מאגר סיפורי מורשת

רקע

נולדתי בישראל בשנת 1950, בעיר יפו. הוריי נולדו בפולין בשנת 1939, אבי עלה לארץ כדי לראות את המצב בארץ ואז פרצה מלחמת העולם השנייה כאשר אמי נשארה בפולין ונלקחה לגטו צ'נסטוחוב. הוריי לא נפגשו במשך שבע שנים. בינתיים הוא גויס ל"בריגדה הבריטית" ושם נלחם. בשנת 1945, בסיום המלחמה  אבי שמע בתוכנית הרדיו "חיפוש קרובים" שאמי מחפשת אותו. כך למעשה הוא ידע שהיא בחיים. לאחר מכן, הוא נסע לפולין והביא אותה חזרה לארץ. מסתבר, שאמי עברה תקופה קשה מאוד בגטו, והעניין השפיע עליה מאוד. היא אף פעם לא תפקדה ממש כאמא. היא הייתה מאוד מופנמת ולא סיפרה כלום ממה שעברה. הצלחנו לגלות ממנה כמה פרטים מעטים

אמי – גניה פיכטנצוויג נולדה בפולין בעיר צ'נסטוחוב. בזמן מלחמת העולם השנייה  הייתה בגטו צ'נסטוחוב, שם עברה את כל המלחמה

אבי – בנימין הרצברג שהה בישראל בזמן המלחמה וגוייס לבריגדה הבריטית. בתום המלחמה כאשר שמע שאמי בחיים נסע לפולין והביא אותה לישראל.

אמי מעולם לא דיברה על מה שעבר עליה. קשה היה לה להיפתח ומעט ממה שסיפרה, שהייתה נוברת בפחים ומחפשת אוכל. קליפות תפוחי אדמה שמצאה אותם אכלה. את אביה רצחו לנגד עיניה כאשר הגרמנים הכריחו אותה להסתכל. כך גם מצאה את אחותה הרוגה יחד עם שני ילדיה.

את הילדות שלי עברתי בחולון גם גן הילדים וגם בתי הספר. את כיתות א' עד ג' למדתי בבית ספר "גורדון" מפאת חוסר כיתות נאלצנו ללמוד בשתי משמרות. משמרת בוקר ומשמרת צהריים. בכיתה ד' עברנו דירה ולכן גם לבית ספר "כצנלסון" ושם למדתי עד כיתה ח'. בזמנו כדי לעבור לתיכון עברנו סקר במטרה לדעת לאיזה תיכון אנו מתאימים. התחלתי ללמוד בתיכון "קוגל". את ילדותי עברתי בגידול עצמי. בגיל 15 הכרתי את מנחם בעלי, נישאתי בגיל 20 והבאתי לעולם שלושה ילדים לתפארת מדינת ישראל.

הבכורה שגית (אמא של נדב) שהיא היום דוקטור לתקשורת וקומוניקציה. את גנית, שהיא היום מנהלת חברה לבעיות שינה לתינוקות, שיטה שהיא פיתחה. את רועי, שהוא היום אלוף משנה בהנדסה קרבית. הם הביאו לי נכדים. הנכדה הגדולה, נועה אחות לנדב, ליהי אילי גילי איתי ועידו. להם השתדלתי להעניק את מה שהיה חסר לי. משפחה מלוכדת מגובשת ואוהבת. 

חוויה ישראלית שבעים שנה למדינה

במשך שלוש שנים, התארגנו מספר החברים והיינו נוסעים לגדרה. שם היה מחסן גדול שבו אחסנו מזון למשפחות נזקקות. אנחנו היינו אורזים ארגזים עם מזון שכולל ירקות, פירות וכל המצרכים שהיו זקוקים כדי לאכול בערבי חגים כמו- ראש השנה ופסח, והיינו דואגים שהמשלוחים יגיעו לבית המשפחות הנזקקות. בתום השלוש שנים, לצערנו הופסקה הזרמת האספקה לנזקקים ונאלצנו להפסיק את המשלוחים.

לפני כשנה, בראש השנה, אירגנו ארוחת צהריים לקשישים וניצולי שואה במתנ"ס בהרצליה, תפקידי היה להסיע את הקשישים וניצולי השואה אל הארוחה כדי שייהנו מארוחת חג. בסוף הארוחה כל אחד קיבל שי ודאגנו להחזירם הביתה. הרגשתי שאני גאה במה שעשיתי, שעזרתי למשפחות נזקקות והבאתי להם אוכל. הרגשתי שמחה ושאני יכולה שוב לתרום ולסייע כבעבר.

הזוית האישית

שוש: "אני גאה במה שעשיתי, שעזרתי למשפחות נזקקות והבאתי להם אוכל. הרגשתי שמחה ושאני יכולה שוב לתרום ולסייע כבעבר".