מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית להט, ושם משפחתי לפני נישואיי היה יוסקוביץ. אני שמחה מאוד להזדמנות לספר לנכדתי אופיר את קורות משפחתי ועל ילדותי. מאחר ואני דור שני לשואה, ברצוני להתחיל בקורותיה של משפחתי שנספתה בשואה.

בתאריך 1.9.1939, עם פלישת הגרמנים לפולין פרצה מלחמת העולם השנייה והיהודים נאלצו לברוח למקומות מסתור. הוריי שעדיין לא היו נשואים, הוריה של אמי ואחיה, ברחו מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, ואף נאלצו לחיות תקופה בבור שנחפר ביער מתחת לאדמה. הקור היה בלתי נסבל, הם חזרו לעיירה והוכנסו למחנה עבודה. הוריה של אמי, סבא וסבתא שלי ואחיה, נרצחו בזמן השואה מחוץ לביתם בעיירה דמבלין שבפולין.

הוריי חנה ואדם עברו את המלחמה במחנות עבודה, שם במחנה הם נישאו, וכשהסתיימה המלחמה היה ברור להם שעולים ארצה. בעזרת ארגונים יהודיים יצאו הוריי מפולין למחנה מעבר ליד זלצבורג בעיירה בשם הליין שבאוסטריה.

עם קבלת המסמכים הדרושים לעלייה, בהיותי בת שנה ושמונה חודשים, הועברנו לעיר בארי באיטליה משם עלינו על האונייה "גלילה" שהפליגה ארצה.

הגענו ארצה בחודש מאי 1949 ושיכנו אותנו במחנה אוהלים, מחנה מעבר לעולים חדשים בחיפה שנקרא "שער העלייה". התנאים למגורים היו קשים מאוד, ולאחר מספר חודשים החליטו הוריי לעזוב את המקום ולעבור לעיר חולון, ושם עוברת שמי ליהודית, מכיוון שהגענו למדינה יהודית. בחולון, התגוררנו בחדר שכור אצל משפחה, בבית בקומה אחת עם חצר גדולה. בבית גרנו שלוש משפחות, חדר לכל משפחה, אמבטיה ושירותים משותפים לשתי משפחות. שם, בהיותי בת שבע, נולד אחי אלי, על שם אליעזר סבי.

המצב הכלכלי היה קשה, כי הגיעו המוני עולים ארצה, והיה קשה למצוא עבודה ולהשיג מזון, תקופה זו נקראה "תקופת הצנע". כדי לקבל מצרכים בסיסיים כמו בשר, סוכר וביצים, חולקו לנו תלושי מזון, שבאמצעותם קיבלנו הקצבה של מצרכים אלה, והיה מחסור בפירות וירקות. למרות זאת, ילדותי הייתה מאושרת. טלוויזיה לא הייתה אז, ולכן בילינו המון במשחקי חברה עם הילדים בחצר, קלאס, תופסת ומחבואים. בשנים אלו לא היה שפע של משחקי ילדים ולכן אהבנו להתעסק עם אוספים של בולים שסידרנו באלבום, ממוינים לפי מדינות. אספנו ניירות כסף צבעוניים שהיו קודם עטיפות של סוכריות ושוקולדים וייבשנו פרחי בר.

כל תקופת ילדותי ובגרותי גרנו בחולון ואני אף זוכרת את השלג שירד בשנת 1951. זכור לי גם החלבן, שהיה עובר עם עגלה רתומה לסוס ומוכר חלב בכדים. זוכרת גם עגלה עם מיני כלי בית, והעגלון קורא בקול "כל דבר בעשרה גרוש" (האגורה אז נקראה "גרוש"). המקרר היה ארגז שצריך היה להכניס לתוכו בלוקים של קרח שקנינו בבית החרושת לקרח כדי שיקרר. הטלפון היה משותף לשתי משפחות. כשגדלו רגלינו, פתחו פתח בנעליים באיזור האצבעות כדי שלא תלחץ.

גם בגרותי הייתה מאושרת. לימודים בתיכון, הרבה חברות והופעות בלהקת ריקודי העם. התחלתי ללכת עם ילדי הכיתה לתנועת הנוער והיינו יוצאים לטיולים ברחבי הארץ. לאחר הפעילות שנערכה בתנועה יצאו כל ילדי תנועות הנוער של חולון למפגש בגלידריה.

בתיכון היה נהוג שתלמידי כיתות י"א היו יוצאים ל"שירות לאומי". היינו לנים שבוע בקיבוץ ועוזרים בעבודות שונות. מקטיף בפרדס ובשדה ועד עזרה בחדר האוכל. הייתה זו חוויה נפלאה. בשנת 1967 התגייסתי לצבא ושרתתי ביחידת הנדסה קרבית.

בעלי משה ואני גרנו בשכנות ולמדנו באותה כיתה בבית הספר היסודי. משה עלה לישראל בשנת 1957 מהעיר וילנה שבליטא בהיותו בן 10. לאחר תקופת חברות ממושכת נישאנו בשנת 1969. סיימתי לימודי ביולוגיה והתחלתי לעבוד כעובדת במעבדה רפואית.

נולדו לנו שלושה ילדים מוצלחים, טלי, אייל וענת, ומהם זכינו לתשעה נכדים נפלאים.

כיום, לאחר פרישתי מהעבודה אני מעסיקה את עצמי בפעילויות מגוונות: מפגשים עם הנכדים, קריאת ספרים, הרצאות, סרטים וטיולים.

הזוית האישית

סבתא יהודית להט: נהניתי מאוד להעביר לנכדתי מידע עליי. מאחלת לה שתגדל להיות אדם טוב ואהוב, שתצליח בכל דרך שתבחר והעיקר בריאות איתנה. אני מקווה שעל סמך מה שהעברתי, אופיר תוקיר ותעריך את מה שיש היום ואת הקשיים שעברו הדורות הקודמים בימיה הראשונים של מדינת ישראל.