מאגר סיפורי מורשת

שמי אילן פלד. לאבי קראו בארץ דוב, לאמי אלישבע ושם משפחתם היה פנצר. יש לי אחות אחת בשם מירה. באותה תקופה הבתים לא היו כל כך גדולים ולכן אני ואחותי גדלנו בחדר אחד. לי לא הייתה בעיה, אחותי טענה שאני קצת מפריע לה. אחותי יותר גדולה ממני בחמש שנים. אני נולדתי בחדרה קצת אחרי קום המדינה, בשנת 1950, אבל אחותי והוריי כולם נולדו בחוץ לארץ.

הוריי נולדו וגדלו בצ'כיה. ההורים שלי – קצת אחרי התחלת מלחמת העולם השנייה – החליטו שהם לא רוצים להישאר באירופה והחלו במסע העלייה לארץ ישראל. הם עברו מסע ארוך ומפרך של שיט בנהרות, באניות רעועות והגיעו עד למדינת ישראל בסתיו של שנת 1940. מלחמת העולם השנייה התחילה בשנת 1939. בארץ ישראל שלטו הבריטים. אחד מן הדברים שהבריטים קבעו שיש מגבלה על מספר היהודים שיכולים לבוא מאירופה למדינת ישראל. כאשר ההורים שלי הגיעו לנמל חיפה, הבריטים תפסו את הספינה והחליטו שהם לא נותנים לעולים להיכנס לארץ ישראל.

הבריטים תכננו לקחת את המעפילים משלוש אוניות מעפילים שהגיעו, והחליטו להעביר את כל העולים לאונייה אחת ולגרש אותם רחוק רחוק לאי מאוריציוס. בארץ ישראל היו גופים מחתרתיים שפעלו למען הישוב הישראלי. לאחד מהם קראו 'ההגנה' והם רצו למנוע את הגירוש, וכחלק מהרצון למנוע את הגירוש הם רצו לחבל באונייה שאליה העבירו את כל העולים. לאניה קראו פאטריה. הם לא היו כל כך מומחים באמצעי חבלה ולכן הם שמו יותר מדי חומר נפץ. במקום רק לחבל במנוע הם פגעו באונייה בצורה כזאת שנפערו בה חורים והאונייה החלה לשקוע בנמל. העולים שכבר הועברו לפטריה קפצו לים ובזכות זה הם נחשבו לתושבי ארץ ישראל ולא היה אפשר לגרש אותם. ההורים שלי לא היו ביניהם.

לאחר כמה ימים מצאו אונייה אחרת ושלחו אותם למאוריציוס. במאוריציוס הם היו שבויים במחנות. מצד אחד הם עדיפים על מחנות הריכוז באירופה, ומצד שני הם היו כלואים. במאוריציוס הם שהו חמש שנים. היו תקופות שהקלו יותר עליהם ותקופות שפחות. בין השאר התחילו ללמד את הילדים כל מיני עניינים לימודיים. אבא שלי, שהיה מורה, לימד שם. לקראת סוף שהותם במחנה נולדה אחותי מירה. חלק מהגברים במחנה שבאו מצ'כיה הצטרפו לצבא הבריטי.

הרעיון היה שאם הם ישרתו בצבא הבריטי המשפחות שלהם יוכלו לעלות לארץ, אבל בינתיים נגמרה המלחמה ועלו כולם. בשנת 1946 הם עלו לארץ. מה שקרה בעצם, הוא שאחרי כל הזמן הזה לא נותרה להם עוד משפחה. קרוב המשפחה היחיד שעלה יחד עם אבא שלי היה אח שלו. וכל השאר לא עלו. רוב בני המשפחה נספו בשואה. סבא שלי הצליח לברוח לאנגליה ולרוע מזלו הוא נהרג שם בתאונת דרכים. אחרי שהם עלו לארץ הם התיישבו בחדרה בלי משפחה בכלל. לא היו לי סבא או סבתא או בני דודים.

ילדות

גדלתי בחדרה וכמובן שלא היה לנו אז טלוויזיות ואני חושב שגם רדיו לא היה לנו בשנים הראשונות. כל התקשורת אז הייתה תקשורת בין אישית, לא היו לנו טלפונים בשביל לתקשר לכן היינו חייבים להיות פנים מול פנים. פעם גם לא היה מקרר חשמלי. הקירור נעשה באמצעות קרח, כל יום היה מגיע סוס עם עגלה ועל העגלה היה לו קוביות קרח ולמחרת היה מגיע קרח מחדש. בנוסף, היה חלבן שכל בוקר היה מגיע ושם ליד דלת הבית את כמות החלב לפי כמה שהיו צריכים.

הלכתי כמו כולם לגן ילדים, לא היו אז גנים לפעוטות עד גיל 4. לא הייתי בגן אך אני לא זוכר איך העברתי את הזמן עד גיל 4. פעם לא היה גן טרום חובה וחובה, קראו לזה גן שנתיים, אבל אני הייתי רק שנה בגלל שהיו חסרים ילדים בכיתה א'. שבוע לפני שהסתיימה שנת הלימודים בגן אמרו להורים שלי שאני הולך לכיתה א'. בתקופה ההיא היו רק שני בתי ספר: לאחד קראו בית ספר יסודי מכיתה א'-ח' ולשני בית ספר תיכון שהיה מכיתה ט'-י"ב. פעם אחרי שגמרתם את השיעורים לא נשארים דקה בבית, כל הילדים מכל השכונה נמצאים בחוץ ומשחקים. המשחק הכי פופולרי לבנים היה כדורגל היה גן ציבורי כל יום היינו משחקים כדורגל. אני הייתי החל מכיתה ד' בתנועת נוער, קראו לה מכבי צעיר.

אנחנו בבר מצווה היינו עולים לתורה, אומרים את ההפטרה עושים אירוע למשפחה וכמעט כולם היו עושים גם אירוע לכיתה. הבר מצווה שלי זכורה לי כמאוד מיוחדת כי אני הייתי הכי צעיר בכיתה, אז אני חגגתי את הבר מצווה בכיתה ח'. כבר היו עוד שני חברים שנולדו פחות או יותר באזור הגיל שלי, ואנחנו לקחנו את כל שלוש הכיתות כי היינו כל אחד בכיתה אחרת, לקחנו את כל שלוש הכיתות לטיול בסחנה.

הדבר המפחיד ביותר בכיתה ח' באותה תקופה היה מבחן הסקר. זה היה מבחן שהיו עושים לכל תלמידי כיתה ח' בארץ. לתוצאות של המבחן הזה היה משקל מאוד חשוב ביכולת להתקבל לבית ספר תיכון. באותה תקופה לימוד חובה היה רק עד כיתה ח' ולא היה חובה לקבל מישהו לכיתה ט'. בכל חדרה היה תיכון אחד, מי שרצה ללמוד משהו טכני היה צריך לנסוע לבית ספר אורט בנתניה. הרבה מאוד ילדים הלכו ללמוד בבתי ספר מקצועיים כמו אורט. אני לא הלכתי לשם מסיבה אחת מאוד פשוטה, שבבית הספר למדו עד ארבע אחר הצהריים וזה היה בנתניה, אז עד שהיו מגיעים חזרה לחדרה זה היה משהו כמו חמש. אבל אני בארבע הייתי צריך להיות באימון כדורגל, אז הלכתי לבית ספר תיכון רגיל. במקביל שנה אחת הדרכתי בתנועת הנוער. ובעצם הספורט מילא לי את כל שעות הפנאי שהיו לי.

היה לי חבר טוב מאוד שהיה אחד מאלו שעשיתי איתו את בר המצווה, והייתה לנו שיטה נורא פשוטה: אני הייתי אומר להורים שלי שאני הולך לעשות שיעורים אצל רוני והוא אמר שהוא הולך לעשות שיעורים אצל אילן, והיינו נפגשים במגרש כדורגל. בסוף אבא שלי החליט שצריך להרחיק אותי ממגרש הכדורגל והעביר אותי להדסים, ששימשה גם כפנימיה.

מלחמת ששת הימים

מדינת ישראל בשנת 1967 יצאה למלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים אני הייתי עדיין תלמיד בתיכון. אחרי שמלחמת ששת הימים הייתה הצלחה מסחררת, אנחנו בעצם הדור שהתגייסנו לצבא אחרי המלחמה – חווינו את כל הגאווה שהייתה אז לחיילים בצבא. כשאני התגייסתי שירתי ביחידה שנקראת סיירת שריון. זו יחידה שעושה ניווטים, תצפיות ומובילה את יחידות השריון ומדווחת להם מראש איפה יש איומים.

היה לי שירות די קשה אך מעניין. החלק המשמעותי היה השירות בתעלת סואץ בארבעת החודשים האחרונים של מלחמת ההתשה. תפקידנו היה לוודא שצירי התנועה בחזית נקיים ממארבים, מוקשים או מטענים, להוביל שירותי אספקה למוצבים שישבו על קו המים וכל אלה תחת הפגזות קבועות.רובנו יצא ללא פגע, אך היו גם נפגעים מפעילויות אלה.

במלחמת ההתשה עשו שימוש לראשונה באפודי קרב. אלה אפודים שלובשים על הגוף ויכולים לעזור כנגד רסיסי פגזים וכדורים מרובה. ואכן, אפוד כזה הציל את חיי, כאשר באחת ההפגזות התפוצץ פגז סמוך לנגמ"ש בו נסעתי. אני הרגשתי כאב רק בגב, אבל ללא חדירת רסיסים. אלה נספגו באפוד וכך יצאתי ללא פגע.

שנתיים אחרי שחרורי מהצבא, ובעוד אני לומד באוניברסיטה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. גוייסתי בשעות אחר הצהריים ותוך 24 שעות היינו בקו האש בסיני. באחת התקריות המקומיות, בעודי משיב אש לכוחות המצרים שרצו למנוע מאיתנו לחלץ טנק פגוע, נפגעתי מרסיס גדול ברגלי. למזלי לא נפגעו מערכות, ואחרי תהליך החלמה של מספר שבועות חזרתי לתפקוד רגיל, אלא שהמלחמה הסתיימה. לכן, כשנה לאחר מכן, לאחר שסיימתי לימודי אוניברסיטה, נקרתה בדרכי ההזדמנות לחזור לצבא ולתרום בתחום חדש: מחקר ופיתוח של מערכות נשק. חזרתי לשנה, המשכתי לשלוש שנים ובסוף נשארתי עשרים שנה ביחידת המחקר והפיתוח של מערכות הנשק המתקדמות שיש לצה"ל. בחלקן הייתי שותף מראשית הדרך. לא הסתפקתי בזה, ואחרי מלחמת שלום הגליל חזרתי במקביל גם לשירות ביחידת מילואים כסגן מפקד גדוד מודיעין.

הזוית האישית

נועה: היה כיף ללמוד על סבי ועל עברו.