוזבקיסטן ושיכנו אותם במקומם. בדירה היינו שלוש נפשות אימי אבי ואני.

סדר יומנו התנהל בקימה מוקדמת בשש בבוקר, בדרך כלל היה קר מאוד ומושלג. אבי יצא לעבודה מוקדם ואימי לקחה אותי לבית הספר ואחר כך נסעה לעבודה גם היא. בשעה ארבע, דודתי שרה לקחה אותי לביתה ושם חיכיתי וחיכיתי להוריי שיגיעו לקחת אותי הביתה בשעה שש. אכלתי ארוחת ערב והלכתי לישון.

לאימי קראו פייגה ציפורה, לאבי קראו מנחם מנדל. הוריי עבדו בטקסטיל.

אני בת יחידה. הוריי דאגו לי מאוד מאוד. היו אנשים מאוד מאוד טובים. המשפחה היתה מאוד חשובה להם. עבדו קשה כדי שיהיה לנו מה לאכול ובגד ללבוש.

אכלנו אוכל בססי שכלל לחם, חמאה, ביצים, חלב, כרוב, תפוחי אדמה. בשבתות ובחגים אכלנו בשר ודגים.

גרנו בקרבת יהודים היה בית כנסת, אני זוכרת שבפסח היו מביאים חבילת מצות קטנה לכל משפחה.

בגן הייתי עם ילדים וגויים.הייתי בבית ספר שניקרא בית ספר יידיש ששם למדו רק ילדים יהודיים.

קנינו את המצרכים במכולת קטנה והיו ימי שוק שהאיכרים היו מביאים את תוצרתם גבינות, תפוחי עץ ואגסים.

בילדותי חברי היו השכנים, הגויים שגרתי לידם.

כשהייתי בכיתות א', ב' וג', עדיין גרתי בפולין ושם חברי היו הילדים בבית ספרי שהיו ילדים יהודיים וגם הם עלו לארץ בשנת 1957.

בבית הספר למדתי לקרוא, לכתוב, חשבון וגם למדנו לקרוא ולכתוב ביידיש. בבית הספר בפולין כיבדנו מאוד את המורים והייתה משמעת חזקה בכתה אבל לא הרגשנו עם זה לא נוח כי המורים התייחסו אלינו בכבוד.

אני מעולם לא נענשתי. היתה לנו תלבושת אחידה שמלה בצבע כחול כהה וצווארון לבן.

כעלינו לארץ הייתי בת 9 ולא ידעתי עברית. גרנו במעברה בלוד וצירפו אותנו לכיתות הרגילות של הילדים דוברי העברית. היה לנו מאוד מאוד קשה, כי לא היתה לנו תקשורת, גם הלבוש היה שונה והתקשורת שונה.

אהבתי ללכת לבית הספר. היתה לי מורה מצוינת בשם בתיה. אהבתי מאוד את סיפורי התנ"ך למרות שלא הבנתי את כל הסיפור. זכור לי בעיקר מבחן שעשיתי על נפילת ירחו. וכתבתי "ושפרו בשופרות". לא ידעתי שאומרים תקעו בשופרות. המורה בתיה העמידה אותי לפני כל הכתה ושיבחה אותי מאוד מאוד. ומאז תנ"ך הוא המקצוע האהוב עליי ביותר.

בבית ספרי לא היה חדר אוכל. אהבתי במיוחד ממתקים: שוקולד, סוכריות והמאכל האהוב עליי ביותר היה פודינג ווניל שאמי הכינה לי בכל הזדמנות.

היינו מאזינים למוזיקה בעיקר ברדיו. למי שהיה מזל היה לו פטיפון ותקליטים. בימי שישי היינו מתאספים חברים והיינו רוקדים הריקודים היו: סלואו שזה ריקוד איטי ורקדו אותו בעיקר מי שהיו חברים, היו גם ריקודים שהיו מהירים טויסט, פסדובלה, רוק אנד רול.

היו לנו שתי קבוצות של ילדים אוהדי אלביס פרסלי ואוהדי קליף ריצרד. אני אהבתי את שירי קליף ריצרד. היינו הולכים לסרטים בעיקר סרטים אמריקיים והיו גפ הצגות שהיינו הולכים אליהם בשבת בבוקר כמו איי לייק מיק. בשבתות היינו מאזינים יחד אם ההורים לקטעי חזנות עם ההורים או קטעים מצחיקים של ריבקה מיכאלי ויוסי בנאי. לפעמים בימי שישי לקחו אותי הוריי להצגות ביידיש שבהם כיכבו דגיגן ושוכמכר או מייק בורשטיין.

כמו כן, היינו מאזינים לחידונים ומנסים לפתור אותם. כל זה בעזרת הרדיו.

בדרך כלל, היינו נפגשים עם חברים בבתים או ברחוב משחקים או מדברים. לפעמים היינו מאזינם לתקליטים אם היה פטפון בבית.

אני הכרתי את יוסי דרך חברה שהיכרה את שנינו וחשבה שאנחנו מתאימים. באותו זמן למדתי בסמינר לוינסקי ויוסי היה אחר צבא. הכרנו במוצאי שבת וכבר למחרת יוסי הלך למילואים וחזר רק אחרי חודש. במשך החודש התכתבנו אחד עם השני אחר כך המשכנו להיות חברים. אני הכרתי ליוסי את חברי והוא הכיר לי את חבריו וחברותיו. הלכנו ביחד לסרטים ולהצגות והיינו עורכים מסיבות בבתים כל פעם בבית אחר. התחתנו בשנת 1970 אחרי שלוש שנים נולד לנו בן ושמו ינון. אך יוסי לא זכה לראות את בנו כי הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים.

אחרי 13 שנה התחתנתי בשנית עם אורי ונולדה לנו בת בשנת 1988 בשם דיקלה.

הגעתי לישראל באפריל 1957 כשהייתי בת 9, לא ידעתי עברית דיברתי רק יידיש ופולנית.

נשלחנו למעברה בבית שאן. ואחר כך אברנו למעברה בלוד. שם גרנו בצריפים מאסבסט. בצריפים לא היה חשמל הייתה מנורת נפט קנטה היה מקרר קטן שקירר בעזרת גודשי קרח. היו שלוש מיתות מברזל שנקראו מתות סוכנות. הייתה פתיליה של נפט שאליה בישלו. השירותים היו בחוץ והם היו משותפים. השרותים היו חור באדמה ופחדתי ציד שאפול פנימה כי הייתי רזה וקטנה.

במעברה היו הרבה ילדים.

למרות שהיה מאוד קשה כי לא היינו רגילים לחום בארץ ולא רגילים לגור במעברה, וגם לא היה כסף לקנות אוכל ובגדים. היה לנו מועדון שם למדנו שירים ישראלים והיה לנו כיף

לאחר חמש שנים, עברתי לחולון ושם נכנסתי לבית ספר חנקין כבר ידעתי עברית והשתלבתי יפה בלימודים ובחברה.

החפץ עליו אני רוצה לספר הוא סביבון מעופרת יצוקה, בו היו משחקים הילדים בגולה בחג החנוכה. על סביבון זה רשום נס גדול היה שם ולא כמו בארצנו נס גדול היה פו עכשיו אספר לכם איך הסביבון הזה הגיע אלי כשברחו אימי וסבתי לרוסיה כשנכנסו הנצים לזמושץ לקחה סבתי את הסביבון איתה. סביבון קטנטן מסתובב בקושי ובכול אחת מדפנותיו תבליט של מגן דויד ובתוכו אות נ ג ה ש חלמו על פלשתינה הרחוקה ואילו כאן בריחה רעב מחנה עבודה ומלאכה.

סבתי לא שרדה את מחנה העבודה ומתה. אמי נשארה לבד עם סביבון קטן מעופרת יצוקה מזכרת מסבתי.

ככל שגדלתי הרבתי לשמוע מאמי אודות סבתא שאותה לא הכרתי. היו השוואות רבות: "את כמו סבתא, מרדנית כמו סבתא, עצמאית כמו סבתא, נאמנה להשקפותייך ועוד ועוד" לעיתים הייתה הנימה חיובית ולעיתים נאמרו בביקורת.

גם אמי נפטרה מוקדם מידיי, בהיותה בת 54 בלבד. לפני מותה, הפקידה בידיי את הסביבון בידיי ואמרה "זה שלך, את ראויה לו. אימי נתנה לי ואני מעבירה אלייך. אתן כל כך דומות, תשמרי עליו ותעבירי אותו לדורות הבאים". מאז מסתובב לו הסביבון בביתי, פעם פה ופעם שם, תמיד בשדה הראייה שלי. סביבון שנוצק מעופרת יצוקה בעיר זמושץ שבפולין, לפני ארבעה דורות.

בשנות ה- 90, כשהסתובבו הסקאדים מעל שמי רמת גן, עזבנו, כל בני המשפחה את ביתנו נסערים. דבר לא לקחתי. לא כסף ולא תכשיטים. ברגע האמת אבדו החפצים החומריים מחשיבותם, ורק את הסביבון שלפני מן המגירה והכנסתי לתיק. סביבון זקן בן מאה, מסתובב בכבדות, לא הוד ולא הדר- למד אותי משהו על הדברים החשובים באמת בחיים.

אמי אמרה לי את המשפט "אם תבכי סתם ללא סיבה בסוף תהיה לך סיבה".

אבי אמר לי "אם משהו עובד אצלך תשלמי לו מיד בתום העבודה כי אולי זה הכסף שלו להאכיל את משפחתו".

הזוית האישית

נהניתי לחקור על משפחתי, ביחד עם סבתי.