מאגר סיפורי מורשת

שמי צביקה ושם המשפחה המקורי שלי הינו "דוידר". השם היה נפוץ בעבר בחו"ל, במשך דורות רבים. אבא שלי עלה לארץ בשנת 1931 ולא שינה את שם המשפחה. השם נשאר דוידר וכך גדלתי, עם השם הזה. בשנת 1970 התחתנתי עם חנה ולרגל החתונה החלטנו, שכאשר נלך למשרד הפנים לשנות את שם המשפחה של חנה,  נעברת את שם המשפחה שלי, ובחרנו בשם דביר כי הוא היה דומה בהגיה שלו לשם דוידר .

כשהייתי בכתה ה' נסעתי עם משפחתי לתורכיה, כי אבא שלי עבד ב"סולל בונה" ובנה בתורכיה שדה תעופה צבאי. גרנו  בתורכיה ואמא שלי לימדה אותי מתוך ספרים שהיא הביאה איתה, מבית הספר שבו למדתי בארץ. אבא שלי לימד אותי לנהוג וכך, כבר בגיל 10, נהגתי באופן חופשי בטנדר שלו בתוך המחנה הצבאי ששם בנו את שדה התעופה. התורכים ראו טנדר נוסע ללא נהג, כי אני הייתי נמוך ולא ראו אותי. הם נבהלו ורדפו אחרי עד שהטנדר נעצר. למזלי הם לא עשו לי כלום כי לא הייתי תורכי אבל יותר לא נהגתי שם. כל זה קרה בתקופת מלחמת קדש בשנת 1956.

בנובמבר 1973 לאחר סיום קרבות מלחמת יום הכיפורים, הייתי במוצב "חוות אברהם" שליד הכפר מזרעת בית ג'ן. באותם הרגעים בהם ההפגזה הסורית הסתיימה,  עליתי לגג הבונקר לשאוף אוויר, וראיתי חוט תיל של טיל סאגר על גג הבונקר. התכופפתי להרימו והנה, 300 מטר ממני, בצד הסורי, עומד חייל סורי ובידו הקצה השני של חוט התיל. משכתי לכיוון שלי, הוא משך לכיוון שלו, אני מושך והוא מושך, פעם ימינה ופעם שמאלה. קראתי לחברים שיבואו לעזור לי אבל גם הוא קרא לחברים שלו שיבואו לעזור לו. כך, עמדה מחלקת צנחנים ישראליים ושיחקה "משיכת חבל" עם מחלקת קומנדו של חיילים סוריים. לאחר סדרת משיכות לכיוון שלנו ולכיוון שלהם התחכמו הסורים ועזבו את התיל בבת אחת. אנחנו, הישראלים, נפלנו כולנו על גג הבונקר. ההפגזה התחדשה, רצנו מיד לבונקר להסתתר וכך הסתיים "המשחק".

הקמת עצמון – בשנת 1978 עלו 28 משפחות לכפר הקרוואנים שליד חוות יבור וקיבוץ יסעור. גרנו בקרוואנים, במקום הקימו  גן ילדים, פעוטון וכתה א' גנית. הילדים הגדולים יותר נסעו ללמוד בבית הספר ברמת – יוחנן. כל החיים בעצמון, התנהלו על הדשא המרכזי שם נפגשו המבוגרים ושוחחו ושם גם שיחקו הילדים. כך חיינו 5 שנים עד שעברנו, בשנת 1983,לישוב הקבע בעצמון.

הזוית האישית

נועם: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור, היה חיבור טוב ומעניין מאוד עם צביקה.