מאגר סיפורי מורשת

14.1.2018

קוראים לי עברי דקל ואני סבא של אלה ומשתתף עמה בתכנית הקשר הרב דורי השנה.

נולדתי בישראל בקיבוץ שמיר שבגליל העליון, בתאריך 8.4.1947, לפני קום המדינה. הורי עלו מרומניה בקבוצה של השומר הצעיר, לאחר שעברו את השואה. אני הילד הראשון של קיבוץ שמיר וקראו לי עברי כדי להדגיש את המשפט: כי רבות עבר עלינו בזמן השואה ובתלאות בדרך לארץ ישראל.

כשהורי עלו והגיעו לארץ הם נשלחו למחנות הסגר בקפריסין. אחרי כשנתיים עברה כל הקבוצה לקיבוץ זיקים בדרום ליד העיר אשקלון. בגיל ארבע עזבנו ועברנו לגור באשקלון. קיבלנו בית חדש בשכונת אפרידר ליד הים.

זאת הייתה אז תקופת הצנע. את הקרח חילקו ליד הבתים כי לא היו עדיין מקררים. את בקבוקי החלב הניחו ליד דלת הכניסה לבית. בנוסף היו משפחות שקיבלו חבילות מזון ובגדים מקרובי משפחה באמריקה.

מחלק נפט – בתקופת הצנע

כשהתחלתי כיתה א' הכיתה הייתה בבית מגורים רגיל עם שירותים, מקלחת ומטבח, את השולחן והכיסא הבאנו מהבית. זכור לי מקרה שאחד התלמידים הגיע באיחור לבית הספר ותירץ את זה שהקפה היה חם. ותלמיד אחר שלא הכין את השיעורים טען שהמחברת הייתה על הארון והוא לא יכל להגיע אליה. בחלק מהשנה למדנו במשמרת שנייה משעה 12:00 עד 16:00 אחרי הצהריים. מכיוון שרוב התלמידים גרו בסביבת ביתי היינו חברים טובים ושיחקנו הרבה ביחד. בין המשחקים שהיו אז:, שחקנו בקלאס, 7 אבנים, עמודו, 4 מקלות, גולות וכמובן כדורגל.

מסביב לאשקלון היו רק חולות של ים ומעט מאוד כבישים ובניינים אבל הרבה מאוד עתיקות ומטבעות ישנים.

בסוף הלימודים בבית ספר יסודי, בכיתה ח' עוברים את מבחן הסקר שהיה קיים בכל הארץ והיה חשוב מאוד להמשך הלימודים בבית ספר התיכון. זה היה יום של התרגשות גדולה לנו הילדים ובעיקר להורים להמשך לימודינו בבית ספר התיכון. עם סיום בית ספר היסודי עברה משפחתי לגור בעיר החדשה נצרת עלית, והיא הוקמה מעל העיר הערבית נצרת.

התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון שלמדו בו בעיקר תלמידים שהיו עולים חדשים ברובם. ההתמזגות אתם הייתה איטית ומורכבת. לאחר שנתיים התפצלה הכתה למגמות ריאלית והומנית. סיימתי את כיתה י"ב בשנת 1966 ולאחר בחינות הבגרות.

הצטרפתי למחנות העולים שהיו צריכים שהיו צריכים אחרי צבא להתיישב בקיבוץ צעיר שנקרא איילות ונמצא ליד אילת. התגייסנו לנח"ל (נוער חלוצי לוחם) עברנו את הטירונות ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

שרות בנח"ל

בסיום המלחמה כשבא כבשנו את כל חצי האי סיני ונשלחנו לעזה ועזרנו לשמור שם על הביטחון והסדר. אחר כך עברנו לקיבוץ רביבים בנגב ועבדנו שם בעיקר בענפי החקלאות ואז הקמנו את היאחזות נחל-ים בסיני ועסקנו בדייג והצטרפו אלינו הבנות של הגרעין ששמו היה "רודד" ושהיה צריך להתיישב בקיבוץ איילות. מאוד שמחנו, והיה לנו כיף ונפלא לשרת ביחד עם הבנות. בהמשך מסלול השרות, עברנו לנח"ל מוצנח והפכנו להיות צנחנים אמיצים והשתתפנו במרדפים אחרי מחבלים ועזרנו לשמור על גבולות המדינה.

לקראת סיום השרות הצבאי של 3 שנים, היינו בתעלת סואץ בסיני. ושם נפצעתי במלחמת ההתשה כתוצאה של הפגזה של מצרים על המקום בו היינו. פינו אותי לבית חולים במטוס כשיחד איתי היו הרוגים ופצועים וביניהם חברים שלי. בהמשך הגיע יום השחרור שלי מהצבא שהוא חשוב לי מאוד ומסמן עבורי את המשך דרכי בעתיד.

כל קבוצת הגרעין שלנו ירדה והתיישבה בקיבוץ אילות. עבדתי שם במטע התמרים, ואחר כך מינו אותי למנהל בית האריזה בקיבוץ. שם גם הכרתי את שוש מהגרעין שלנו שנקרא "רודד" על שם הואדי בסמוך לקיבוץ. אחרי כשנתיים עזבנו וחזרנו לגור בחיפה.

התחתנו בחודש ינואר 1971 ביום סוער וגשום ורוב החברים שלנו עשו את כל הדרך מקיבוץ אילות וגרמו לנו אושר על כלבואם. הם אספו במשותף מכל אחד לירה אחת שזה היה אז הכסף בישראל והיה בעל ערך רב, וקנו לנו מתנה משותפת כד גדול מחרס שעד היום שמור אצלי למזכרת. במשך שנות ה- 70 נולדו לנו שלושה ילדים: הבת טל, הבן איקה ובת נוספת מיכל. היינו מאוד מאוד עסוקים בגידול הילדים, בלימודים ובפרנסה. הילדים סיימו בהדרגה את בתי הספר ועברו לשרת בצבא.

אבא של אלה נכדתי שירת ב-נ.מ. (נגד מטוסים) והיום הוא סמנכ"ל בחברת הייטק שנקראת "ביוסנס". ואחר כך התחתן עם איילת, יש להם ארבעה ילדים ואלה היא הבת הבכורה מכל הנכדות. יש לאלה אח גדול ממנה שחוגג השנה בר מצווה ושתי אחיות תאומות בנות 4.

גם הבנות שלנו טל ומיכל הקימו משפחות לתפארת וכיום המשפחה הגרעינית שלנו מונה שמונה עשר נפשות (שמונה הורים ועשרה ילדים).

הזוית האישית

אלה: שמחתי לתעד ולהשתתף עם סבא בתכנית הקשר הרב דורי. אני מאחלת לסבא שלי שימשיך לבלות ולעשות פרויקטים עם הנכדים.

סבא עברי: עברתי חוויה מרגשת ומדהימה בקשר הרב דורי עם אלה נכדתי וכל פגישה הוסיפה לי עוד ועוד שמחה. אני מאחל לאלה המשך חיים נפלאים ועוד הרבה הרבה פגישות יחד.