מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה מנור נולדתי בעיר רובנה שבאוקראינה בספטמבר 1953.

בשנת 1957 הגרתי עם הורי לפולין ובאפריל 1960 עליתי עם הורי לארץ, כשהייתי בת 6.

התיישבנו בעיר אשדוד, שיכנו אותנו ברחוב בורוכוב בדירה קטנה בגודל 48 מטר. בדירה היה חדר שינה אחד, סלון קטן פינת אוכל פצפונת  מטבח קטנטן ומקלחת קטנה יחד עם שירותים. שבועיים לאחר הגיענו לארץ נולד אחי. ברור שלי ולאחי לא היו חדרים משלנו.

בקומה מתחתינו, בדירה באותו גודל גרה משפחה בת 10 נפשות – סבא, סבתא, אימא, אבא ושישה ילדים. כל לילה הם פרסו שמונה מזרנים על הרצפה וישנו עליהם. רק סבא וסבתא ישנו על מיטה. כל בוקר הם אספו את המזרנים כדי שיוכלו לזוז בדירה, לאכול, ולהכין שעורים.

אמי הגיעה לארץ בגיל צעיר מאוד (31), היא עבדה ברוסיה במפעל למוצרי חלב כמנהלת חשבונות ומיד התחילה לעבוד בתנובה בעיר רחובות כמנהלת חשבונות והצליחה מאוד בעבודתה, למרות שלא ידעה את השפה העברית. היא עבדה שם במשך 32 שנה. באותה תקופה לא היו אוטובוסים שהגיעו לעיר הקטנה אשדוד ים, בתדירות גבוהה והיא נאלצה להמתין הרבה זמן לאוטובוס במקרים בהם פספסה אותו.

אמי הייתה חוזרת מרחובות מאוחר אחר הצהריים  ואני  בתור ילדה קטנה נאלצתי לעשות את עבודות הבית עד שאמי חזרה הביתה ובישלה לנו ארוחת ערב. בבית לא היה מקרר חשמלי ואני בתור ילדה קטנה נאלצתי לסחוב הביתה בלוקי קרח כדי לשמור על המזון שלא יתקלקל.

היות ואבי למד בבית ספר תרבות בפולין (במחזור של שמעון פרס שהיה אחר כך נשיא המדינה), ולימדו שם בשפה העברית, לא הייתה לו בעיה של השפה והוא התחיל מיידית לעבוד במפעל רוגוזין באשדוד ועבד שם במשך 32 שנה, עד שיצא לגמלאות.

בחודש ספטמבר 1960 התחלתי את לימודי בבית ספר גאולים, בית הספר הראשון שנבנה באשדוד. למדתי שם שנתיים (כיתות א' וב'). בכיתתנו למדו 40 תלמידים. רק ארבעה ילדים צברים, השאר עולים חדשים מתוניס, מרוקו, אלג'יר, מצרים ופולין. אני הגעתי  עם הוריי מפולין.

המורה חנה רובישטיין שנולדה בארץ, הייתה  מורתי בכיתה א'. המורה שושנה ברק שלימדה אותי הגיעה יחד איתנו כעולה חדשה מפולין. בית הספר היה רחוק ונאלצנו להגיע אליו ברגל בחום לוהט בתקופת הקיץ, ובקור, בגשם ובוץ בתקופת החורף.

באותה תקופה לא היו אנשים עשירים באשדוד. אלה שלא גרו במעברה בצריפים, גרו כמונו בדירות קטנות בגודל 48 מטר.  למרות שכולנו הסתפקנו במועט, היינו מאושרים כי לא ראינו משהו אחר. בשכונה שלנו באזור ב ברחוב בורוכוב הייתה מכולת שמכרה מוצרים בהקפה, היות ולאנשים לא היה מספיק כסף לשלם עבור המצרכים שקנו. בעלי המכולת  היו רושמים את החוב והיינו משלמים בתשלומים כשהיה לנו  כסף. לא היו מכוניות פרטיות ותחבורה ציבורית מאשדוד הייתה מגיעה רק מספר  פעמים ביום.

בכיתה ג' למדתי בבי"ס נתיבים,מפני שבית הספר היה קרוב יותר למקום מגורי. הכיתות היו בתוך צריפים זמניים.

מכיתה ה עד כיתה ח למדתי בבית ספר אחדות (בית ספר חדש שנבנה באשדוד). התחלנו ללמוד תזונה  ולעשות תורנויות מטבח וקיבלנו ארוחת צהריים במסגרת בית הספר.

כשהייתי בכיתה ז פרצה מלחמת ששת הימים, בתאריך 1967/6/5. אנחנו נתבקשנו למלא שקיי חול כדי להגן על בית הספר.

מכיתה ט' עד כיתה יב' למדתי בבית ספר תיכון מקיף א באשדוד. בתחילת כיתה י' בחודש ספטמבר 1969 חגגתי את יום הולדתי ה-16. חברתי הביאה למסיבה ידיד שלה שהפך לבן זוגי. יצאנו יותר מ-5 שנים לפני חתונתנו.

מיד עם סיום הלימודים התגייסתי לצה"ל לחיל האוויר ושרתי בחיל, במשך שנה ושמונה חודשים. היות וחצי שנה שירתי בסיני (לפני מלחמת יום הכיפורים) קיבלתי את אות השירות המבצעי.

בתאריך 1973/10/6 פרצה מלחמת יום הכיפורים, זה קרה בשבת בבוקר היינו בצום, אבי היה בבית הכנסת והטלפון בביתנו צלצל. על הקו היה הרס"ר של הבסיס. הוא הורה לי להגיע מיד לבסיס שלי.  כיון שלא היה לי רכב, התקשרתי לחבר שלי והודעתי לו שאני חייבת להגיע במהירות האפשרית לבסיס שלי.

הוא הגיע עם הרכב וסיפר שבדרך אליי זרקו אבנים על הרכב, כי אף אחד לא ידע עדיין שפרצה מלחמה ושהוא לא הניע את הרכב סתם להנאתו. לאחר שהוריד אותי בבסיס הוא נסע לבסיס שלו. אני זוכרת שאמי יצאה אחריי בבכי וקוננה שלקחו אותי למלחמה.

כשהשתחררתי מהצבא  התחלתי מידית לעבוד במפעל טרבינול באשדוד. לאחר כשנה, בחודש ינואר 1975 התחתנתי עם איזי מנור, שעלה מרומניה עשר שנים קודם לכן והיה טכנאי מטוסים בחיל האוויר.

נולדו לנו שלושה בנים, עמית, ניר ועידו. למרות ששנינו עבדנו היה לנו קשה מבחינה כלכלית בתחילת הדרך. עשינו הכול על מנת שנוכל לתת לילדנו את צרכיהם במסגרת האפשרויות. במשך מספר שנים לא היה לנו רכב. הלכנו הרבה ברגל הגענו למסקנה שזה טוב לבריאות  (: .

עמית, הבכור, למד בטכניון הנדסת אווירונאוטיקה, סיים שני תארים במקצוע זה ושרת בחיל האוויר כמהנדס אווירונאוטיקה. עמית התחתן עם שושנה רוזנר ונולדו להם שני ילדים (שני הנכדים שלנו) בן עומרי ובת נעמי שעשתה לאחרונה מעשה אצילי כשתרמה צמה משערה לחולת סרטן. עומרי לומד בכיתה ה'2 ונעמי לומדת בכיתה ג'2 בבית ספר שז"ר.

ניר סיים תואר הנדסאי תעשייה וניהול ושרת בחיל הים.

עידו סיים שני תארים בעריכת דין ושרת בפרקליטות הצבאית.

איזי  מנור (בעלי) שהוא יזם בנשמתו, חזה את הצורך העתידי העולמי באנרגיה ניידת. כבוגר מפעל סוללות תדיראן בו עבד 12 שנה כמנהל במחלקת ליתיום היה לו ניסיון רב בתחום זה. הוא הקים לפני 31 שנה מפעל אנרגיה בשם עמיסל ושני בני (עמית וניר) וגם אני עובדים בה.

אני הקמתי את מערך השיווק של החברה, המרכיבה סוללות מיוחדות לאפליקציות שונות המופעלות בים  באוויר וביבשה. כמפעל אלקטרוניקה, אנחנו מתאימים את עצמנו  לצרכי המשק: כשהטלפונים הסלולריים נכנסו לשוק אנחנו פיתחנו ויצרנו במפעל באשדוד דיבוריות אוניברסאליות שהתאימו לדגמים שהופיעו אז בשוק. היה לנו דוכן בדיוטי פרי בו מכרנו סוללות, מטענים ודיבוריות. שיווקנו את מוצרינו  גם לכל סניפי סופר פארם שהיו אז בארץ מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום ולכל סניפי אוטו דיפו בארץ.

כיום אנחנו  מייצרים סוללות מיוחדות המורכבות מכימיה מיוחדת הנקראת ליתיום פולימר למזל"טים (מטוס זעיר ללא טייס) אנחנו משווקים אותם לחו"ל וללקוחות כגון צה"ל, משרד הביטחון, תעשיות ביטחוניות ואזרחיות, בתי חולים, סטרטאפים … עמית מונה לפני מספר שנים למנכ"ל החברה ואשתו שהיא דוקטור לכימיה עובדת במקיף ח' ומכינה תלמידים לבחינות בגרות בכימיה.

עידו, בן הזקונים עובד כעורך דין בתחום הסייבר במשרד הרצוג פוקס נאמן בתל אביב.

ניר, בני האמצעי, הוא בעל נפש של אומן. הוא כותב תסריטים וכתב גם ספר שירה באנגלית ונמצא עכשיו בלוס אנג'לס מנסה לשווקו.

הזוית האישית

עמרי וסבתא תיעדו יחד את סיפור חייה של סבתא חנה, במסגרת תכנחת הקשר הרב-דורי בביה"ס שז"ר באשדוד