מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של צדוק שלום

נולדתי בתאריך 1.4.1938 בעיר בגדד שבעיראק. הייתי הילד הכי מפונק והכי חכם, אשר אהב להשקיע ולהתמיד במה שהוא האמין. תקופת ילדותי הייתה בעיראק, בעיר בגדד. בילדותי היו לי בעיות בדם והיו צריכים לתת לי במשך תקופה ארוכה כל יום מנת דם. את מנת הדם קיבלתי מסבתי (אמא של אמא שלי) .

אבי עסק בצורפות, הייתה לו חנות בעיר מוסלמית שקוראים לה "כרבלא", זאת הייתה עיר שבה נהרג חוסיין בן עלי (נכדו של המייסד האסלאם מוחמד) יחד עם 70 מבני משפחתו על ידי צבא השליט. חוסיין נקבר בכרבלא, קברו הוא מוקד עלייה לרגל וכרבלא עיר קדושה לשיעים .לאבי היה בית וחנות צמודה אליו. בחופשים של הלימודים כל המשפחה עלו מבגדד לכרבלא לבית של אבא שלי. אבי גם כן היה מגיע מכרבלא לבגדד לבית שלו שבו גרה המשפחה. לאחר כמה שנים מכר את הבית ואת החנות שהייתה לו בכרבלא ורכש חנות לצורפות בבגדד. הרקע ההיסטורי בו גדלתי, הוא מבצע העלייה הגדול של יהודי עיראק אשר נקרא "עזרא ונחמיה". "ראשיתו של מבצע העלייה: "עזרא ונחמיה". בשנים 1950-1951, במסגרת המבצע עלו תוך שנה כ- 120,000 מיהודי עיראק. הם עלו במטוסים חכורים של חברת תעופה אמריקאית ובהיתר מיוחד של ממשלת עיראק. לאמי קראו נעימה, היא הייתה אישה מאוד טובה.

לאבי קראו מנשה אשר היה אבא שעוזר, נאמן ונחמד מאוד. לסבתי מצד אמי (נעימה) קראו עזיזה ולסבי מצד אמי קראו יוסף. בנוסף, לסבתי מצד אבי (מנשה) קראו טובה ולסבי מצד אבי גם כן קראו יוסף. אבי, אמי, סבי וסבתי (משני הצדדים) נפטרו לפני הרבה שנים ואני לא יודע את תאריך פטירתם. היה לי מאוד קשה, אלו האנשים שהיו קרובים אלי מאוד שאינם נמצאים אתי יותר.

הוריי נולדו בבגדד, שבעיראק. בנוסף, גם סביי וסבותיי נולדו בבגדד שבעיראק. אינני זוכר מתי ובאיזו שנה הם נולדו, זה היה לפני הרבה שנים. אבי נפטר בגיל 84 ואמי נפטרה בגיל 82. אנטישמיות התבטאה בכך שהיה רדיפה, למשל: אם אדם מבוגר הלך ברחוב עם כובע, הערבים נתנו לו מכות על הכובע או זרקו אבנים, גם צעקו יהודים, עד שהיו פוצעים אותם אנוש.תגובות הקהילה היהודית לאנטישמיות היו שהקהילה היהודים הייתה חייבת לעזוב את המדינה ולהגיע לארץ ישראל ששם היה בטוח.

העלייה לארץ ישראל

אבי עלה לארץ ישראל בשנת 1951. העלייה ארצה הייתה הייתה חוקית מפני, שאושרה על ידי ממשל עיראק באותם שנים. מעיראק אני ומשפחתי עברנו לקפריסין ואחר כך לישראל. משפחתי החליטה לעלות לארץ ישראל ,בשל הכמיהה העזה  לעלות לארץ ולאנטישמיות שהתגברה בתקופה זאת . עליתי לארץ הייתי  בן 11, סיימתי כיתה ד'. עליתי יחד עם כל המשפחה שלי. הדודים שלי עלו חלקם לפני משפחתם וחלקם עלו אחרי, בצורה בלתי חוקית, סבי וסבותי עלו אחריהם ולא באותה טיסה של משפחתי, שעלתה יחד עם האחים והורים. מדינת ישראל נערכה למבצע. יהוד היהודים נתבקשו להירשם ולהמתין לתורם לעלות לא"י.

בתחילה, היה מספר היהודים שנרשמו לעלייה קטן, בשל החשש כי מטרת החוק היא לחשוף את הציונות בקרב היהודים. אך, כעבור זמן קצר, כאשר הובן כי אכן מדובר בנכונות אמיתית של הממשל העיראקי לאפשר את עזיבת היהודים, החלה הרשמה המונית של יהודי עיראק, שהודיעו על ויתור על אזרחותם ועל רצונם לעלות למדינת ישראל. תהליך העלייה של כל קהילה וקהילה נעשה באמצעות התארגנות היהודים במקומות מגוריהם, רישום לעלייה, המתנה לדרכון ותשלום לשלטונות עיראק בעבור כל אחד מבני המשפחה. לכל טיסה נקבע תאריך, ולקראת תאריך זה, היו היהודים מן הקהילות השונות מגיעים לבירה בגדד וממתינים שם אצל קרובי משפחה או במבני ציבור של הקהילה, עד להמראת הקבוצה.

עלייתי לארץ הייתה לאחר מכן, בשנת 1951. בשדה התעופה, בעיראק היה חיפוש מאוד קפדני במזוודות וכשהיו מוצאים דברי ערך היו לוקחים אותם. עלינו לארץ עם 2 מזוודות, שהכילו בעיקר בגדים חדשים. לאחר מסלול העלייה לארץ ישראל נחתתי בארץ עם משפחתי ומיד הובילו אותם לשער העלייה לבית העולים. שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים, שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית, שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל.

המקום הראשון, אליו הגענו בארץ היה שדה התעופה לוד ומשם לקחו אותנו במשאיות, לשער העלייה. באמצע הלילה. רצנו עם המזוודות אחרי המשאית אשר הסיעה אותנו לבית עולים. בבית העולים, יהודי הזמין אותנו, לישון באוהל אותו תפס קודם לכן ובאמצע הלילה הוא ניסה לגנוב להם את המזוודות. אבא של סבי לא נרדם, הרגיש זאת, צעק עליו והגנב ברח.

אחר כך, משפחתי נסעה לקריית אתא (אז נקרא "כפר עתא") וגרה שם הרבה שנים. העיר קריית אתא הוקמה בשנת 1925, אך ב"מאורעות תרפ"ט" ננטשה ובשנת 1930 חזרו אליה התושבים וחידשו את היישוב. במעברה היה בית ספר שהלכתי אליו כל יום, בית כנסת, שהגברים התפללו בערבי שבת וימי שבת. בשנת 1952 היה מבול גדול והמעבדה בבית הספר הוצפה במים והצבא בא לחלץ אותנו.  בכניסה לארץ, היינו ללא פרוטה. בבית העולים קיבלנו אוכל דל, עד אשר באו לבקר אותנו הדודים, שהגיעו לארץ והיו קצת מבוססים ויכלו לתת לאבא של סבי מעט כסף, לקניות קטנות.

למדתי בבית ספר, ע"ש "וטניה" למד בשפת האם ערבית וגם שיעורי יהדות. בארץ גרתי עם משפחתי, בבית קטן עם הרבה נפשות. הייתה צפיפות בבית, אך הרגשתי את המשפחתיות. הקליטה וההתאקלמות בארץ עברה עלי באופן טוב יחסית, אך היו כמה בעיות: דיברנו בשפה הערבית עד שרכשנו את השפה העברית והפכנו לחלק מהמניין. בבית הספר התאימו אותנו לכיתה לפי הגיל של הילדים. לא אמרו לנו, שנהיה, בכיתה א', אלא לפי הגיל. הייתי בגיל 11 אמרו לי, שאלמד בכיתה ד'. בנוסף היינו ברמה של מתמטיקה, אנגלית וכ'ו, עשו לנו מבחן גדול וראו שהתאמנו לכיתה הזאת.

היה קשה מאוד עם הפרנסה, לא הייתה פרנסה, חיינו בדוחק (צפיפות; דחיסות). בכל בוקר אבי קם על מנת למכור, בלוקים של קרח. הוא העלה את הבלוקים לבתים ,כדי לקנות ספרי לימוד. ארץ ישראל בשביל אבי, היא בית חם ונתינה בלי תמורה. חלמנו רבות על ארץ ישראל בעיראק, על הכותל, על ארץ רק בשביל היהודים. מולדתו של אדם נמצאת היכן שהוא משגשג.

הקמת משפחה

נפגשתי עם אשתי (ז"ל) בשירותי בצבא. המפגשים אתה היו לעיתים קרובות, מפני שהיא קרובת משפחה שלי. בפעם הראשונה, שראיתי אותה ידעתי, שהיא קרובת משפחה. סבתי (אמא שלי) היא אחות של סבי (אבא של אמי), היא בת הדוד שלו. התחתנתי בשנת 1968, ברמת גן. גרתי עם אשתי, בגבעתיים. היינו אמורים להתחתן באולם, הזמנו אולם ואוכל. באותו ערב שכבר סגרנו הכל, לקראת החתונה נודע לנו, שהדוד נפטר . סיבה זו גרמה לדיחוי החתונה בחודש. החתונה הייתה צנועה בבית כנסת. לא רצינו להתחתן באולם, מפני שפטירת דודי הייתה קשה לכל המשפחה.

חיתן אותנו רב צבאי של חיל השריון, מפני ששירתתי בצבא. אני זוכר מהחתונה, שבאו הרבה אנשים, היה מאוד שמח, היה כיבוד קל (אך לא כיבוד כבד כי החתונה הייתה בבית הכנסת), שתייה, סנדוויצ'ים, פירות וכל הדברים הקלים שנותנים בבית כנסת. המתנות היו דלילות מאוד. קיבלנו מתנות לבית החדש כמו :סרוויסים, סט צלחות וכ'ו . לא היה נהוג להביא צי'קים. בבית דיברתי עברית עם אשתי וילדי. עם הורי דיברתי בערבית, כדי לשמר את השפה.

עסקתי בצילום בצבא ואהבתי מאוד לצלם. אני אוהב לקרוא ספרים ולהתעניין בנושאים אקטואליים הקשורים בחיינו בארץ.

תקופת הצבא והשחרור מהצבא

בשנת 1961, שובצתי בחיל האוויר בתפקידים שונים מאז ועד 1998 שירתתי, בחיל האוויר כחייל, אחר כך כקצין בצבא קבע ,עד שהגעתי, לדרגת סגן אלוף. תוך כדי שירותי הצבאי, נשלחתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בר אילן וסיימתי עם תואר שני בכלכלה ומדעי המדינה. חלק גדול של תואר שני היה מנהל ציבורי.

את שירותי הצבאי עשיתי בחיל האוויר, בבסיס הנמצא ברמת דוד בתפקידים מבצעיים בתחום המודיעין. נהניתי מאד, מתקופת השירות הצבאי, מפני ששירתתי בחיל האוויר שהוא חיל מסודר, מתחשב והיה נעים לתרום את כל כולו למען ההצלחה בתפקיד ומילוי הציפיות ממנו. הייתי חייל סדיר בקבע, במשך 30 שנה, מפקד בסיס מודיעיני בחיל האוויר. כחלק מכהונתי הייתי בתפקיד, עוזר סגן שר הביטחון.

עוזר סגן שר הבטחון

במשך השירות הצבאי, היית שותף בכמה מלחמות ישראל כחייל סדיר בקבע וביניהם:

מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה. (מבצע שלום הגליל) ועוד מבצעים ופעולות, שהיו בזמן שירותי בצבא. במשך השירות שלי בצבא נשלחתי להשתלמויות ומשלחות בארצות שונות בעולם. עברתי בארץ קורס פיקוד המטה.

בנוסף, כאשר סיימתי את תפקידי בצבא טסתי לטיול גדול בארצות הברית. היה לי נחמד לצאת מהשגרה. לאחר שחרורי מהצבא, הייתי סמנכ"ל וסגן מנהל כללי במשרד ראש הממשלה. באותה תקופה, עבדתי  תחת ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ז"ל, הכרתי אותו מאוד ונהניתי לעבוד אתו.

בזמן שעבדתי עם ראש הממשלה לשעבר, קיבלתי הצעה מראשות שדות התעופה בארץ, להיות הסמנכ"ל. התייעצתי עם חברי ועם ראש הממשלה, לבסוף קיבלתי את ההצעה. עברתי להיות סמנכ"ל בראשות שדות התעופה זאת הייתה תקופה טובה ונעימה בשבילי.

פרשתי לגמלאות בשנת 2000. היה לי יותר זמן לטפל בנכדי ולבלות יותר.

הזוית האישית

מיכל קונפינו: ישבתי עם אבי והקשבתי לסיפור חייו, אירועים שלא ידעתי עליהם כלל. נהניתי מכל רגע לשבת יחד ולהקשיב לסיפור חייו.