מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי הוא שמואל כהן (סמי). קראו לי בשם זה על שם סבי שמואל מצד אבי. נולדתי בבולגריה בעיר פלובדיב בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כשבועיים לפני לידתי ריכזו הגרמנים את כל יהודי פלובדיב בחצר בית הספר על מנת לשלוח אותם ברכבות למחנות ההשמדה באושוויץ, ביניהם הייתה אמי ההרה שהייתה שבשבועות האחרונים לפני הלידה.

ברגע האחרון ניצלו היהודים בהוראת המלך הבולגרי לאחר מאבק אמיץ של הפטריארך הנוצרי מאמצי השכנוע של אשתו המלכה. העיר פלובדיב ממוקמת פחות או יותר במרכז בולגריה והיא העיר השנייה בגודלה בבולגריה אחרי סופיה עיר הבירה. העיר פלובדיב היא עיר עתיקה מאוד עוד מימי הרומאים ולפני כן וקיים בה עד היום אמפיתאטרון רומי עתיק .

משפחתנו מנתה ארבע נפשות אבי ז'ק אמי דורה ואחותי אילנה. גדלתי בבית בן שלוש קומות שהקים אבי ז"ל, היינו משפחה אמידה מאוד. בבית התגוררו משפחתי בקומה האמצעית ובקומה הראשונה והשלישית התגוררו האחים של אבי. הדירה הייתה מרווחת מאוד היו בה מספר חדרים אם אינני טועה היו בה חמישה או שישה חדרים ועוד מטבח אמבטיה, ושירותים. בחלק התחתון של הבית היה מרתף נמוך ממפלס הכביש שבו היו מאחסנים את הפחם להסקה בחורף והיו מאחסנים בו גם שימורים, ריבות, יין גבינות וכולי…

בחיי היומיום היינו אוכלים אוכל בולגרי ספרדי משובח אמי וסבתי היו בשלניות יוצאות מן הכלל. כיון שהורי היו אירופיים, לבשנו בגדים אירופיים כגון חליפות מעילים מחויטים ועוד. הבית היה ממוקם בלב הרובע היהודי קרוב מאוד למרכז העיר, והוא קיים עד היום ומתגוררים בו עד היום קרובי משפחתי.

ברחובות הסמוכים לבית היו כל המוסדות היהודים: בית כנסת, בית ספר, מרכז קהילתי ועוד…  היו לנו צועניות שעבדו במשק הבית והן עסקו בניקיונות, בכביסה ובעונת הקיץ עונת הפירות סייעו בהכנת שימורים וריבות לחורף. אני ובן דודי שיחקנו בחצר ובגן הציבורי הסמוך בחורף היינו גולשים בשלג עם מגלשות שלג ממרום הגבעה עד לביתי והיה מאוד מהנה וזה זיכרון שזכור מאוד מילדותי. מגלשת השלג האדומה שגלשתי איתה מאוחסנת עד היום בעליית הגג של הבניין .

אבי ז'ק (יעקב) כהן נפטר אחרי מלחמת העולם השניה ממחלת טיפוס הבטן שפגעה ברבים מבני פלובדיב הוא קבור בפלובדיב (אילו הייתה באותה הימים אנטיביוטיקה היה אפשר לטפל בתחלואה הנ"ל).

אמי דורה (דבורה) לבית אדוט יזמה את העלייה לארץ בשנת 1948 לאחר הקמת המדינה ועלינו לארץ עם סבתא שלי אסתריה ועם אחותי אילנה שהיא צעירה ממני בשלוש שנים .

לפני מלחמת העולם השנייה היה לאבי עסק גדול של מסחר סיטונאי במוצרי מזון כגון קמח אורז סוכר תבלינים ועוד, את המוצרים הביאו ממקומות שונים בעולם. אמי הייתה עקרת בית וסייעה לאבי לנהל את העסק. בתקופת המלחמה בעת הפשיסטים אסרו את אבי ולקחו אותו ביחד עם כל הגברים האחרים של הקהילה למחנות עבודה אמי המשיכה לנהל לבד את העסק.

זיכרונות ילדות

בינואר 1949 עלינו לארץ עם אנייה ("בולגריה 2") מהעיר בורגס שלחוף הים השחור והורידו אותנו כעולים חדשים בנמל חיפה. בחודשים הראשונים אחרי הגעתי לארץ (בהיותי בן 5 וחצי) גרנו במעברה בפרדס חנה באוהלים. הגענו בעיצומו של החורף והיו מים בוץ וקור בכל מקום. האוהלים היו ספוגים במים ודלפו ללא הפסק ואני זוכר עד היום את הקור ואת הרטיבות.

לאחר חצי שנה במעברה עברנו להתגורר בעיר רמלה קרוב לאחות של אמי שקראו לה אנה. ברמלה למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון עד שהתגייסתי לצבא בגיל שמונה עשרה.

החברים היו מבני השכבה שלי שהתגוררו ברמלה מתנועת הנוער מהתיכון. משחקי הילדות הזכורים לי הם תופסת מחבואים מחניים. בשעות הפנאי הייתי הולך לתנועת הנוער העובד והלומד, שיחקתי כדורסל, רכבתי הרבה על אופניים וקראתי הרבה ספרים.

בית הספר היסודי היה שמונה שנתי, מכיתה א-ח, הוא נקרא ממלכתי א' רמלה, המקצועות שנלמדו היו דומים לאלה שנלמדים היום . בכיתות ו-ח היו בבית הספר שיעורי מלאכה שנקראו טרום מקצועי במסגרתם למדנו שרטוט טכני ומקצועות כמו מסגרות חרטות ונגרות.

הינו דור מאוד ממושמע הייתה יראת כבוד למורים במונחים של היום היינו "חננות" כולם בלי יוצא מן הכלל. העונשים היו מסוגים שונים לדוגמה: ללמוד בעל פה ולדקלם קטעים מהתנ"ך או שירים או קטע ספרותי, לעמוד בפינה, לכתוב 100 פעמים במחברת בכתיבה תמה אסור להפריע או אסור להעתיק ובסגנון הזה, במקרים קיצוניים מאוד היינו נשלחים למנהל לבירור וזה היה מפחיד או שהיו קוראים להורים לבית ספר ואז היינו חוטפים בבית.

בתקופתנו לא הייתה תלבושת אחידה אבל לשיעורי ספורט היינו נדרשים לבוא עם בגדי התעמלות. במסגרת בית הספר ובעיקר עם תנועת הנוער טיילנו הרבה בארץ והלכנו ברגל במסעות מרחקים גדולים מאוד בנגב ובגליל דוגמה ל"מסע מים לים" מאכזיב ועד ים כנרת או מסע של המכתש הגדול והמכתש הקטן בנגב ועוד. בכל יום שישי הייתה מסיבה בה נפגשו החברה בתנועת הנוער ובתיכון היו לנו מסיבות ריקודים שנערכו בכל פעם בביתו של אחד מהחברים.

אני זוכר כמעט את כל המורים שהיו לי הן מבית הספר היסודי ועד בית הספר התיכון זכור לי במיוחד המורה לכימיה שלמה עציוני בהשפעתו הלכתי ללמוד כימיה באוניברסיטה, לאחר מכן במכון ויצמן.

בבית ספרי (יסודי) היה חדר אוכל והבנות למדו שם משק בית וטבחות, המאכל האהוב עלי היה מקרונים עם גבינה. בתקופת בית הספר היסודי שרר בארץ משטר צנע היו מעט מצרכים ומגוון מצומצם של ממתקים.

זיכרונות משנות העשרים

בשנות החמישים והשישים בהיותי ילד שמענו הרבה מוזיקה ישראלית של אותם הימים לדוגמה שושנה דמארי ויפה ירקוני, ומוזיקה זרה מאנגליה אירופה וארצות הברית לדוגמא החיפושיות, שארל אזנבור מוזיקה קצבית של אלביס פרסלי ודומיו, שירי אהבה של פול אנקה, פזמונים של פרנק סינטרה נגינה בחצוצרה פול רובסון ועוד .אמצעי הבידור ואופני הבידור היו האזנה לרדיו, תקליטים, הצגות, סרטים, תיאטרון, מסיבות. האמצעים ואופני תקשורת היו מפגשים פנים אל פנים, שליחת מכתבים וגלויות בדואר וטלפונים קווים.

הריקודים הנפוצים היו הורה וצעד תימני וריקודים ישראלים, ריקודים סלונים כגון ואלס, טנגו סלואו, צ'אצ'אה, רומבה, סמבה, פאסאדובלה, רוקאנדרול, סויינג ועוד.

אהבה ומשפחה כללי

הקשר בין בני זוג נוצר כתוצאה מהיכרות בבית הספר או בתיכון, פגישות בתנועות נוער או במסיבות, היכרות בצבא או בלימודים באוניברסיטה. אופני החיזור היו שונים מאלה שנהוגים היום, לא היו טלפונים ניידים ולא יישומים כמו ווטסאפ, פייסבוק או טינדר. באותם הימים היה נהוג להפגש פנים אל פנים, פגישות של חברים וחברות, חיזור על ידי הבאת זר פרחים או מתנה קטנה כלשהי, נהוג היה לטייל ברגל ולשוחח. היחסים האינטימים כללו נשיקות חיבוקים ועוד.

אופי היחסים בין הילדים להורים: היחסים היו בדרך כלל טובים מאוד, הילדים היו בדרך כלל ממושמעים וסייעו להורים שעבדו קשה בכל יכולתם. ההורים היו מעורבים מאוד בחיי ילדיהם. מאחר ומקומות הישוב היו קטנים וכולם הכירו את כולם, היה קשר הדוק בין ההורים, המורים, הילדים, השכנים והחברים. הילדים השתדלו להיות ילדים טובים וממושמעים בבית ספר ולהקל על ההורים ועל המורים ככל האפשר.

הקמת משפחה

ההיכרות שלי עם אשתי רותי (סבתא של עדי) החלה בכיתה ט בבית הספר התיכון בו למדנו בשתי כיתות מקבילות אז גם התאהבנו והיינו חברים עד שהתגייסנו בלצבא וכולל הצבא. אחרי שנתיים לאחר סיום הצבא התחתנו ואנחנו נשואים עד היום. נולדו לנו שלושה ילדים שני בנים ובת אחת, האבא של עדי (קובי יעקב) הוא הבכור ונכון להיום יש לנו חמישה נכדים ארבעה בנים ועדי הנכדה היחידה.

אני גר בכפר סבא כמו כן גם המשפחה של עדי ושל אריאל בני הצעיר. טליה הבת מתגוררת עם שני ילדיה באלפי מנשה.

עלייה, תקומה והתיישבות

עליתי לארץ מבולגריה בינואר 1949 עליתי באנייה שנקראה "בולגריה 2". האנייה עגנה בנמל חיפה שם רשמו אותנו ונתנו לנו תעודות זהות מנמל חיפה העבירו אותנו ישירות לפרדס חנה למעברת עולים ששם גרנו באוהלים חצי שנה לאחר מכן עברנו לגור ברמלה שם התגוררתי עד התגייסותי לצבא. עלינו לארץ ישראל בגלל הציונות. את השפה העברית למדנו בבית הספר ובשיחות ברחוב, בתור עולה חדש היה לי מאוד קשה להיקלט לבית ספר.

בתקופה ההיא בארץ ישראל היה מחסור במוצרי מזון כמו: פירות, ירקות, בשר וחמאה וזכור לי שסבתא שלי הדבר הראשון שהיא עשתה היא לקחה אותנו להכין ערוגות וזרענו ירקות כמו: עגבניות, פלפלים, חצילים ומלפפונים כדי שנוכל לאכול אוכל טעים וסבתא שלי אמרה שזה זכות לעבד את האדמה בארץ ישראל. בעת הכרזת המדינה לא הייתי בארץ.

נושא אישי

בשנת 1967 בימים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בסוף אפריל 1967 נולד בני הבכור שהוא גם אבא של עדי . שבועיים או שלושה שבועות אחרי הלידה גייסו אותי למילואים לחטיבה 8, במסגרת הכוננות של צה"ל במלחמת ששת הימים. נאלצתי להשאיר את אשתי עם התינוק הקטן בבית בלעדי.

בצבא הציבו אותנו בשלב הראשון בנגב ליד גבול סיני נערכנו לבלום את הצבא המצרי שאיים לפרוץ לישראל. ביום חמישי קיבלתי הודעה להתייצב במפקדת החטיבה של המח"ט אלברט מנדלר. לא הבנתי מה רוצים ממני כי בסך הכל הייתי מפקד מחלקה צעיר ומה פתאום המח"ט מחפש אותי. נסעתי למפקדת החטיבה ונפגשתי עם המח"ט והוא אומר לי: "חכה פה ליד האוהל ועוד מעט יגיע הליקופטר ואתה עוד מעט נוסע איתי לצפון". עניתי לו: "מה פתאום כל החיילים שלי פה ולמה דווקא אני נוסע איתך לצפון?" ואז הוא אמר לי: "שמעתי שנולד לך בן בכור לפני שבועיים שלושה שבועות ואני רוצה לקחת אותך הביתה לחופשה שתראה אותו".

אכן כך היה, טסנו לשדה דב ביקרתי את אשתי ואת בני ולמחרת חזרנו בחזרה לנגב. יום אחרי זה, יום ראשון, פרצה מלחמת ששת הימים. במבט לאחור הבנתי שהמח"ט אלברט ידע שאמורה להיפתח מלחמה ביום ראשון והוא עלה לקבוצת פקודות אחרונה לפני המלחמה, וכששמע לי תינוק בבית שאך נולד, הוא רוצה שאני אראה אותו לפני שיתחילו הקרבות, שאם יקרה לי משהו במלחמה אני אספיק לראות את התינוק. את המחווה של אלברט המח"ט איני יכול לשכוח לעולם ובכל פעם שאני חושב על זה אני מתרגש מחדש על איזה אדם רגיש הוא היה. אלברט נהרג במלחמת יום הכיפורים שש שנים מאוחר יותר בהפגזה מצרית בסיני.

הזוית האישית

סמי: החוויה שלי מהתכנית מאוד נחמדה, להתחיל ולהכיר לנכדים את הווי החיים, על מה שעבר על הסבים והסבתות לפני עשרות שנים.

עדי: מאוד נהנתי וגם התעניינתי, לשמוע על הסיפור של סבא. אני מרגישה שעכשיו אני מכירה את סבא יותר. התחברנו מאוד והצלחנו למצוא המון דברים משותפים ביננו.