מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייו של סבא רבא ניצול שואה

הספר שכתב הסבא שלמה אליקים הולצמן
הנכדה דבורי הולצמן
יצאנו מהבית. מאותו הרגע הפכנו לפליטים...

סיפור חיים:

הנינה דבורי הולצמן ראיינה את סבא רבא שלה, ר' שלמה אליקים. והנה סיפורו.

שמי  שלמה אליקים הולצמן, נולדתי  בשנת תרע"ח  בפולין הרחוקה, מדינה שאקלימה קר וחורפיה קרים ומושלגים. רובם הגדול של בני עמה הפולנים היו והנם אנטישמים שונאי יהודים מובהקים, שאין גבול לאכזריותם.

בשנים תרע"ד-תרע"ח (1918-1914 לספירה) השתוללה באירופה מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב המעצמות אז נלחמו זו בזו, אירוע היסטורי שלא היה לו תקדים. המלחמה העיקרית התחוללה בין מדינות אירופה ובין עצמן, בעיקר בין רוסיה הצארית, צרפת ואנגליה, שלחמו נגד גרמניה ואוסטריה-הונגריה, מדינות שרוב יהודי אירופה אז נמנו עם אוכלוסייתן.

אין צורך לומר, כי היהודים היו הראשונים שסבלו במלחמה זו. מלחמה זו נתנה עוד הזדמנות פז לגויים לבטא את שנאתם לבני ישראל ולהתנכל להם ככל הניתן. היהודים גורשו ממקומות מגוריהם, נדדו ממקום למקום, הושפלו על ידי כל הצדדים הלוחמים וסבלו מרעב, מחלות קשות, מעשי ביזה  ורציחות, דבר של יום ביומו. אם לא די בכל אלה, כל מדינה גייסה לצבאה את היהודים בגיל הגיוס שחיו בגבולותיה. פעמים רבות קרה שיהודי בן מדינה אחת נלחם ביהודי בן מדינה שנייה. היו מקרים שקרובי משפחה יהודים אשר חיו משני צדי המתרס, נלחמו זה בזה. כך, לדוגמה, צעיר יהודי שגויס לצבא הרוסי, נלחם נגד רצונו בצעיר יהודי שגויס לצבא האוסטרי. חייל יהודי שניסה להתחמק ידע מה עלול ח"ו להתרחש, הוא היה מואשם בבגידה, נשפט ונורה למוות.

בתום המלחמה, מצב היהודים במדינות אלה היה בכי-רע (כדלקמן). היהודים שנותרו בחיים, החלו לחזור למקומות מגוריהם ומצאו כי בתיהם ורכושם נהרסו ונבזזו. בבתים שלא נהרסו, חיו 'דיירים חדשים', שכניהם הגויים שפלשו אליהם.

בתקופה קשה זו נולדתי להוריי: אבי-מורי הרב יצחק-יהודה ז"ל ולאמי-מורתי מרת  מרים-יוכבד (יאכט) ז"ל. אבי ז"ל היה יהודי חסידי ירא-שמים. הוא וכל משפחתו ובראשם אביו-סבי שרגא-מאיר ז"ל, נמנו עם חסידי גור. ביתנו היה בית חסידי שכל שוכניו קיימו תורה ומצוות בהידור ונזהרו על קלה כחמורה. כולנו התפללנו בבית-הכנסת 'שטיבל' של חסידי גור. זיכרוני הראשון אמנם קשור בכך: בחוץ עדיין חושך. הרוח מעיפה בפנינו פתיתי שלג, ובתוך כל אלה אבי ואני הולכים יד-ביד לשטיבל, להתפלל שחרית. הייתי אז ילד קטן ואבא היה מחזיק בידי, ובדרך, כשהדבר התאפשר, היה משמיע לי סיפורי חסידים על צדיקים ונפלאותיהם.

האנטישמיות שתמיד הייתה חבויה בין רבדים שונים של העם הפולני, התפשטה ומצאה לה אוזן קשבת. היחס הנורא שהנהיגו הגרמנים כלפי היהודים התקבל בסלחנות, באדישות ואף בשמחה לאיד. משהגיעה העת לביצוע תכניתם השטנית של הנאצים, נתגלו הפולנים במלוא רשעותם. רוב רובם של הפולנים גילו אדישות פושעת, רשע שאין כמותו, אכזריות שטנית, ורצון לשתף פעולה עם הנאצים בקנה מידה שלא נראה בשום ארץ אחרת.

גירוש המוני של יהודים

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נראה היה, כי נמוגה שנאת הגויים. אולם אשליה זו התפוגגה זמן קצר לאחר מכן; האנדקים שוב הרימו ראש.

באוגוסט 1914, פרסם המצביא הראשי הרוסי, ניקולאי ניקאלביץ, הצהרה, בה הובטחה לפולנים הגשמת שאיפותיהם הפוליטיות.

גם כאשר ניתנה לפולנים, וליהודים בתוכם, זכות בחירה ל"דומה" (הפרלמנט הרוסי), לא הוטבו פני הדברים. כל רצונם של מועמדים אנטישמיים היה לזכות בקולות היהודים, ולצורך זה היו מוכנים כמובן להבטיח הבטחות שווא.

המלחמה נגד היהודים התבטאה בהכרזת חרם על סחורות יהודיות ועל מסחר עם יהודים. "קחו משלכם אצל שלכם" הייתה הסיסמה האנדקית (שם המפלגה האנטישמית בפולין) שיצאה לרחבי פולין. הגיעו הדברים עד כדי כך, שרופאים פולנים התחייבו שלא להמליץ לחוליהם על תרופות הבאות ממקור יהודי! הממשלה הפולנית התייחסה באדישות לאנטישמיות המשתוללת. היא התעלמה מן הנושא בשיטתיות ורק השגיחה כי החרם לא יביא למהומות דמים. כך פשט לו החרם לתחומים אחרים, כמו חינוך ותרבות. המון העם קיבל את החרם, חלקו בהנאה ובשביעות רצון וחלקו באדישות.

מגורים בגטו

התנאים הירודים והצפיפות הנוראה שבה גרו היהודים, "קצרו את הדרך" עבור הגרמנים. גם הקמת ה'יודנראטים" לא נועדה אלא כדי לשלוט על היהודים באמצעות יהודים. התנאים בגטו נקבעו בעיקר לפי מספר המתיישבים בו. שני הגטאות המאוכלסים ביותר היו ורשה ולודז', בהם היו בתקופת השיא כשש מאות אלף איש.

ממה התפרנסו כל אותם מאות אלפים?

חלק זעיר בלבד יכול היה להתקיים על חסכונות או למכור רכוש. השאר נמנו עם אלו שסבלו מרעב אך עדיין היו מסוגלים להתקיים, והייתה קבוצה נוספת אשר סבלה מרעב וממחסור נוראי והגיעה למצב של התדרדרות וגסיסה.

מקבוצה זו בעיקר, מתו מדי חודש אלפי יהודים. העבודה שסופקה על ידי הגרמנים הייתה עבודת כפייה, אשר השכר עליה הותיר אנשים במצב של "לא חיים ולא מוות".

מפעלים גרמניים שהועברו לאזורי הגטאות, שימשו מקור רווח עצום לחרושתנים הגרמנים בשל העבודה הזולה, וכמקור קיום מידי ואשליה עבור היהודים שמקומות אלו יהיו להם למקור הצלה שכן הגרמנים יזדקקו לכוח העבודה הזול.

בגטו לודז' היה הרעב דייר של קבע והפיל אלפי חללים באופן קבוע. מה שלא עשה הרעב בלודז' עשו המחלות המידבקות והמגפות בוורשה ובלודז', אשר החישו ביותר את מותם של המורעבים.

בוורשה השתולל טיפוס הבהרות ובלודז' השחפת. שיעור התמותה עלה באופן מבהיל. האם ציפו הגרמנים כי הרעב והמחלות יעשו עבורם חלק מן הפתרון הסופי ללא מאמץ רב?

אף אם לא הייתה זו מדיניות מתוכננת מראש אין כל ספק כי את הגרמנים לא הטרידה התמותה הרבה בין היהודים. להפך, המראות המזעזעים שנראו בגטו רק תאמו את תעמולת הזוועה שהפיצו הגרמנים כי זהו אכן מצבם של היהודים, נראים ונוהגים כ"אונטערמענטש" (תת-אדם).

אורח של קבע היה שם הרעב –

רעב בעיר! אין זו מליצה אלא עובדה. כמעט תם הלחם, כי האויב הטיל מצור על העיר מארבעת עבריה, אין יוצא ואין בא… הכסף אבד ערכו… איכשהו נשארו בידנו שטרות שאך עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס ואזרחי המדינה, שהופקרו למוות ולרעב, מעריכים אותם לפי יכולתם… עם בוא המאורעות הנוראים נהפכה הקערה על פיה, עכשיו אין מחיר לשום סחורה ובייחוד לצורכי אוכל. בני אדם משקיעים את כל כוחותיהם כדי להשיג פת לחם…

המאבק לקיום יום-יומי

ממה מתפרנסים בגטאות?

מיד לאחר הכיבוש, כאשר נחסמו דרכי הגישה לוורשה החלו פעולות עזרה פנימיות בתוך הגטו. מעבר למה שנעשה בנושא מטעם ה"יודנראט" ומעבר לחילוקי הדעות לגבי פעולותיו, עובדה אחת ברורה ואין להכחישה: המצב בגטו ורשה היה קשה ביותר, הדחיסות, הצפיפות, המחלות, הייאוש עשו את שלהם, וככל שהוגשה עזרה נדרשה עוד.

מטבחים ציבוריים הוקמו במספר מקומות; המרק שהוגש במטבחים אלו היה עבור אנשים רבים האוכל היחיד שהגיע אל פיהם.

פתיחת המלחמה

אשר יגורנו בא לנו. ביום שישי י"ז באלול תרצ"ט, פלשו צבאות גרמניה הנאצית לפולין וכך נפתחה מלחמת העולם השנייה, האיומה בכל המלחמות והנוראה  במיוחד לעם היהודי. ביום שישי לפנות בוקר נשמע רעש מטוסים, המלחמה החלה, מבוהלים הסתתרנו בבתים. לפתע נכנסו השכנים מבוהלים עם הבשורה שכל התושבים בורחים וכי גם השוטרים כבר הסתלקו. יצאנו מהבית. מאותו רגע הפכנו לפליטים…

במהלך מלחמה זו הכריזה גרמניה על כוונתה להשמיד את כל העם היהודי. צבאות גרמניה, אכן ביצעו את הרצח הנתעב שהיה האיום ביותר בהיסטוריה. הגרמנים ביצעו ביהודים רצח אכזרי ושיטתי שכלל המתות המוניות בכבשני מחנות ההשמדה שהיו פזורים בעיקר ברחבי פולין. שישה מיליון מיהודי אירופה, אנשים נשים וטף הי"ד, נספו בשואה איומה זו.

מיליוני יהודים נכלאו, הושפלו והורעבו בעבודות פרך ע"י הגרמנים עד שהפכו עם הזמן לשלדי אדם אדישים לגורלם. האדישות הייתה עד כדי כך, שכאשר הועמסו לבסוף ע"י הקלגסים על קרונות-משא אשר הובילו אותם למחנות ההשמדה, לא היה בכוחם וברצונם להילחם ולהתנגד לרוצחיהם.

הכיבוש הנאצי

האווירה הקשה והפחד של יהודי פולין בפרט ויהודי אירופה בכלל, החלה  חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. כולם חשו והרגישו שהרע מכל הולך ומתקרב. הגרמנים-הנאצים התקדמו בכל החזיתות מניצחון לניצחון בלא כל התנגדות מצד מדינות אירופה. הם סיפחו את אוסטריה אף בלי ירייה אחת ואף התקבלו על-ידם בזרועות פתוחות ובהתלהבות עצומה. האנגלים לא הבחינו, כביכול, בכוונותיו של היטלר ימ"ש, וראש-ממשלתם דאז נוויל צ'מברליין חתם במינכן בשנת תרח"צ (1938), על הסכם מחפיר עם היטלר. על-פי ההסכם, הבריטים לא יתנגדו אם הגרמנים ייטלו לעצמם את חבל הסודטים שהיה שייך לצ'כוסלובקיה. הגרמנים השתלטו אפוא גם על חבל הסודטים, ולאחר-מכן חתמו עם הרוסים על הסכם אי-התקפה, הידוע בשם 'הסכם ריבנטרופ-מולוטוב', על שמם של שרי-החוץ של שתי המדינות. משנחתם ההסכם, ידעו הכול ובעיקר יהודי אירופה, כי הגרמנים קיבלו בעצם יד חופשית לעשות בתוך אירופה כאוות נפשם.

קשר עם הרבי

סב אבי נמנה הוא ומשפחתו עם חסידי גור. בנו- סבי הרב יצחק יהודה – נעשה חסיד חב"ד בעקבות שיעורי תניא שמסרו חב"דניקים בישיבה בה הוא למד.

תמונה 1

 

סב אבי. שלמה אליקים הולצמן, שרד את השואה, זכה להתחתן ולהקים משפחה לתפארה: ילדים, נכדים ונינים.

אני הנינה ה- 4 ובסך הכול יש לו למעלה מ- 30 נינים כן ירבו! ובכך נקם בהיטלר ימ"ש, שרצה להשמיד את עם ישראל.

תמונה 2

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

היודנראט
ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היודנראט היה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה לפתרון הסופי של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי בתקופת השואה.

הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב
היה הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, , ערב מלחמת העולם השנייה, ב-23 באוגוסט 1939, לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית ב-22 ביוני 1941 עת החל מבצע ברברוסה.

ציטוטים

”ספרי "לא אשוב לפולין", נכתב עבור הדור הצעיר, שיידע ויבין את מה שקרה לעמנו“

הקשר הרב דורי