מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חיי ומשפחתי

מהמפגשים שלנו בכיתה
סבתא חביבה עם סבתא תמר בזרועותיה (1956)
זכרונות ורגעים בחיי תמר חכמי

שמי תמר ואני כותבת על בית הוריי – חנה ויוסף דהאן – שנולדו וחיו במרוקו, ובשנת 1956 עלו ארצה דרך צרפת.

במרוקו אמי עבדה למחייתה כתופרת והתמחתה בעיקר בתפירת ווילונות ושמלות, ואבי יוסף דהאן עבד בתפירת חגורות, מלאכה שלמד מאביו. אני נולדתי במרוקו בשנת 1955 ועליתי ארצה בשנת 1956 עם הוריי ועוד שני אחים קטנים.

אמי, חנה דהאן, סיפרה שחייהם במרוקו היו חיים טובים, מבחינה כלכלית היה שפע של ירקות, פירות ובשר (חלב לא נהגו לאכול ולשתות). אמי תמיד סיפרה לנו על האווירה במרוקו שהייתה אוירה טובה ונעימה, חיו בשלווה ובשיתוף פעולה עם הערבים המוסלמים. עוד נהגה אמי לספר לנו שחסן מלך מרוקו תמיד שמר והגן על היהודים ודאג שהאווירה במרוקו לא תהיה אנטישמית, אלא אוהדת יהודים. היהודים והמוסלמים חיו יחדיו בערבוב ולא חיו בגטאות. יהודים וערבים כיבדו זה את זה. בחגים היו מחליפים מאכלים למרות שיהודים נהגו לאכול רק את המאכל שהם בישלו מפאת הכשרות. המוסלמים כיבדו זאת והביאו להם רק פירות וירקות בלבד.

הורי נישאו בקזבלנקה, והכתובה שמורה ומנוילנת עד היום. כתינוקת קיבלתי חיסונים ויש לי את פנקס החיסונים ממרוקו שכתוב בצרפתית, כיוון שהיו אזורים במרוקו שהיו בהשפעת הצרפתים. כמו כן שמורה אצלי תעודת הלידה שלי ממרוקו.

כתובת הנישואין של הוריי, חנה ויוסף 

תמונה 1

העלייה לארץ

כשהוריי עלו ארצה בשנת 1956, הם הגיעו לפרדס חנה. הם עלו יחד כמשפחה עם הוריהם, הדודים והדודות. בשנים הראשונות גרנו במעברה ולאחר מכן עברנו לגור בבית רגיל. היה לנו בית עם שניים וחצי חדרים, קצת צפוף, מטבח ואמבטיה. הבנות ישנו בחדר לחוד ובנים בחדר אחר. עם השנים נוספו לנו עוד חדרים והבית הלך וגדל, הוריי עבדו במסירות ועבדו קשה אך ידעו לחסוך לאט לאט, והבית הפך לבית גדול ומרווח עם חצר ענקית בה בילינו שעות רבות אחר הצהרים עם חברים.

הוריי אהבו מאוד את הארץ ולכן החליטו לעלות. אמנם ההתחלה בארץ לא הייתה פשוטה. כבר בכניסה לארץ ריססו אותם עם חומרים מסוכנים כמו DDT – התייחסו אליהם כמו עדר וגרמו להם נזק נפשי, הם חשו בושה על ההתייחסות מעליבה, חשו שלא כיבדו אותם וזלזלו בהם כאשר עלו ארצה. הם לא חיפשו כבוד, ולא רצו כבוד מאיש, אך לא רצו שישפילו יזלזלו ויעליבו אותם. זאת הייתה אז המציאות. היום אני מלמדת את ילדיי ונכדיי שככל שניתן ואפשר – עלינו להתנגד לכל דבר שהוא לא לרוחנו והוא נגד עקרונותינו. ככלל הוריי היו אנשים חייכנים, שמחים ומרוצים, וזה המסר שהעבירו לנו – לשמוח ולצחוק, להסתפק במה שיש, להיות יחד כמשפחה תמיד ולסייע זה לזה. בארץ נולדו להוריי עוד ארבעה ילדים, כך שהוריי פרנסו שבעה ילדים.

הוריי, יוסף וחנה, בצעירותם

תמונה 2

כשסבי חנניה וסבתי חביבה הגיעו ארצה, הם גרו בתחילה בעפולה בגבעת המורה במשך כשנה שנתיים, ואחר כך עברו לגור מול בית הוריי. דבר ראשון שסבי רצה לעשות עם עלותו ארצה היה לעלות לירושלים. סבי עלה לירושלים בהתרגשות, כמיהה ובאהבה גדולה שלה ציפה כל חייו, ושם בירושלים דבר ראשון רכש סידור תפילה עם כריכה מיוחדת, מצופה זהב, הסידור היה בידיו כל היום ואתו הוא נשא תפילה והתפלל רוב שעות היום. תפילה זה מה שחיבר אותו לארץ ונתן לו כוחות ושמחה. את הסידור קיבלנו בירושה, והסידור נשמר אצלנו בבית כשבעים שנה. עד היום הסידור שמור ונצור אצלנו בבית, כמו הכתובה של הוריי הכתובה בכתב רש"י ובעברית.

הסידור של סבא חנניה

תמונה 3

החיים בארץ

בהיותי בת שנה הלכתי לגן מעון. באותה תקופה מאוד עודדו את האישה שתצא מביתה ותעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אמי בארץ יצאה לעבוד ועבדה במדרשת "נועם" בפרדס חנה, שם ניקתה את חדריהם של תלמידי הישיבה. אמי סיפרה לנו שבאחד הימים כאשר ארגנה את חדרם של התלמידים, נכנס תלמיד לחדר. באותה העת מנהל הישיבה הסתובב כדרכו לבצע ביקורת, וכשראה את התלמיד שאל אותו מדוע אינו בכיתה ומדוע הוא מפריע לגב' חנה לארגן לו את החדר. התלמיד ענה כי שכח את ספרו ובא לקחת את הספר. המנהל גער בו ואמר לתלמיד שבל יפריע לגברת המכובדת בעבודתה, ויגש מהר לכיתה. המנהל אמר לאמי לא להרשות לתלמידים להסתובב בחדרים בזמן הלימודים, כיוון שהם צריכים להיות אחראיים ומאורגנים. אבי עבד בסיוד ושיפוצי דירות בבתי ספר, מוסדות וגנים.

אני גדלתי והתחנכתי בארץ, בבית הספר היסודי למדתי בביה"ס "מרחבים" בפרדס חנה. לבית הספר נהגנו ללכת ברגל, לא באוטובוס ולא ברכב פרטי, אף אחד לא הסיע אותנו לבית הספר. הלכנו ברגל גם בחורף, לבשנו מעילים חמים מצמר ועל זה מעיל גשם שלא נירטב, ואם ירד גשם נעצרנו ליד אחד הבתים תחת קורת גג והמתנו עד שיפסק הגשם, ואיש לא גרש אותנו מחצרו. לכיתה הגענו בזמן לפני הצלצול, כמעט ולא היו איחורים לכיתה. בשעה 08:00 בבוקר כל התלמידים נעמדו ליד הכיסא בשקט בשקט, וכאשר המורה נכנסה שמענו את צעדיה המתונים, המורה אמרה: "בוקר טוב תלמידים", והשבנו כולם במקהלה: "בוקר טוב המורה", ומיד דקלמנו: "מודה אני לפניך מלך אל חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", יום טוב. התיישבנו והמורה החלה בשיעור.

בשבת בבוקר נהגנו אני וחברותי לבקר בביתה של המורה שגרה בשכונת "נווה אשר", המורה חנה שטנדינג ז"ל שלימדה אותי מכיתה א' עד כיתה ד' והיה לה חלק בעיצוב דמותנו. המורה הזו לימדה אותי קרוא וכתוב ומאוד אהבתי אותה. בשבת הלכנו לביתה של המורה, והמורה כיבדה אותנו בממתק, שוחחנו. המורה העריכה אותנו מאוד וחשנו בטוחים בסביבתה. אהבנו ללכת ללמוד בבית הספר, המורים כיבדו אותנו ולא כעסו עלינו גם אם ידענו פחות חשבון ופחות תורה. הורינו מאוד כיבדו את המורים ולמורה היה כבוד מאוד גדול, המורה נחשב בעיני ההורים לאדם רציני, חשוב ובעל מעמד גבוה, שמכוון את הילדים ומלמד אותם מקצוע כדי שהילדים יסתדרו בעתיד, כך חשבו הורינו על המורים. לא נתנו עצות למורה ולא התווכחו עם המורה. מורה נחשב לתפקיד חשוב ביותר, כמו הורה.

 

כילדים כל הזמן היינו ביחד, גם בלימודים וגם אחר הצהריים. לאחר שעות הלימודים היינו נפגשים כל ילדי השכונה בחצרות או ברחוב והיינו משחקים במשחקים, כך שהתרוצצנו ורצנו כל היום, שיחקנו בתופסת, במחניים, מחבואים, כדורסל, כדורגל, קלאס, חמש אבנים, גומי, ועוד… בשעת הפנאי לא ישבנו בבית. בחופש הגדול נסענו לים, נהגנו לבלות בחוף "קיט ושיט", הכניסה לים הייתה חינם, גם הסעות לים היו חינם, ובחוף הים בילינו את ימי החופש הגדול. בחורף נהגנו להאזין לרדיו ולקרוא ספרים.

בערבים, כל המשפחה הייתה מסבה סביב לרדיו שהיה כלי תקשורת משמעותי (לא היה טלוויזיה), הקשבנו לחדשות ולשירים ישראליים. להוריי היו תקליטים, הם האזינו לאום כולתום, ולפריד אל אטרש, אך אנחנו הילדים העדפנו להאזין לשירים הישראליים. בלילה לפני השינה האזנו לרדיו לתסכיתים (תוכנית רדיו) של "פול טמפל". התסכיתים היו בהמשכים וכל השבוע המתנו במתח להאזין לתוכנית.

הייתה אהבה ושיתוף פעולה בין השכנים והילדים, ועשו זאת באהבה רבה. לא נהגו לנעול דלתות ולסגור דלתות. לא פעם ישבנו עם דלת פתוחה ושכנים נכנסים, שותים כוס תה ושופכים את ליבם. כניסת אורחים הייתה מקובלת ביותר ולא זרה לאף אחד. את החדשות והעדכונים כולם קיבלו במכולת השכונתית.

בזמנו גם לא היו שפע של חוגים כמו שיש היום. הייתה הספריה במושבה פרדס חנה שם בילינו את שעות אחר הצהריים בקריאת ספרים והשאלת ספרים, לספריה היו שתי קומות עם מדרגות מעץ, תמיד עלינו לקומה השנייה בשקט בשקט כיוון שהמדרגות מעץ חרקו, ובספריה שרר שקט מוחלט, לא העזנו לדבר בקול, מאוד כיבדנו את האווירה. השאלת הספרים הייתה חינם, ונהגנו לקרוא המון ספרים. נהגנו גם ללכת לקולנוע לראות סרטים. היה בית קולנוע אחד במושבה, שאדם בשם חיים בוחבוט ז"ל תיחזק ותמיד היינו מעודכנים איזה סרט יש החודש.

מסורת

המסורת היהודית הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו. בשבתות נהגנו ללכת לבית הכנסת "שערי רחמים", לבשנו בגדים חגיגיים (חצאיות "פליסה" ונעלי לק שחורות עם גרביים לבנות), הסתרקנו והסתדרנו יפה ושמחים ועליזים נפגשנו בבית הכנסת. כהכנות לשבת אמי וסבתי (שגרה איתנו) הכינו מטעמים לשישי-שבת. שררה תכונה של בישולים עם ריחות נעימים, ניקיונות ריצות והכנות. אבי היה מקדש ומברך, וכולנו מסובין לשולחן. באורח קבע תמיד היו אורחים, אם זה שכנים, דודים, חברים, השולחן היה תמיד מלא באנשים, כך היה נהוג אצל כל השכנים. לאחר הארוחה כולנו עדין מסובים לשולחן, ואבי היה מספר לנו סיפורים מהתנ"ך וסיפורים על חוכמתו של שלמה המלך. זכור לי מאוד שלקראת הכנות לשבת נסעתי באוטובוס עם אמי לשוק בחדרה, ושם קנינו ירקות, פירות ודגים לשבת. בזמן הנסיעה באוטובוס בילינו זמן איכות  והתקרבות לאמי. אחזנו ידיים והרגשתי את חום האהבה שעובר אלי והרגשתי הכי מאושרת בעולם. ילד תמיד זקוק לאהבת הוריו. לאחר הקניות בשוק קנינו גלידה והרגשנו קירבה ושמחה אמיתית. כמו כן, כאשר היה "שבת חתן" או שבת בר-מצווה, כל השכונה חגגה וכל השכנים היו מוזמנים. גם את החגים והשמחות חגגנו יחד כל השכנים. כאשר הייתה חתונה או שמחה אחרת, נהגנו לצאת מביתו של החתן, מבוגרים וילדים, לבושים בגדי חג ולבן. הגברים וילדים בגיל 13 שנה ומעלה עוטים טליתות ומלווים את החתן מביתו לבית הכנסת והחתן נושא את ספר התורה. בדרך לבית הכנסת שרנו בקול והתפללנו בקול. כילדים קטנים היינו מתעוררים בשבת  לקולות התהלוכה והשירה, היינו מתארגנים ורצים לבית הכנסת להשתתף בחגיגה ולאסוף סוכריות – המראה היה יפה ומרגש, מבחינה חברתית וגיבוש היינו מאוד מגובשים ושמחים.

פנאי בשנות ה-50

בשנות החמישים לא הייתה טלוויזיה ולא היה טלפון. לא הייתה מכונת כביסה ולא מקרר, הורינו עבדו מאוד קשה וגם עבודות הבית היו קשות מאוד לביצוע, כי הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת מספיק. למספר שכנים בודדים היה טלפון, וכאשר הייתה שיחת טלפון, השכנים רצו מבית לבית להודיע על שיחת הטלפון שהתקבלה. גם טלוויזיה לא הייתה אלא לשכנים בודדים ביותר. בערב היינו נפגשים בבית של אחד השכנים כדי לצפות בטלוויזיה. התנאים בהם הורינו חיו ללא טכנולוגיה היו קשים. פעם בשבוע עבר בשכונה עגלון עם עגלה ומוכר קרח, עגלון אחר מכר נפט לחימום הבית, ועגלון נוסף היה מוכר חלב. סנדלר היה עובר ברחוב ומצלצל עם פעמון למי שזקוק לתקן נעליים (כי אז לא קנו ישר נעליים חדשות) את הנעליים סנדלר היה מתקן ותופר. נעליים חדשות קנו לנו בעיקר בחגים כמו ראש השנה ופסח, כדי שנהיה חגיגיים בחגים. בגיל 12 לבת המצווה אבי קנה לי שעון וטרנזיסטור, עבורי היו אלה מתנות בעלות ערך רב, הן שירתו אותי יותר מעשרים שנה. המתנות לא היו חד פעמיות, ולא רגעיות, מתנה שקיבלתי מהוריי נשארה לנצח.

הוריי, חנה ויוסף

תמונה 4

בבית הספר התיכון למדתי בבית הספר החקלאי. מאוד אהבתי ללמוד בתיכון בו הייתה אווירה כללית של חברות ועבודה, פעם בשבוע עבדנו בחקלאות, פעם בשבוע חלבנו פרות, פעם בשבוע קטפנו תפוזים בפרדס ומילאנו מכלים ענקיים של תפוזים. שם תחת כיפת השמיים צחקנו עם חברות, התבדחנו והתחברנו זו לזו, אל ריח הפרדס האדמה והתפוזים, ועד היום חקוק בזכרוני רשרוש של הענפים העלים והעצים שגרמו לנו לחייך ולשמוח.

חיי הבוגרים

לאחר הלימודים התיכוניים למדתי לימודי אחות מעשית בביה"ס לאחיות בבית חולים מאיר כבפר סבא. לאחר הלימודים התגייסתי לצבא. בשנה הראשונה שירתי במרפאת "תל השומר" בבקו"מ, שם חיסנתי את החיילים הטירונים שהתגייסו לצה"ל. בשנה השנייה שירתי כאחות בביה"ח רמב"ם במחלקה פנימית, שם הכרתי את בעלי דוד.

לאחר שהשתחררתי עבדתי כאחות במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים רמב"ם ושם טיפלתי בחיילים שהגיעו למחלקה עם כוויות בכל הגוף, כאשר נפצעו במסגרת "מבצע ליטני" בשנת 1977. היה מאוד קשה לראות צעירים פצועים וסובלים, אך טיפלנו בהם במסירות עד שהחלימו וחזרו לשגרת יומם.

בשנת 1988 עברנו לצפת כי באותה עת בעלי שירת בצבא הקבע בצפת, והחלטתי להשלים לימודי לתואר "אחות מוסמכת" ולנצל הזמן ללמודים. את עבודתי כאחות מוסמכת התחלתי במרכז רפואי "לין" (חיפה) ושם עבדתי  כארבעים שנה. עבדתי במספר מחלקות, העיקריות שבהן היא נשים, מילדות, מרפאת כאב ומרפאת פנימית. טיפלתי במסירות רבה במטופלים שהגיעו אלי, נתתי הדרכה, עודדתי ותמכתי, ותרמתי רבות למטופלים בשנות עבודתי. עבדתי גם במרפאת מטיילים במתן חיסונים לצעירים ומבוגרים שנסעו לחו"ל לארצות מיוחדות וטרופיות. בכל שנותי עסקתי בשיפור, קידום ומניעה בקשור לרפואה. הצגתי עבודות ופוסטרים, והייתי שותפה מלאה ותורמת לאורך כל הדרך, באהבה ובמסירות רבה.

כיום אני גימלאית, פרשתי בגיל 62 שנה. אני נהנית מזמן איכות, בעלי ואני הולכים לחוגים, מאזינים להרצאות ולמוזיקה, משתתפים בערבי שירה, קוראים ספרים, צופים בסרטים, בקולנוע, מטיילים בארץ ומבלים שעות עם הנכדים המתוקים שלנו. את בעלי הכרתי, כאמור, בעת שירותי הצבאי. בשנת 1978 בגיל 23 התחתנו ובגיל 25 ילדתי את בני הבכור. נולדו לנו שני ילדים. הבכור, יוסי, נשוי ליפעת ואבא לשלושה ילדים. למד הנדסת מכונות בטכניון, ועובד כמהנדס בחברה גדולה ומובילה. אשתו ,יפעת לבית צ'רניס, למדה משפטים ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, וכיום עורכת דין במקצועה ועובדת בחברה גדולה. בתי, ענת נחום לבית חכמי, עובדת כמורה בתיכון "אורט" יקנעם, למדה הנדסה ב"אורט בראודה" וסיימה עם תואר מהנדסת. בנוסף למדה באוניברסיטת חיפה הוראה והשלימה בטכניון את לימודיה. היום ענת מחנכת ומורה למתימטיקה. ענת משתדלת לחנך תלמידים להיות אנשים טובים, ואזרחים טובים, תומכת ומעודדת את תלמידיה, מאזינה וקשובה להם. ענת נשואה ליוסי נחום ויש לה ארבעה ילדים. חתני יוסי למד הנדסת מכונות ב"אורט בראודה" וכיום הנו מהנדס במקצועו, עובד בחברה גדולה בארץ ומתפרנס בכבוד.

יש לנו שבעה נכדים, הנכדה הגדולה כיום בת 10 שנים, והנכדה הצעירה בת 3 שנים. בעלי ואני – כסבא וסבתא – מאד חשובים לנכדים שלנו, כפי שסבי וסבתי היו חשובים לנו.

"זאת ילדותי השנייה"

כאשר אני יושבת עם הנכדים, אני משתדלת ללמד אותם את המשחקים שאני שיחקתי בילדותי: קלאס, חבל, שבע אבנים ועוד, ויחד עם נכדנו אני חוזרת לילדות ועולים בי זיכרונות ונוסטלגיה נעימה. אני מביטה ורואה את השוני והתקופה בה אני גדלתי – תקופת צנע, היינו ביישנים, תמימים, והיום יש שפע: הילדים עסוקים כל הזמן, כל היום בחוגים, הצגות וטיולים. המציאות שלהם משתנה במהירות והם צריכים להסתגל לשינוי טכנולוגי, מרגע אחד לרגע אחר. כשאני שוהה עם נכדי, עולים בי זיכרונות נעימים מילדותי, ואני עם נכדי חווה ילדות שנייה ואחרת, אני מספרת לנכדיי-  וקשה להם להבין איך גדלנו ללא טלוויזיה וללא מחשב.

אנו אוהבים את נכדנו ומרעיפים עליהם אהבה ללא תנאי, אנחנו מבלים ביחד, משחקים, ובשישי-שבת נפגשים. אנו משתדלים פעם בחודש לבלות עם כל נכד יום איכות אישי, ולפנק את הנכד לפי העדפותיו. כל נכד הוא מיוחד ויחיד: אחד צמחוני, אחד ללא גלוטן, אחד אוהב רק פסטה, אחד אוהב רק שניצל וקטשופ, וכסבים אנו זורמים. אנחנו משתדלים לפגוש את נכדינו גם מחוץ לבית ולטייל איתם, להכיר את הארץ, להתבונן בפרפרים ובעצים והעלים, להכיר להם את הצמחייה והאקלים בארץ. חשוב לנו שיאהבו את הארץ, יתחנכו ויגדלו ויאהבו ויישארו בארץ, יתחתנו ויקימו משפחות כאן בארץ. אנחנו מחנכים אותם על אהבה, ולא על פחד ושנאה.

הנכדים אוהבים להיות במחיצתנו ולבלות איתנו, נושא הסבתאות אצלנו קיבל תאוצה ואני כיום אני מוציאה חלק מנכדיי מבית הספר, מגישה להם ארוחת צהרים ומסייעת בשיעורי הבית, כיוון שההורים עסוקים, קרייריסטים ומגיעים מאוחר הביתה. אני ובעלי דודו מסייעים רבות ושותפים מלאים לחוויית הסבתאות.

אנו משפחה של מיזוג גלויות: אני נולדתי במרוקו והוריו של בעלי עלו מרומניה. עם השנים למדנו להכיר את המנהגים והתרבות זה של זה, והפכנו למשפחה אחת אוהבת ומאושרת.

הזוית האישית

דניאל: הסיפור עניין אותי מאוד. זו הרפתקה בגיל צעיר לעבור ארץ, לשוט באונייה בגיל שנה.

סבתא תמי: החוויה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי היקרה דניאל הוסיפה לי המון אהבה ושמחה בלב, והוסיפה לנו אושר גדול. היה לנו חשוב ומשמח לשבת עם דניאל ולשתף איתה פעולה, זאת הייתה הזדמנות לפגוש אותה, לשוחח איתה ולאהוב אותה, וגם לספר לה את הסיפור המשפחתי. זה חיזק את הקשר ביננו ואני מכירה את נכדתי יותר וקשורה אליה יותר באהבתי. אני אוהבת אותה.

מילון

תסכית
תוכנית רדיו שבה מוגשים סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים.

ציטוטים

”עם השנים למדנו להכיר את המנהגים והתרבות זה של זה, והפכנו למשפחה אחת אוהבת ומאושרת“

”המתנות לא היו חד פעמיות ולא רגעיות - מתנה שקיבלתי מהוריי נשארה איתי לנצח“

הקשר הרב דורי