מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חיי ותחילתו בעלייה

אתי והילדה ירין בזמן עבודה על סיפור חיי
אבא שלי, עם הבעת פנים מלאה בשמחה ואושר
נולדתי במצרים ועליתי עם משפחתי בעקבות רדיפות היהודים....

שמי אתי, קיצור מהשם המקורי אסתר ע"ש סבתי מצד אמי. לכל אחד מילדיה של סבתי, הבת נקראה אסתר והבן יהודה ע"ש סבי.

שם משפחתה של אמי קפלוטו שמקורו איטלקי כנראה  ולא שונה. שם משפחתי הנוכחי ויסברוט שפרושו לחם לבן. נולדתי  בקהיר שבמצרים ב 25.4.50  וכן אחי ואחותי, בני משפחתי נוהגים לחגוג את ימי ההולדת בחוג המשפחה המורחבת .

אני הבת הצעירה מבין אחי וכבת זקונים הרגשתי מוגנת ולעיתים מפונקת בעיקר ע"י אמי. גדלתי בצמוד לאחותי שגדולה ממני בשנתיים , ישנו באותה מיטה בילינו באותה חברה.

גדלתי בילדותי במעברת עיר המפרץ שהייתה ממוקמת במקום שבו לאחרונה בנו את שכונת גבעת הרקפות שבקרית ביאליק.

כשפינו את המעברות בסוף שנות ה – 50 , העבירו אותנו לקריית שמריהו לבית בנוי אבן. התחלתי את לימודי בכיתה ד' בבית ספר הבונים שקיים עד היום. שם בעצם גיליתי את עצמי מחדש.

עליתי ארצה בגיל שנתיים בעקבות פרוץ מלחמת השחרור, ואחריה רדיפת היהודים עם ההפיכה הצבאית ועלייתו של נאצר לשלטון. אבי היה ציוני מובהק ולא רצה לשמוע על שום אופציה אחרת, ויכולנו לעבור לצרפת או דרום אמריקה ועוד…… עלינו ארצה באנייה קדמה דרך צרפת, והגענו למחנה עולים שער העלייה שליד חיפה ומשם למעברה.

המשפחה מצד בעלי

אמו ואביו ז"ל שנפטרו בארץ, עלו מפולין דרך נתיב הבריחה בזמן מלחמת העולם השנייה דרך רוסיה שם נולדה אחותו ומשם המשיכו לגרמניה, שם נולד בעלי במחנה מעבר של הג'וינט. לבעלי אחות אחת. להוריו נולדה בת שנפטרה בגיל 8 כתוצאה מקור ורעב ותנאי חיים ירודים בתוקפת המלחמה. להוריו נולדו 5 נכדים.

משפחתם של הורי בעלי משני הצדדים נספו כולם בשואה. 2 אחיות האם ובעליהם וילדיהם וכן 2  אחיות האב בעליהן וילדיהם. הורי בעלי שהו גם במחנות עבודה בסיביר ושרדו הכל.

כל חיי תהיתי, ולבסוף קיבלתי והפנמתי בהערכה גדולה את הוריו על שקמו כמו עוף החול מהריסות חייהם והקימו משפחה חדשה וזכו לראות 2 דורות, יש להם עוד המשך של דור נוסף שאותו לא זכו לראות. זה מה שנקרא ניצחון האור על החושך.

הורי בעלי עלו ארצה בשנת 1949 והגיעו לקריית ים לדירונת קטנה. הם עשו הכל באהבה למרות הקשיים והאתגרים. המסר שהייתי רוצה להעביר לדורות הצעירים הוא להיאחז בארץ בכל מחיר, למרות הקשיים והאתגרים, ולא חסרים לנו כאלה.

גם אנחנו עלינו ארצה בעקבות רדיפות והתנכלויות. באנו לארץ חדשה ומאתגרת עם קשיים מורכבים ובראש ובראשונה בעיות פרנסה. נאחזנו בארץ ואהבנו כל פרק בחיינו. למדינה שהקמנו, קטנטנה בגודלה אך שמה הולך לפניה בפני שועי עולם, ולא בכדי, אנחנו מובילים בהרבה תחומים: רפואה, טכנולוגיה, חקלאות, חדשנות, גורמה, אופנה, אומנות. הראש היהודי לא מפסיק להמציא לנו פטנטים. המדינה מביאה לנו כבוד. הרימו ראש והיו גאים בה כי "אין לנו ארץ אחרת".

ועוד דבר נוסף חשוב ביותר: מ ש פ ח ה. זה הדבר החשוב ביותר בעולם. תילחמו על זה, אל תוותרו עליה, תעריכו אותה ותעשו הכל להשאיר אותה מלוכדת ומאוחדת "כי משם שואב האדם את כוחו, שמחתו ועוצמתו".

ילדותי הייתה מאושרת ומלאת חוויות. שיחקנו בעיקר בחוץ משחקי חצר כמו מחניים, גולות, שבע אבנים, הבנות שיחקו המון בקלאס, וחמש אבנים. משנת 1952-1959, בילדותי גדלתי במעברת עיר המפרץ שהייתה ממוקמת במקום שבו נבנתה לאחרונה גבעת הרקפות שבקרית ביאליק. גרנו בצריף קטן בלי מים זורמים חשמל ושירותים. את המים קיבלנו בהתחלה בחלוקה ע"י משאית-טנק מים וקיבלנו במשורה. הפנסים שימשו לנו כתאורה והשירותים היו בול פגיעה מחוץ לצריף והיה משותף לכמה משפחות.

למדתי בגן דתי, שלצערי אין לי ממנו זיכרונות. בהמשך למדתי בבית ספר דתי שעיקר הלימוד בו היה, תורה, תפילה, תנ"ך ועברית. בהמשך כשעברתי עם משפחתי לדירה החדשה. בקריית ביאליק עברתי ללמוד בבית ספר הבונים שהיה ברמה שונה לחלוטין, היו לי חבלי קליטה לא פשוטים והפער היה גדול מאוד.

לשמחתי נפל בחלקי מנהל בית ספר משכמו ומעלה בשם ישראל תמיר ז"ל שהיה נחוש בדעתו לעזור לנו להיקלט בחברת הילדים. הוא הגן עלינו, עזר, תמך ועודד אותנו ועם זאת לא וויתר על חינוך משמעת ודרך ארץ. יהי זכרו ברוך, והלוואי וירבו כמותו במערכת החינוך.

אחרי כיתה ט' הייתי אמורה לממן את לימודי כי הורי לא יכלו מבחינה כלכלית לממן. אבי עבד בקק"ל בסיקול אבנים ואמי עזרה בבית תינוקות בהכנת מזון, לכן אחרי שלמדתי את כיתה ט' בתיכון ויצמן בקרית מוצקין, מצאתי עבודה בעיר התחתית בחיפה כשליחה במשרד לעמילות מכס וכך מימנתי בעצמי את הלימודים בבית ספר בית הפקיד. (היום המכללה למנהל).

בהמשך קיבלתי צו גיוס כמו יתר בני גילי. פעמיים דחיתי את התאריך ולבסוף קיבלתי הצעת נישואים. נישאנו צעירים אני בת 19 ובעלי בן 22. הכרתי את בעלי כנערה ואח"כ בילינו במסיבות עד שהפכנו לזוג. נישאתי בשנת 1969 הראשונה צעירה מבין אחיי וכך "פספסתי" את השרות הצבאי ועד היום מבחינתי זה חסך שמלווה אותי.

אחותי עזרה לי במציאת העבודה מכיוון שהיא כבר בעיר התחתית והכירה הרבה אפשרויות. עבדתי במחסני ערובה, זה מקום שבו מאכסנים סחורות שמגיעות ארצה באניות עד שבעלי הסחורה מגיעים לקחת אותה. אהבתי מאוד את העבודה וקמתי אליה בשמחה. הכרתי שם הרבה חברים וחברות, הייתה אחווה גדלה בינינו עזרנו אחד לשני ונשארנו בקשרים טובים גם שהרבה שנים אחרי שעזבנו. ויש משם הרבה זיכרונות טובים.

לאבי ז"ל היו 2 אחים  שלצערי היו עריריים ללא ילדים. לאמי היו 4 אחים ואחות אחת, שלכולם היו ילדים וכך היינו משפחה אחת גדולה עם הרבה בני ובנות דודים והיינו נאספים בכל שמחה וחג  גם הרבה במשך השבוע, הילדים נפגשו על בסיס יומי בבית הספר וגם אחר הצהרים תמיד שיחקנו ביחד.

במוצ"ש נאספנו באחד מבתי הדודים, דירת 2.5  של 45 מ"ר קטנה אבל בלב היה מקום לכולם. אף פעם לא עלתה בעיה שאין מקום. נהוג אצלנו במשפחה שכשצומחת שן ראשונה לתינוק עושים לכבודו "בלילה", שזה דייסת חלב מתוקה עם חיטה מבושלת עם, צימוקים, קינמון ואגוזים.

בפסח נאספנו 4 משפחות של דודים כל אחת מהנשים הייתה מכינה תבשיל שהוא המומחיות שלה, סבתי דאגה לזה חודש קודם. בחנוכה הכנו "זלביה" שזה סופגניות טבולות בדבש, בט"ו בשבט הכנו משלוח מנות עם פירות יבשים, ובפורים הכנו אוזני המן, עוגיות תמרים וכו'. לא היינו צריכים לחפש כל סיבה להתאסף הייתה חגיגה. בכלל בתקופת המעברה, אם הייתה איזו שמחה שהיא, לא  חיכו להזמנה, פשוט כולם היו באים זה היה מובן מאליו, הייתה אוירה חופשית ומחבקת.

במלחמת יום כיפור שהייתה חוויה נוראית לכל עם ישראל, לי אישית הייתה חוויה מאוד לא פשוטה, הייתי אם צעירה לבן 3 ובהריון בחודש שמיני בדיוק כשפרצה המלחמה, בעלי חזר מ-30 יום מילואים ביום חמישי ולאחר יומיים פרצה המלחמה, בעלי הביא אותי לאמי ו"נעלם" ולא שמעתי ממנו כלום חייתי בחרדה. ביום שילדתי אחותי לקחה אותי, היה עדיין מצב חרום ולא ידעתי אם יש או אין לי בעל. ילדתי באלישע שהיה בית חולים קטן. היינו 8 יולדות וכל הבעלים הגיעו אחד אחרי השני ונשלחנו הביתה אחרי שעות ספורות כי לא היה מקום, בתי החולים הגדולים  בעיר קלטו רק חיילים.

אחרי הלידה בעלי חזר ל- 6 חודשי מילואים. הייתה תקופה קשה אבל שרדנו אותה על הצד הטוב ביותר תודה לאל.

בתקופת מלחמת ששת הימים התנדבתי כנערה לבית חולים רמב"ם תלינו שמיכות שחורות על כל החלונות כדי ליצור האפלה ועשינו כל מה שנדרשנו. כל עבודותיי מאז ומתמיד הייתה מול אנשים, כנראה שזה לא במקרה. בעבודות שליחות כנערה, עבודות מזכירות למיניהם ועד היום כ – 30 שנה שאני כבר בגיל פנסיה אני עוסקת בתווך נדל"ן. העבודה עצמה מעניינת מאוד ויותר מזה האנשים מעניינים אותי ויש לי סבלנות להקשיב ולייעץ להם כשאני נדרשת לזה. אנשים לא מעייפים אותי.

למדתי בבית הפקיד היום המכללה למנהל למודי ערב מכיתה י' כי בזמננו הלימודים מכיתה י' היו בתשלום והורי לא יכלו לממן את זה. הייתי רוצה ללמוד כל מה שקשור להתנהגות שלנו בני האדם וכל מה שקשור בילדים ויחסי אנוש.

מלבד בתי הצעירה ומשפחתה, כל בני משפחתי נמצאים בארץ. יש לי 3 ילדים בן בכור ו-2 בנות. מהבן יש לי נכדה ו-2 נכדים ומבתי הגדולה יש לי 3 נכדים ובהם נכדי הבכור שהוא בן 17. מבתי הצעירה יש לי נכד זקונים נכון להיום והוא בן 4. אנחנו בקשר הדוק יומיומי ומבלים כמה שיותר ביחד. אנחנו מבלים עם הנכדים של בתי לפחות פעם בשבוע בשעות הצהרים, אני מביאה אוכל עם בני הבכור, בעלי נוסע לשם פעם בשבוע ואנחנו מבקרים אותו או הוא אותה מדי שבועיים בערך. בתי הצעירה מגיעה ארצה פעם/פעמיים בשנה למשך כמה שבועות ואנחנו נסענו אליה כבר 4 פעמים לחודש בכל פעם.

לסיכום אני רוצה להגיד שיש לנו דור צעיר חכם, מקסים וחם. אני שמחה שהייתה לי הזכות לחיות במדינה האהובה שלנו בהתהוותה, את כל הקשיים קיבלנו באהבה, עיצבנו והתעצבנו איתה, אהבת הארץ זה מה שהייתי רוצה להעביר לדור הבא כי "אין לנו ארץ אחרת".

מצגת תמונות

הזוית האישית

ירין: מצגת התמונות של סבתא אסתר.

מילון

בול פגיעה
שירותים ולא אסלה שהיו בתקופת המעברות כשלא היו מים זורמים

מעברות
שכונות בתחילת הקמת המדינה שבנויה צריפים ובחלקם אף היו אוהלים

ציטוטים

”הרימו ראש והיו גאים בה כי "אין לנו ארץ אחרת"“

הקשר הרב דורי