מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי אורטנברג,( אורטי). נולדתי  בשנת 1937 ברוסיה, בתקופה הסמוכה למלחמת העולם השנייה, כל אירופה הייתה שרויה במצב של תוהו ובוהו, והעם היהודי  שעבר את השואה, איבד 6 מיליון יהודים. לאחר נדודים וסבל במהלך המלחמה, התחלתי את המסע לארץ ישראל, יחד עם אמי ואחי .כשהגענו לארץ גרנו בתל אביב. לאחר כמה חודשים של מגורים ולימודים בתל אביב, עברנו לגור בחיפה ושם למדתי בכיתות ה' – ח' בבית ספר עממי. לאחר מכן עברתי ללמוד בבית הספר הריאלי, וקיבלתי תעודת בגרות. לאחר גמר הלימודים התגייסתי לנח"ל, עם גרעין של תנועת הצופים, אשר נקבע להשלמת קיבוץ תל קציר. בשנת 1957 התחלתי את חיי בקיבוץ תל קציר. את השנים הראשונות הקדשתי לעבודה בענף הבננות, אשר באותה עת היה גידול חקלאי מוביל בעמק הירדן. ריכזתי את הענף והייתי פעיל מאוד במוסדות אזוריים וארציים של הענף. חזרתי לעבוד בו גם בתקופות מאוחרות יותר. בשנת 1964 נברתי להיות מזכיר הקיבוץ, ובגמר הקדנציה נשלחתי ללמוד כלכלה וחקלאות, בקורס הבין קיבוצי הגבוה בפקולטה לחקלאות, באוניברסיטה ברחובות. בגמר הלימודים, לאחר כעבודה מחודשת בבננות, במשך כשנה וחצי, נבחרתי להיות מרכז המשק בקיבוץ. לאחר סיום התפקיד, גויסתי לריכוז הפעילות החקלאית האזורית בעמק הירדן, במסגרת המועצה האזורית. לאחר שנתיים בתפקיד, הטיל עלי הקיבוץ לחפש פרויקט מתאים לתעשייה. עסקתי בכך תוך כדי מילוי תפקידי כגזבר הקיבוץ, והקמתי מפעל לייצור ברזי בקרה ומדי זרימה. ניהלתי אותו במשך 4 שנים, ולאחר מכן גויסתי שוב לתפקיד מזכיר הקיבוץ, ובמשך שנתיים עסקתי בקליטה של עשרות משפחות וחברים מהעיר. כשסיימתי את התפקיד הגיע מס' החברים בקיבוץ ל – 150 חברים ומעלה. בשנת 1985 גויסתי לתפקיד יו"ר מנהלת הכנרת, ובתפקיד זה כיהנתי במשך 17 שנים, עד ליציאתי לגמלאות. במהלך התקופה הזאת שמרתי על הכינרת ועל מקורות המים הצפוניים, לבל יתקלקלו מהפעילות האנושית, באגן ההיקוות של הכינרת. במהלך השנים הללו התבצעו פרויקטים רבים סביב האגם בגליל ובגולן. בתום תפקידי במנהלת הכינרת, חזרתי לפעילות בקיבוץ. יחד עם אשתי דבורל'ה עסקתי בהשכרת דירות לתושבים זמניים ובפעילות בוועדות שונות. ב- 2007 נבחרתי שוב למזכיר הקיבוץ למשך שלוש שנים. בסיומן עסקתי בפעילות בנושאים שונים בקיבוץ, וכן בפעילות בהתנדבות בנושאים שמצאתי בהם עניין אישי מחוץ לקיבוץ, למשל בתחום השחמט, כולל תפקידים ארציים. ב 2013 נבחרתי שוב בפעם הרביעית  למזכיר הקיבוץ, וכיהנתי בתפקיד עד 2015.  מאז ועד עתה אני פעיל בהתנדבויות שונות, בעיקר מחוץ לקיבוץ: העברת הרצאות על הכינרת, שירות של יום בשבוע במחנה צבאי (ביחד עם דבורל'ה), התנדבות בהדרכת משפחות בניהול כלכלי שוטף, כדי לסייע להן לצאת מקשיים כספיים.  נוסף לכך  אני מקדיש זמן לפעילות בענף השחמט בעמק הירדן, וכן השתתפות קבועה במשחקי הליגה הארצית. אני מתכוון להמשיך בפעילות התנדבותית ככל שאהיה כשיר ובריא. בין השאר, דבורל'ה ואני יוצאים לטיולים בחו"ל, וכמובן שזמן רב מוקדש לבני המשפחה, לילדים ולנכדים ולקיום מפגשים משפחתיים רבים.

כמעט  לכל  אדם  יש  אירועים  שבהם  מתבקש  אומץ  אישי  ברגע מסויים, בו מעורבת סכנה כלשהי, ונדרשת  תגובה  מהירה  כדי  להציל  מישהו  אחר. אבל  יש  גם  אפשרות  אחרת  לגלות  "אומץ", לא  בהחלטה  נקודתית ומיידית, אלא  בהתנהגות  ממושכת  לשנים רבות,או  לכל  החיים. בסיפור  האישי  שלי יש "משהו"  מזה. הגעתי  לתל  קציר  בתום  השרות  הצבאי בנח"ל, יחד  עם 70 חברי הגרעין המיועד להצטרף לקיבוץ, כדי  לחזק  אותו ולחיות בו במידה ואמצא כי  הקיבוץ  עונה  על הצפיות האישיות שלי. תוך  תקופה  קצרה, מרבית חברי הגרעין  שלי חזרו  אל ביתם  הקודם  בעיר, בעיקר  כדי לרכוש השכלה ומקצוע לעתיד. אחד הגורמים לעזיבה המרובה, היה המצב הביטחוני הקשה בו היה נתון הקיבוץ באותה תקופה. המחשבה  על הקמת משפחה  וגידול ילדים בישוב שבו קצת מסוכן לגור, הרתיעה לא מעטים. אני חשבתי אחרת. התחתנתי עם  בת גרעין, שהגיע להשלמת תל – קציר, והיא  הייתה  בדעה דומה לשלי. התחתנו ונולדו  לנו ילדים בקיבוץ, במציאות המורכבת הזו. במהלך השנים, כל חברי הגרעין שלי עזבו את הקיבוץ, וכיום  אני היחיד מהגרעין שנותר בקיבוץ. גם מהגרעין של  דבורל'ה אישתי  נותרו  בתל – קציר רק 2 חברים נוספים. אפשר לומר שהמציאות המשפחתית שלנו קצת חריגה. ההחלטה שלנו לפעול "נגד הזרם" השפיעה עלינו לאורך כל החיים! לא  נרתענו  מהמצב הביטחוני, ולא מהיותנו "יוצאים מהכלל המקובל" והחלטנו  להיות  קיבוצניקים לכל  החיים.  ברחבי הארץ ישנם רבים אשר החליטו על מסלול דומה, כמעט  בכל ישוב ספר או קהילה פריפריאלית קטנה יחסית, ומרוחקת ממרכזי  התעסוקה והתרבות בעיר. לכל  אחד יש שיקולים  שונים  המובילים  להחלטה כזו. לפעמים זה קורה מעצמו ללא כוונה יזומה. האם  אכן  זה  אומץ  במשמעות  הרגילה? מי יודע? כל  אחד ישפוט עפ"י תפיסת עולמו וניסיונו האישי.

הזוית האישית

גפן: היה לי כייף ומעניין להיפגש ולשמוע את סבא שלי מספר סיפורים על  חייו. אני מודה לסבא שבזכותו אני פה.