מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיירה קטנה בארגנטינה, הוריי היו ניצולי שואה. רוב התושבים בעירייה היו יהודים. הברון הירש דאג להוציא יהודים ממקומות של רדיפת יהודים כמו: מרוסיה- בזמן פוגרומים ויהודים לפני ובמשך מלחמת העולם השנייה. התנאים היו קשים אבל הרצון להתאקלם היה רב. הקהילה היהודית הייתה מאוד חזקה בעזרה הדדית.

גדלתי בבית קטן בערבה שהיה במרחק גדול מאוד בין השכנים. כדי להגיע לביקור אצל השכן הינו צריכים או לרכב על סוס או לנסוע בעגלה. חנויות לא היו. כדי לקנות מצרכים הינו צרכים לקחת עגלה ולנסוע מרחק של בערך 15 קילומטר.

לביה"ס אספנו ילדים מהשכנים ונסענו יחד בעגלה בערך 6 או 7 קילומטר. עקב הדרכים המשובשות והכפור לפעמים העגלה התפכה או לפעמים הסוס נפל או שמישהו נפל מהסוס או מהעגלה.

הכיתה בביה"ס: היה כיתה אחת מורה אחת לכול השכבות מא' עד ח'. בגלל הקשיים להגיע לביה"ס עברנו לעיירה. שכרנו דירה אבל לא היו מים זורמים וגם לא היו שירותים. המים שהיו לשתייה היינו צרכים לשאוב ממשאבה. כעבור כמה שנים כאלה עברנו לבית שהיו בו שירותים ומים זורמים!  בעיירה הזאת למדתי גם בבית ספר תיכון שהכיתות היו של 8 עד 10 תלמידים המורים לא היו מורים אלה בעלי מקצוע שלימדו את התלמידים למשל רופא היה מלמד היגינה, ביולוגיה. אגרונום היה מלמד בוטניקה, כימיה. רואה חשבון היה מלמד חשבון בהנדסה. בגלל המיעוט של ילדים היינו צרכים להתכונן טוב לשיעורים,בזכות דבר זה כשהגעתי לאוניברסיטת היה לי קל ללמוד.

אחרי התיכון, עברתי לעיר הגדולה בואנוס איירס. היה לי מאוד קשה להתאקלם בגלל שהמרחק בין העיירה לבואנוס איירס היא שמונה מאות חמישים קילומטר גרתי לבד בדירה שכורה עם כמה בנות והייתי צריכה לעבוד וללמוד ולבשל ולנקות לפי תורנות.

בסיום הלימודים החלטתי לעלות ארצה לבד. אז לעלות לארץ היה רק באנייה ההפלגה הייתה 25 יום "בין שמיים לארץ" כי היינו צריכים לעבור את האוקיינוס האטלנטי באנייה קטנה שבחורף האנייה מתנדנדת כמו עלה ברוח.

בארץ הייתי באולפן 6 חודשים ועברתי לגור בעפולה ועבדתי בבית חולים עפולה בתנאים קשים, הייתי רנטגנית. כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד פרצה מלחמת ששת הימים. הפחד הגדול שלי היה החוויה שחוויתי בפעם הראשונה מלחמה. העבודה הייתה "מסביב לשעון" כדי לטפל בחיילים מהחזיתות של צפון הארץ ומהגדה המערבית.

אחרי המלחמה התחתנתי ועברתי לגור בבתים. נולדו לי שני ילדים. יש לי 5 נכדים נהדרים