מאגר סיפורי מורשת

החיים בצל המלחמות

נולדתי בקריית חיים בשנת 1935. חלק משנות הילדות שלי עברו  בחיפה. הייתי בתנועת מחנות העולים ואיתם הגעתי לקיבוץ. ההכשרות עברו בכמה קיבוצים והגענו להתיישבות בקיבוץ גדות, שעל הירדן, לא רחוק ממשמר הירדן הישנה. השטח באזור היה שטח מפורז, לפי ההסכמים של שביתת הנשק עם סוריה ואסור היה להכניס לשם צבא. במסגרת הנח"ל הגענו לשם על תקן של שוטרים. לקיבוץ הגיעו חברי קיבוץ יפתח, בגלל הפילוג שהיה בקיבוץ ואנחנו הגענו במטרה להשלים אותם. בשנת 1956 פרצה מלחמת קדש (מלחמת סיני). במלחמה זו נכבש חצי האי סיני. המלחמה לא פגעה בקיבוץ, אבל היה פחד גדול בזמן שפרצה, שהקיבוץ ייפגע מהסורים, ולכן הוחלט לקחת את הפרות ואת העגלים לרפת של קיבוץ מחניים, כדי שלא ייפגעו .עבדתי ברפת, בכל יום עלינו ברגל את כל העליות של ההר והגענו לעבוד במחניים. אחרי שראינו שהמלחמה לא פגעה בנו החזרנו את הפרות והעגלים חזרה  לרפת שלנו. גם אנחנו חזרנו יחד איתם  לחיים רגילים.

בעבר היה תור בקיבוץ לנסוע לטייל בסיני, וזאת הייתה חוויה מאוד משמעותית. מכיוון שקיבוץ גדות שוכן על שפת הירדן, מתחת לאף של הסורים, ידענו הרבה מצבי מתח. הרעיון של בניית מוביל המים לנגב, התחיל מהרעיון של משיכת מי הירדן בקו גובה אחיד, כדי ליצור בסופו של דבר מפל לכנרת, במטרה ליצור חשמל. הסורים מצדם, בחלק שלהם, החליטו לקחת את מי הירדן ואת מקורות הירדן ולנצלם לטובתם. פעולה זו גרמה לתקריות ירי רבות, צליפות והפגזות על הקיבוץ שלנו ולאורך כל קו הקיבוצים עד הכנרת במיוחד כשיצאו לעבד את השדות. רק עם סיומה של מלחמת ששת הימים ועם כיבוש רמת הגולן נשמו הקיבוצים לרווחה.

ליד הירדן צמחו עצי שיטה. בקיבוץ לא היה ירק, לא עצים ולא פרחים והייתי יורדת לירדן, כדי לקטוף אותם, ולקשט את אולם המסיבות. מולנו הייתה נקודה של משמר הגבול שהיו מסיירים באזור ושומרים על המקום. כשהם ראו מישהו מסתובב בירדן, הם ראו בו חשוד והלכו לבדוק מי זה. בדרך זו נהגתי להביא אותם לקיבוץ. אנשי משמר הגבול היו היחידים שהסתובבו שם כי  רמת הגולן לא הייתה שלנו ולא נסעו שם רכבים והם מאוד עזרו לנו להגיע. זמן רב לאחר שהגעתי ליובלים עוד שמרתי על קשר איתם, כולנו חייבים להם תודה גדולה.

ליובלים הגענו מקצרין בשנת 1982. עצם המגורים ברמת הגולן, אחרי כל השנים שגרתי בגדות, היו מאוד משמעותיים עבורי. גם בקצרין וגם ביובלים היינו בין הראשונים לעלות על הקרקע, זו זכות גדולה וחווייתית להיות בין המייסדים. לקצרין הגענו מקריית חיים, אחרי שנים שהיינו חברים בגרעין, ומכיוון שלא היה תאריך לעלייה החלטנו לעלות לרמה, גם מכיוון שמשה עבד שם.

עם הקמתו של ישוב יובלים בקיץ 1982 הגענו לישוב יובלים. מאז כבר 37 שנים אנחנו במקום ושם גידלנו את הילדים וגם את הנכדים.

הפרקים המשמעותיים בחיי הם שנות העבודה שלי כגננת, הלימודים והעבודה ברפואה משלימה ופיתוח הג'ל שלי. ההשתתפות בירידים הגדולים והטיפולים שהענקתי לאנשים. פרק נוסף משמעותי בחיי, קשור בארגון הכנסים ופגישות ההכשרה שלנו, אחת לכמה שנים, ובמיוחד לכנס לגיל ה 80 שלנו.

היום אני משתתפת בשלושה מועדונים: האחד מרחבים  במשגב, שיש בו מועדון חברתי וגם חוגים וטיולים. השני בהסתדרות המורים הגמלאים, שכוללים בעיקר טיולים. השלישי בהסתדרות בכרמיאל, שגם שם יש הרצאות מעניינות וטיולים. כך שכל השבוע שלי מלא בפעילויות.

הבנות שלי והנכדים גרים במשגב, ביובלים וביעד והבן בירושלים.

שם הנעורים שלי: בוכשטבר, בידייש "בוכ" פירושו "ספר" ו "שטבר" זה סדר דפוס, זה ששם את האותיות להדפסה, כנראה שמישהו במשפחה עבד בבית דפוס, וזה אולי מסביר את האהבה שלי לקריאת ספרים ועיתונים, ואת אי היכולת לזרוק ספרים מהבית.

השם ליבל נכתב באוסטרית LOBL שמשמעותו " נערץ ", יכול להיות שלאחד מאבות המשפחה היה תפקיד ציבורי הנערץ על כולם. באנגלית אני כותבת LOEBL.

השם שלומית לקוח משיר השירים.

הזוית האישית

נגה: למדתי הרבה דברים חדשים . נהניתי להקשיב לסיפורים ממבט של מישהו שאיני מכירה.