מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בדצמבר 1938 בעיר גומל שבמזרח רוסיה הלבנה, אשר הייתה אז חלק מבריה"מ.

נולדתי כבן בכור להוריי, אמי – גיטה, עבדה כמנהלת בית חולים צבאי ואבי – אברהם, עבד כמהנדס כימיה. אתנו בבית התגוררה גם סבתי האלמנה, פרידה (אמה של אימי), שהייתה דתייה מאוד, ממשפחה של חסידי חב"ד. לאחר שברית המועצות הותקפה על-ידי גרמניה הנאצית והצטרפה למלחמת העולם השנייה, אבי גויס לצבא האדום כקצין ושירת כקצין תותחנים במלחמה.

 

הצבא הגרמני כבש במהירות שטחים עצומים במדינת פולין, ופלוגות מיוחדות של ה-אס.אס הגרמני פעלו לרכז את היהודים בכל עיר ובכל עיירה שנכבשו. ברוב המקרים, היהודים הוצאו להורג באופן מידי באמצעות ירי לתוך בורות הריגה עצומים, שנחפרו בפאתי הערים והעיירות. גיא ההריגה המפורסם ביותר הוא "באבי יאר" הסמוך לעיר קייב שבאוקראינה, אשר בו נרצחו למעלה מ-100,000 יהודים ושהתפרסם בזכות שירו של המשורר הרוסי הגדול יבגני יבטושנקו. בבורות ההריגה ברחבי ברית המועצות רצחו הגרמנים למעלה מ- 000,000, 2 יהודים – ילדים, נשים וגברים – עולם שלם שנכחד.

אבא שלי שירת באותו זמן בחזית ואנחנו אמי, סבתי, אחותי ואני-  קיבלנו בזכות העבודה של אמא בבית חולים צבאי, קרון רכבת יחד עם הבית חולים שהתפנה מהעיר גומל. במשך שבועות נסענו מזרחה על-גבי רכבות עמוסות, כשמעת לעת הרכבת הייתה עוצרת לפרקי זמן בלתי ידועים, בגלל ההפצצות של הגרמנים.

 

באחת ההפצצות, בעת שאמי הייתה בקרונות החיילים הפרידו את הקרונות של הבית חולים מקרונות האזרחים, אני ואחותי וסבתי נשארנו לבד, בלי אימא. כעבור ימים ארוכים של נסיעה הרכבת הגיעה לעיר קמינקה, שם הכניסו את אחותי ואותי לבית יתומים, שבו כמעט לא היה מה לאכול או לשתות אך היו שפע של מחלות. מהר מאוד אחותי ואני חלינו בטיפוס, וכעבור זמן קצר אחותי נפטרה ואני הייתי על סף מוות. למרבה המזל, אמי הצליחה למצוא אותי בבית היתומים ממש ברגע האחרון ולהציל אותי.

 

בינתיים, אבי נפצע בשדה הקרב, ולאחר שטופל בבית-חולים צבאי הוא נשלח הביתה להחלמה. וכך אחרי מאמצים רבים הוא הגיע לבית חולים של אמי. גופו החלש של אבי לא עמד בחורף הרוסי הקשה של שנת 1942, שהיה אחד החורפים הקרים במהלך המאה ה-20, ואבי חלה בדלקת ריאות ונפטר לפני סוף המלחמה.

 

 

כשהסתיימה המלחמה, אמי שמעה שקבוצת חסידי חב"ד, מהם רבים מקרובי משפחתה, מתכוונים לצאת מרוסיה תוך התחזות לאזרחים פולנים באמצעות תעודות מזויפות. אמי השיגה לנו תעודות פולניות מזויפות, שעמן עלינו לרכבת לפולין.

 

למרות שהייתי רק בן 6, אני זוכר עד היום את המתח העצום בנסיעה ברכבת, שהלך וגבר ככל שהרכבת התקרבה לגבול הפולני. לכולנו היה ברור שאם השוטרים הסובייטים יגלו שהתעודות מזויפות – נישלח כולנו לסיביר. למרבה המזל, הצלחנו לעבור בשלום את הגבול לפולין ומשם המשכנו לגנוב את הגבול בין פולין לצ'כיה. משם בניירות מזויפים לאוסטריה ומשם לצרפת, שבה התגוררנו מספר שנים יחד עם קבוצת משפחות מחסידי חב"ד, שאיתם יחד ברחנו מרוסיה.

 

בשנת 1949, לאחר שקמה מדינת ישראל, עלינו כקבוצה לארץ ולאחר תקופה של חצי שנה במעברת "פרדס חנה", קיבלנו קרקע ליד העיר רמלה, שעליה הקמנו יישוב חדש, שנקרא כפר חב"ד.

 

המצב הכלכלי בארץ היה קשה, וכבר בגיל 13 נאלצתי לצאת לעבודה, במקביל ללימודים בישיבה של חב"ד בעיר לוד. בשנת 1956 גמרתי בגרות אקסטנית ובשנת 1957 התגייסתי לצה"ל, את השירות סיימתי בשנת 1959 ובתחילת שנת 1960 התקבלתי לעבודה בסוכנות היהודית בתפקיד מדריך ליישובי עולים בפרוזדור ירושלים.

בשנת 1964 התחתנתי עם לאה מכפר הרואה ונולדו לנו 4 ילדים מקסימים.

 

היום אני סבא גאה ל-11 נכדות ונכדים ולאחר הרבה שנים של עבודה, שנים ארוכות של שירות מילואים קרבי והשתתפות במלחמות ישראל כמפקד מחלקת חבלה, בכל מלחמות ישראל עד מלחמת לבנון הראשונה, אני מרגיש שנטלתי חלק בבניינה של מדינת ישראל ובהגנה עליה וגם את חובתי האזרחית במדינת ישראל. המדינה שאני כל כך אוהב ויודע שאין מקום טוב יותר ממנה ליהודים.