מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חיי

אני ומאיה נכדתי
אני ובעלי בחתונתנו
שורשיי מגרוזיה לפרס ועד לישראל

שמי חוה מרגלית לפני הנישואין גונמן, נולדתי בפרס בעיר טהרן בשנת 1951. אמי מרים שנולדה בשנת 1918, בגאורגיה בעיר טיפיליסי ואבי, פשה, שנולד בשנת 1916, גם הוא בגאורגיה בעיר טיביליסי. יש לי 4 אחים, הבכור נפטר בשנת 2016, שני אחיי הגדולים נולדו גם בגאורגיה. אחותי, אחי הקטן ואני נולדנו בפרס.

 

תמונה 1
                                                                                    אני ואחיי

בשנת 1948, הורי סבתי ושני אחיי, ברחו רגלית מגיאורגיה, דרך הגבול לפרס ומעבר לגבול עצרו אותם. הם היו בגטו בעיר טבריז שבפרס. הם ברחו בעקבות רדיפות של סטלין, השליט בזמנו ברוסיה. אחרי חצי שנה, שוחררו לתוך מדינת פרס. הם התחילו לבנות את חייהם בפרס ובקנאות שמרו על מנטליות הגרוזינית. אני ושני אחיי נולדנו בפרס. בבית, שפת האם הייתה ארמית. במשפחה ובבית היתה השפעה מאוד גדולה מהתרבות הגרוזינית ומעט השפעה רוסית. הדבר התבטא בלבוש, מאכלים ומנהגים.

בשכונה בטהרן, חשבו שאנחנו נוצרים, לכן לא כל כך הציקו לנו וחיינו בשלום עם כולם. ילדותנו עברה בסך הכול בצורה טובה מאוד, למדתי בבית ספר יהודי. הייתי תלמידה מצטיינת ובכל שנה קיבלתי פרס לפני כל בית הספר. בבית לא הייתה שום משמעות לפרס זה מפני שהוריי לא ידעו לפרגן, באותה תקופה בתוך תוכי הרגשתי אכזבה שלא ידעתי איך לבטא אותה.

זיכרון משמעותי מילדות

בגיל 3, בט"ו בשבט, גופי עלה בלהבות בעקבות שריפה ודודתי הצילה את חיי. בעקבות זה נכוויתי ביד פציעה קשה.

לא זכור לי שחגגו לנו ימי הולדת / בר / בת מצווה, כיוון שבגאורגיה תחת שלטון סטלין, היהודים לא יכלו לבטא את יהדותם. שני אחיי הגדולים החליטו לעלות לארץ בשנת 1960, כדי להתגייס בארץ ישראל. הוריי לא הצליחו לסבול את חסרונם, לכן בשנת 1965, עלינו ארצה וטוב שכך!

מרגע שנחתנו בארץ, הרגשתי שאני בבית. הגענו ביוני ובספטמבר כבר נכנסתי לבית ספר לכיתה ח'. ההסתגלות היתה קשה, מבחינת שפה ומנטליות, בסך הכל צלחתי את המעבר לארץ בצורה סבירה. לאחר 5 שנים, התחתנתי וילדתי את ילדיי בארץ בתור צברים, ילדי הם: הבכור ערן, שנולד בשנת 1972, אורן שנולד בשנת 1973, לירון שנולד בשנת 1982 וורד שנולדה בשנת 1987.

תמונה 2
                                                                             בחתונתי עם הוריי

 

האירוע המצער בחיי, שבעלי מאיר מרגלית, נפטר בשנת 2006. לפני שהוא נפטר, היו לנו 3 נכדים ששמם יובל, איתי וירין. אחרי שנה, נולדה נכדתי, מאיה, ונקראה כך על שם סבה, מאיר, שבשמה יש 3 אותיות מתוך שמו.

הקשר הישראלי עבורי – מלחמת ששת הימים 

האירוע החשוב והמשמעותי שזכור לי זה: מלחמת ששת הימים. עליתי ארצה, מפרס, עם משפחתי בשנת 1965, והמלחמה פרצה ביוני 1967.

בפרוץ המלחמה לא ידענו מה המשמעות. היינו במקלט 6 ימים ולא ידענו מה קורה בחוץ. שמענו שכל מדינות ערב, שמסביבנו, תקפו את ישראל וישראל ניצחה את כולם. הרגשנו פתאום שמחה בלב ושייכות למדינה, מבחינתנו זה ישראלים לכל דבר.

במלחמה הזו איבדתי את בן-דודתי, השמחה הייתה מהולה בעצב.

החיים שלנו היו באופוריה, פתאום המדינה פרחה, בכל מקום הרגישו את הניצחון ואת הגאווה בחיילים. לכבוד שחרור ירושלים, היה מצעד צבאי, ססגוני, הייתה ההתלהבות, העם יצא לרחובות בריקודים. אי אפשר לתאר את השמחה של אותם הימים.

 

הזוית האישית

מאיה: למדתי המון דברים שלא ידעתי על סבתא והיה לי כייף.

מילון

ארמית
אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

ציטוטים

”בשנת 1965, עלינו ארצה וטוב שכך! מרגע שנחתנו בארץ הרגשתי שאני בבית“

הקשר הרב דורי