מאגר סיפורי מורשת

חלק א'

הורי – ההכרות החתונה וחזרה למלחמה

בתקופת שלטון הטורקים, סבי וסבתי יצחק ורבקה סמו עברו עם בני משפחתם מסופיה שבבולגריה לעיר קטנה בשם "אדה פאזר" בטורקיה. סבי היה סוחר בדים, מקובל מאוד בקהילה היהודית ושימש מוכתר הכפר, היו להם 4 בנות ושני בנים. אמי, רחל נולדה שם בשנת 1919. כעבור מספר שנים חזרו לבולגריה ואמי החלה ללמוד בכיתה א', שם למדו בולגרית וגם צרפתית, אחותה הגדולה סלינה עלתה לפלסטינה והקימה שם משפחה.

בשנת 1935 כשהייתה בת 16, אמי חניכת השומר הצעיר, הביעה רצון לעלות לפלסטינה. ולבקר את אחותה. היא הגיעה באנייה לחיפה וגרה אצל אחותה סלינה, שהתגוררה בראשון לציון. רפאל בעלה היה בעל פרדסים ואמי עבדה שם. שם הכירה את גבריאל המכונה גרפצ'ו, בולגרי שעלה בעלייה בלתי לגאלית. הם התאהבו והתחתנו בשנת 1936.החתונה הייתה בחצר הבית של אחותה סלינה בהשתתפות כמה בני משפחה וחברים.

1936 תקופת המאורעות שכללה התנכלויות של כנופיות ערביות, אשר כללו – גניבות, פגיעות ברכוש ובבני אדם. בגלל המצב הקשה ובלחץ המשפחה בבולגריה החליטו רחל וגבריאל לחזור לסופיה. בשנת 1941 נולדה אחותי הבכורה כרמלה ואז פרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים נכנסו לבולגריה והיהודים הוכרחו לעזוב את סופיה ולעבור לכפרים בצפון הארץ, הגברים גויסו למחנות עבודה, ואמי נשארה עם כרמלה ובהריון מתקדם איתי.

בתנאי מגורים קשים בחדר אחד נולדתי ב- 1943, בכפר "נובי פאזר". השם שבחרו הורי היה אריקה, שם של פרח נפוץ באירופה. השם העברי היה אסתר על שם סבתא מצד אבא.

אבא חזר ממחנות העבודה ומצא עבודה בחלוקת משקאות בעזרת עגלה וסוס, בסוף המלחמה הרוסים שחררו אותנו מהשלטון הנאצי וחזרנו לסופיה. גרנו בדירה שהייתה ברשותנו ואבא פתח חנות למוצרי חשמל. אחי איציק נולד בשנת 1948.

היהודים שהיו מאוד ציונים שמעו שקמה מדינת ישראל, ועלו בהמוניהם לארץ. משפחתי וכל המשפחה המורחבת עלתה ארצה בתאריך 10.4.1949 באנייה שהביאה אותנו לחיפה. אני זוכרת במיוחד את ארגזי התפוזים, פרי שלא הכרנו בבולגריה ואכלנו אותו בהתלהבות רבה.

חלק ב'

התחלה חדשה במולדת – לא קל

מהאנייה הגענו ישירות למעברה בפרדס חנה. ישנו באוהלים, הסבל התחיל מהלילה הראשון: ירדו גשמים, האוהל עף ונשארנו ללא גג.

אחי זיקו חלה בדלקת ריאות מלווה בהקאות ושלשולים. הרופא המליץ לאשפז בבית חולים אך שם סירבו לקבלו. אמי השיגה אישור מיוחד ובעזרת הרופא אושפז בבית חולים "הדסה" תל אביב. אמי נשארה אתו בכדי להניקו. שכרנו חדר אצל משפחה ערבית ביפו על מנת שאמא תוכל להגיע ברגל לבית החולים. אבי עבד באותה תקופה בנגב בסלילת כבישים, והגיע הביתה פעם בחודש.

כעבור חודש טיפול בבית החולים אחי החלים. זמן קצר אחרי כן, רכשנו דירת חדר וחצי בשכון בקריית – בורוכוב ברמת גן. שמחנו לעבור לדירה שלנו עם מים זורמים, מטבח ושרותים. גינה קטנה הייתה לנו שבה הקמנו לול תרנגולות וגידלנו מעט ירקות. שם הרחוב שבו גרנו היה "פבריגאט" – על שם נציג אורוגוואי באו"ם שתמך והצביע בעד הקמת המדינה והשפיע על ארצות נוספות להצביע בעד.

בית הספר שבו למדנו: אני בכיתה א' ואחותי בכיתה ג', היה בית ספר לילדי עובדים בשם "עמישב". כמה משמעותי היה השם באותם הימים. השתלבנו יפה בבית הספר למרות קשיי השפה. בשכונה שבה התגוררנו היו תושבים ותיקים ועולים חדשים. העולים הגיעו מבולגריה, טורקיה, פולין, תימן, עדן ועוד… ממש קיבוץ גלויות. בין השכנים שררו יחסים יפים. הייתה תמיכה, עידוד, ועזרה הדדית. אנחנו הילדים רוב היום היינו מחוץ לבית – משחקים ונהנים.

המצב הכלכלי בבית היה קשה: אבא עבד בעבודות פיזיות קשות בבסיס צבאי סמוך ואימא הייתה עסוקה בטיפול בנו וככל עבודת הבית. למרות המצב הקשה היינו מרוצים. הייתה שמחה בבית. אבא שבסופיה היה חבר במקהלה המפורסמת ע"ש "צדיקוב" אהב לשיר ולימד אותנו שירים ושרנו בצוותא. שמענו בבית גם הרבה מוזיקה קלאסית ולמדנו לאהוב אותה.

לאחר מספר שנים, ההורים שכרו חנות במרכז מסחרי בשכונה. חנות למוצרי חשמל. אבא שהיה חשמלאי עסק בתיקונים ואמא ניהלה את החנות. לחנות קראו – "גחלילית". התרגום בעברית למילה "סבטולקה" שם החנות שהייתה להם בבולגריה. הם שמחו מאוד וראו בזאת סגירת מעגל. אבא חזר לעסוק במקצוע שבו עסק בבולגריה ואמא תמכה ועזרה. המצב הכלכלי השתפר.

חוויה ישראלית של סבתא אריקה

סיימתי לימודי הוראה בסמינר לוינסקי בתל אביב. בספטמבר 1964, הגעתי לדימונה כמורה לכיתה א'. דימונה הייתה מקום שלא הכרתי מקום מדברי ושומם מעט עצים וצומח והרבה חולות, העבודה הייתה מאוד מעניינת, לימדתי עולים חדשים שהגיעו מצפון אפריקה ומאירופה. יצרתי קשר עם המשפחות של הילדים, העבודה הייתה קשה אך מעניינת, נקשרתי מאוד למקום ולבית הספר ועבדתי בהתלהבות רבה.

הנסיעות הביתה (לרמת גן) היו ארוכות וקשות, אך חזרתי בהתלהבות לתלמידים המקסימים. בדימונה היו הרבה אנשים צעירים ושם הכרתי את אלי בעלי והקמנו שם משפחה. הילדים שלנו היו מאושרים מאוד, הייתה מעורבות גדולה בעיר דימונה, אלי בעלי קיבול ניהול תיכון לייהמן בעיר דימונה. הוזמנו לאירועים רבים והרגשנו חלק ממשפחה גדולה. חיינו בדימונה כ-20 שנה, כיום חיים בכפר סבא, אבל תמיד מתגעגעים לדימונה.

הזוית האישית

סבתא אריקה: חשיבות גדולה רואה אני במפגש הרב דורי. הקשר שנוצר עם נכדי עומר, השאלות ששאל וחקר על ההיסטוריה של משפחתי, החיפוש אחר התמונות מן העבר ובניית הסיפור המשפחתי. זהו נכס חשוב לאין ערוך שראוי לזכור אותו ולהעבירו לדורות הבאים

עומר: אני רואה חשיבות גדולה בסיפור חייה של סבתי ואני חושב שצריך להעביר אותו מדור לדור. מאוד סיקרן אותי הסיפור וגיליתי עניין בסיפור זה.