מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חיי יעקב חולי

סבא יעקב ונכדתו עמית.
סבא יעקב בלבנון.
סיפור חיי סבא יעקב חולי

נולדתי ב6/1/1951 במגדיאל להורים חנה ויצחק חולי – ילידי סלוניקי שביוון, אח צעיר לאחיותי – פאולה ושרה ולאחי אברהם.

הוריי עלו ארצה במהלך השנים: 1933-1935 יחד עם קבוצת צעירים רווקים, חלוצים ואידיאליסטים, שעברו הכשרה בסלוניקי והתיישבו במגדיאל באזור בית הספר "מוסינזון". הם עלו בגיל 18 כאשר תוכניתם הייתה להקים קיבוץ בארץ. התכנית לא יצאה לפועל והם נשארו במגדיאל. הם השאירו אחריהם ביוון הורים, אחים ואחיות שנרצחו לצערנו לאחר מכן בשואה.

לאחר הכרות קצרה החליטו הוריי להתחתן. אימי שהייתה תופרת במקצועה הביאה עימה, כשעלתה לארץ, מכונת תפירה של סבתה, היא תפרה לעצמה את שמלת הכלולות והם התחתנו במרפסת ביתם ברחוב סוקולוב שבמגדיאל.

במהלך שנות נישואיהם הראשונות הם התגוררו בבתים שכורים שהיו שייכים למשפחות וותיקות, בתנאים לא קלים, והתפרנסו מעבודה בפרדסים. הם עסקו בקטיף, גיזום, ניקוש עשבים ויצירת גומות השקיה. ראוי לציין שבתקופה זו כל השטחים של מגדיאל היו עמוסים בפרדסים והם היוו מקור פרנסה לחלוצים רבים. גם באזור "בית הספר מנחם בגין" ובאזור "שכונת 1200" היו פרדסים רבים שבמהלך השנים נעקרו לטובת שימוש הקרקע לבנייה.

ימי העבודה בחודש היו ספורים, הפרדסנים העדיפו לעיתים קרובות להעסיק עובדים ערבים על פני עובדים יהודים כדי לחסוך בתשלום השכר. אבי עבד גם בבית האריזה ובבניין ואמי השלימה הכנסה בתפירה לנשות השכונה.

בשנת 1950 בנתה חברת "שיכון עובדים" את שכונת "גיל עמל" על אדמות הכפר הערבי "ביר עדס", שבו ישבו חיילים עיראקים שהציקו ופגעו ביישוב היהודי. ארגון "ההגנה" שאבי היה חבר בו, הצליח לסלק אותם מהאזור לאחר קרבות קשים וקורבנות רבים בקרב כוחותינו.

הוריי רכשו בית בשכונת גיל עמל לאחר שקבלו משכנתא והלוואה לשנים רבות. כשנכנסנו לביתנו החדש והצנוע (שני חדרים) הייתי בן 3 חודשים. הוריי ישנו בחדר אחד ובחדר השני ישנו ארבעה ילדים. אבי נטע בחצר הרבה עצי פרי ובמרווחים בין העצים זרע ושתל ירקות. בקצה החצר הקים לול תרנגולות ותרנגולי הודו, שדגרו על ביצים שהטילו ופקעו אפרוחים חמודים שאיתם נהגנו לשחק.

בסופי שבוע היינו נוהגים לבחור תרנגולת אחת וללכת אל השוחט התימני שגר בשכונה, לשחוט ולמרוט את הנוצות ולבשלה לשבת. באותה תקופה לא נהגנו לאכול כל יום בשר, אלא רק בסופי שבוע.

אמי שהייתה בשלנית מעולה נהגה לבשל ולאפות בסגנון יווני כפי שלמדה בבית הוריה ביוון. ריח התבשילים בימי שישי הגיע רחוק. אבי התחיל לעבוד בצרכנייה השיתופית בכיכר מגדיאל ובשלב מאוחר יותר כשהצרכנייה נסגרה הוא שכר אותה לחנות מכולת.

בצמוד לשכונה נבנו במעברה, בשלב ראשון מאוהלים, ובשלב מאוחר יותר מצריפים ובלוקים שבהם שוכנו עולים חדשים שעלו בשנות ה – 50 ארצה. ילדי התושבים הוותיקים קלטו את ילדי העולים בגנים ובבתי הספר. היינו מחליפים בינינו את הכריכים עם הפיתות העירקיות שילדי העולים מעיראק הביאו עימם.

למדתי בבית הספר היסודי ע"ש "שפרינצק", שלימים שינה את שמו לבית ספר תל"י, שם למדו גם בניי וחלק מנכדיי (שלושה דורות).

הרחובות הפנימיים של השכונה, לא היו סלולים ושמשו אותנו כמגרשי משחקים. המצאנו משחקים רבים ובהם היינו משחקים עד לשעות המאוחרות בערב, עד שהורינו הכריחו אותנו להיכנס לבתים.

בשנים הראשונות לא היו מקררים חשמליים וקירור המזון בבית היה באמצעות ארגזי קרח שאותם רכשו ממוכר הקרח שעבר ברחוב עם סוס ועגלה. אנחנו הילדים, הלכנו אחרי העגלה ואספנו את חתיכות הקרח שנפלו ו"התענגנו" עליהן.

בישול האוכל בבתים התבצע על פתיליות נפט. בחודשי הקיץ התקלחנו במי ברז לא מחוממים ובחורף חיממנו את המים בדוד על פרימוס. חימום הבית התבצע עם תנורי נפט שאותם רכשנו ממוכר הנפט שעבר ברחוב וצלצל בפעמון. את החלב רכשנו בבקבוקים משכננו החלבן שעבר ברחוב עם חמור ועגלה.

רוכלים רבים היו עוברים ברחוב ומוכרים את מרכולתם: ירקות ופירות, אבטיחים, בגדים, חלקם עם סוס/חמור ועגלה, אופניים ואף ברגל.

אני זוכר את מוכר הבגדים שהיה עובר עם חבילות גדולות של בגדים עטופות בסדין גדול, נכנס לחצרות ועקרות הבית בוררות את הסחורה ומתמקחות איתו על המחיר. בגדים חדשים לרוב קנו לנו לקראת פסח וראש השנה וכללו מכנסי חאקי קצרים, חולצה לבנה וסנדלים.

בערבי החג היינו יוצאים, ילדי הרחוב, לבושים בבגדים חדשים ומשווים עם החברים. שמחות כמו בר/בת מצווה, אירוסין וחתונות נחגגו בחצרות הבתים, כולל בר המצווה שלי. הכיבוד היה צנוע וכלל: עוגות, פיצוחים וכריכים עם נקניק. ההורים נהגו לקנות לכבוד בר המצווה: שעון ואופניים. לצערי אופניי נגנבו כחודש לאחר בר המצווה.

העולים מהעדה התימנית שגרו בשכונה נהגו לחגוג גם הם את חתונותיהם בחצרות הבתים. הם התקינו מערכות הגברה חזקות והמוסיקה נשמעה בכל השכונה. הם נהגו להכריז ברמקול מה גובה המתנה שנתן כל אורח, לשיר ולרקוד בקצב תיפוף על פחים גדולים. לנו ילדי השכונה זאת הייתה חגיגה גדולה ונהגנו להצטרף לחגיגות וליהנות מהכיבוד שהוגש.

בשכונה הוקם מועדון (קן) של "הנוער העובד והלומד" וכל ילדי השכונה בילו שם. יצאנו לטיולים, מסעות ומחנות קיץ ועבודה בקיבוצים- זאת הייתה חוויה גדולה עבורנו. בקיץ היינו נוסעים מידי פעם לים בעיר הרצליה עם משאית עמוסה באנשים. בימות החורף הובילו במשאית הזו פירות הדר לבתי האריזה. בנוסף, בקיץ הסבו אותה לטיולית ששימשה לטיולי בית הספר ותנועות הנוער.

כשהיינו בכיתה ה' אבי שכר את חנות המכולת שלו ונאלצנו אני ואחי לבלות הרבה במכולת כדי לעזור לאבי ולאמי בהפעלת המכולת. היינו עושים שליחויות לבתי התושבים עם אופניים עמוסי סלים, ואף בחמור ובעגלה שהשאלנו מבעל האיטליז השכן. הפרנסה הייתה קשה, היו הרבה חנויות מכולת אך מעט תושבים, מה שיצר תחרות קשה על כל לקוח.

עם סיום בית הספר היסודי המשכתי ללמוד בבית הספר המקצועי- "אורט כפר סבא" במגמת חשמל. לבית הספר הייתי מגיע על אופניים.  רכבתי מרחק של 4 ק"מ מביתי כשאני נושא עימי לוח שרטוט ותיק לימוד גדול. גם בשעות אחר הצהריים, לאחר שהייתי חוזר מהתיכון, הייתי עוזר להורי במכולת. בשלב מסוים התאחדו שכונת "מגדיאל" ו"רמתיים" והפכו לעיר הוד השרון עם מועצה משותפת.

היו שלושה בתי קולנוע בישוב ואחד מהם היה נקרא: "קולנוע גיל" שהיה בשכונה שלנו. הותקנו מחוץ לקולנוע רמקולים גדולים שבהם הושמעה מוסיקה חזקה והוסרטו בו לרוב מערבונים וסרטים הודיים. הבילוי של סופי שבוע היה בעיקר סרט קולנוע. היה תור ארוך לקופת הקולנוע, במיוחד שהסרטים היו טובים. שני מאווררים גדולים היו בחזית הקולנוע והקלו קצת על החום בימי הקיץ הלוהטים. מאוחר יותר נפתח בצמוד לקולנוע מגדיאל- קולנוע קייצי שבו הוקרנו סרטים תחת כיפת השמים.

לאחר סיום לימודי בתיכון התגייסתי לצה"ל, בנובמבר 1968, ושירתתי כטכנאי בחיל הקשר. כשהשתחררתי עבדתי כטכנאי בחברת מכונות משרד. באחד מביקורי במשרד "סולל בונה" באשקלון נתקלתי בפקידה צעירה שעבדה במשרד בשם שרית גלם ולאחר הכרות של כ7 חודשים ב12/11/1974 התחתנו באולמי הוד השרון. שכרנו במשך כארבע שנים שני בתים ישנים שהיו בבעלות ותיקי מגדיאל.

ב- 1975 התחלתי לעבוד במפעל מב"ת של התעשייה האווירית כטכנאי אלקטרוניקה. הורי הציעו לי לבנות את ביתנו הקבוע בחצר בצמוד לביתם. לקחנו הלוואות ומשכנתא ובנינו בית בן קומה אחת צמוד לבית הורי. חלק גדול מעבודות הבניה ביצעתי בעצמי לאחר שעות העבודה ובסופי שבוע כדי לחסוך עד כמה שאפשר בעלויות. במקביל עבדתי במקום עבודתי שעות נוספות. בסופי שבוע חילקתי עיתונים לחנויות בשרון.

נולדו לנו שתי בנות, אורית ומיכל, ושני בנים, איציק וחי. אורית מיכל ואיציק נשואים ולכל אחד מהם שלושה ילדים. לאורית בן-תומר ושתי בנות-שחר ועמית. למיכל 3 בנות- עופרי, רותם וירדן. לאיציק 3 בנות-אורי ניצן וענבר ואחד בדרך! חי עדיין לא נישא.

הורי נפטרו בשיבה טובה. אבי כשהיה בן 87 שנים ואמי כשהייתה בת 93 שנים. את ביתם של הורי ירשו אחי ואחיותיי ובימים אלה בני איציק בתהליכי קניית הבית מאחיי. יצאתי השנה לגמלאות ועכשיו התפניתי להתעסק בתחביביי ולטפח את חצר ביתי שבה גדלתי.

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

בשנת 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל בין לבנון לישראל. צה"ל נכנס ללבנון במטרה לפגוע ולחסל את תשתית הטרור שיצאה מלבנון. במשך שנים יצאו מחבלים, וביצעו פיגועים קשים באזרחים ישראלים בישראל ובחו"ל. החוויה האישית שלי הייתה הכניסה ללבנון כאיש מילואים, במסגרת פעולת צה"ל לחיסול תשתיות הטרור.

מצד אחד החוויה לוותה בחששות, בפחדים ובסיכון חיים, אך מצד שני הייתה לי ההרגשה שהמלחמה מוצדקת וחייבת להתבצע. יצא לי להיות באזורים מאוד יפים בלבנון, אך גם מסוכנים.

חוויה זו הייתה משמעותית מבחינתי מכיוון שלראשונה נחשפתי לסוג כזה של מלחמה עם כל הסיכונים הכרוכים בה.  למרות שהשתתפתי במלחמת יום כיפור, לא נחשפתי ללחימה באותה מידה. לאחר שהשתחררתי מהמילואים הרגשתי שתרמתי מעצמי את מה שהמדינה מצפה ממני ומכל אזרח אחר.

תמונה מספרת – שחזור התמונה מלבנון, ביירות

תמונה 1

הזוית האישית

יעקב חולי: התכנית הרב דורית אפשרה לי להיזכר בימי ילדותי והזכירה לי עד כמה חשובה מדינתנו והמשפחה הקרובה שלי

עמית: תכנית הקשר הרב דורי גרמה לי להרגיש טוב להכיר את סבי ולראות אותו כל יום שישי בנוסף זכיתי להכיר את ילדותו ואהבתי להיות בתכניתעומר היה לי כיף לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי לשמוע את הסיפורים המעניינים בכל יום שישי ולעזור בכל עניין המחשב

מילון

מגדיאל
מגדיאל היא אחת מארבע המושבות המרכיבות את הוד השרון.

ביאר עדס
ביאר עדס היה כפר ערבי קטן בשרון. הכפר הוקם כנראה באמצע המאה ה-19 על ידי אריסים מוסלמים שעיבדו אדמות של תושבי קלקיליה. הכפר נחרב במהלך מלחמת העצמאות לאחר שתושביו נטשו אותו. על חורבות הכפר הוקמה שכונת "שיכון עולים" של הוד השרון והמושבים עדנים ואלישמע.

ארגון ההגנה
ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

הנוער העובד והלומד
הנוער העובד והלומד (הנוע"ל) היא תנועת נוער שיסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-1924 בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. "הנוער העובד" התמזגה בשנת 1959 עם התנועה המאוחדת ליצירת "הנוער העובד והלומד" (חברי תנועות אלו היוו, בתקופה שלפני קום מדינת ישראל, כמחצית מחברי ההכשרות המגויסות לפלמ"ח). התנועה מהווה היום את מעגל החיים הצעיר של תנועת דרור ישראל.

ציטוטים

”"המשפחה מעל הכל"“

הקשר הרב דורי