מאגר סיפורי מורשת

סבי נולד בזמן מלחמת העולם השנייה בשם מיכאל יורדונוב. מרגע היוולדו ועד גיל ארבע וחצי גדל בצל המלחמה. סבי הוא הבן הצעיר להוריו: רוזה לידג'י ופבל יורדונוב. סבי נולד לאימא יהודיה ואבא נוצרי. לסבא שני אחים: אנה (נלי) ז"ל ולזר ז"ל. סבי נשוי לתקווה לידג'י ז"ל ולהם שלושה ילדים: ורד, גיל ורותם. לסבי שבעה נכדים: תומר, דנה, דניאל, דור, נועה , מאיה וליה (אני). לסבא שני נינים: אמילי ובן.

זיכרון ילדות  – אימא מספרת על אבא שלה

"אבא הוא איש טוב לב, אדם רגיש, שלו ורגוע, מלא באהבה ובשמחה. תמיד אהבתי לספר לו הכל, ידעתי שהוא לא יכעס ויקבל כל מצב בסבלנות, בהבנה ובאהבה.

אבא ידוע בהכנת ארוחות בוקר מדהימות: בכל יום שבת היה מתעורר מוקדם בבוקר, מכין ארוחת בוקר עשירה ומושקעת. המשפחה הייתה מתכנסת כדי להנות מהאוכל הטעים שאבא שהכין (בוקרסים, לחם מטוגן, סלט אבוקדו, דגים מלוחים ועוד). עד היום כולם מדברים בגעגוע והערכה על ארוחות הבוקר המדהימות שהיו אצלנו בבית."

תקופת ילדותו של סבא

סבי נולד בזמן מלחמת העולם השנייה. מרגע היוולדו ועד גיל ארבע וחצי גדל בצל המלחמה. בזמן המלחמה ריכזו את כל היהודים בבולגריה במחנה עבודה, שם סללו כבישים ועבדו בעבודות קשות. המטרה הייתה לשלוח את היהודים לגרמניה ולהשמידם. כשהגיע הזמן להעלות את היהודים לרכבות בדרך לגרמניה, המלך הבולגרי, אנשי הכנסייה והעם הבולגרי שמרו על היהודים. המלך הבולגרי אמר שכל העם בוגרי יחסום בגופו את הרכבות וביקש להשאיר את היהודים בבולגריה. המלך הצליח לשכנע את הגרמנים שיהודים נחוצים לעבודות קשות, בניית ערים וסלילת כבישים וכך הציל אותם. הוריו של סבי התגרשו בבולגריה. בשנת 1951, סבי עלה לארץ יחד עם אמו. יום אחד בחופשת הקיץ, אמרה לו להתקלח ולהתלבש, סיפרה שנוסעים לבקר את הדודה. לא סיפרה לאף אחד על העזיבה לישראל. עם תיק קטן בו מכנסיים וחולצה בלבד, עלה עם אמו לארץ ישראל. מבולגריה נסעו ברכבת ליוגוסלביה, משם לאיטליה. באיטליה עלו  לאוניית מעפילים שלקחה אותם לארץ ישראל. אחיו ואחותו נשארו בבולגריה, שם בני משפחתם גרים עד היום.

סבי עלה לישראל בגיל 9. הוא היה במעברה אחת ואחר כך והעבירו אותו למעברה אחרת, אימא שלו עבדה בטקסטיל וסבא עבר לגור בקיבוץ. סבא היה בקיבוץ כפר מנחם במשך 4-3 שנים, היו שם קבוצות מעליית הנוער שקראו לה אלון, היו ילדים גדולים וקטנים ביחד, קבוצה אחת. בקיבוץ סבי עבד במטעים והלך לבית הספר. שם עבדו שלוש שעות בגן הירק, ושלוש שעות למדו עברית כי אף אחד לא ידע את השפה, אלו היו ילדים מכל העולם. למדו שם עברית וחשבון. בגיל 16.5 סבי עזב את הקיבוץ כי הגיעו ילדים יותר גדולים, הם היו בגיל 18 וסבי היה רק בן 16, אז העבירו אותו לקיבוץ אחר. סבי לא הסתדר באותו קיבוץ שהעבירו אותו אליו, אז עזב.

סבי הפסיק ללמוד, אמו הביאה אותו לעבוד איתה בטקסטיל לנקות מכונות והמנהל נתן לסבי קצת כסף. סבי למד לעבוד בטקסטיל, באותה תקופה העובדים בטקסטיל הרוויחו משכורות מכובדות, זה היה "ההייטק" של שנות החמישים והשישים.

בגרות  – מגיל 18

סבי ואמו גרו במעברה. בגיל 18, עברו מהמעברה לדירה ברמת אביב. באותו הבניין ובאותה הקומה גרה סבתי תקוה. הם היו שכנים דלת מול דלת. המשפחות התיידדו וסבי וסבתי התאהבו. סבתי תקוה הייתה בת 16 וסבי בן 18, הם התחילו לבלות יחד. כל הזמן הסביבה אמרנו להם שהם צריכים להתחתן, בתאריך 16.4.1961 סבי וסבתי התחתנו.

מימין: סבא וסבתא, משמאל: סבא וסבתא בחתונתם 

באותו הזמן התגייס סבי לצבא. סבי שירת בצבא ביחידה לוחמת בחזיתות. הוא נלחם במצרים (החווה הסינית), בסיני ובלבנון. בצבא היה מש"ק תחמושת, היה מעמיס פצצות, רץ אחרי הלוחמים לתת להם את פצצות ותחמושת. היה ממש מסוכן. במלחמת יום כיפור סבא היה במשך שמונה חודשים בתעלה. סבי שירת בצה"ל עד שנת 1954.

סבא מספר כי כל חייו עבד קשה מאוד. לא היה לו קל. שנה וחצי לאחר החתונה, נולדה ורד הבת הבכורה. סבא עבד בטקסטיל במפעל לאריגה "ארפדון" וסבתא תקוה עבדה בתפירה בחברת "פנתר" בתל אביב. כשורד נולדה הדירה ברמת אביב הפכה להיות נורא צפופה, סבא וסבתא היו ישנים בחדר ביחד עם ורד, רוזה סבתא רבתה, אימא של אבא, היא הייתה ישנה בסלון. אחרי זמן מה עברנו לבית בתל ברוך, שם נולד גיל, הבן שני. ורד וגיל גדלו בתל ברוך, היתה להן ילדות שמחה ומאושרת. סבתא תקווה נכנסה להריון שלישי, בזמן ההיריון תקווה החליטה שהיא רוצה לעבור דירה אז עברו לרמת השרון, שם נולדה רותם, בת הזקונים. עם המעבר לרמת השרון סבא עזב את הטקסטיל ועבר לעסוק בירקות, הוא היה מנהל מחלקת ירקות בכלבו נווה אביבים. כמה זמן אחרי כן פתח חנות ירקות ברמת השרון.

סבי אוהב מאוד לספר לי סיפורים על ילדותו, על תקופות יפות שהיו בארץ ודברים שעשה בצעירותו. סבי שיחק בילדותו בג'ולות, מחבואים ותופסת, בנוסף סבי שיחק כדורגל בעבר והיה מצוין!

מכתב וגעגוע

בסיום כיתה ג' סבי אובחן כילד מחונן. שלחו אותו לבית ספר מיוחד למחוננים בסופיה. בבית הספר למדו אמנות ברמה גבוהה בנוסף ליתר מקצועות הלימוד. את המכתב שקיבל בו הודיעו לו שהתקבל לבית הספר המיוחד הוא זוכר בדמעות וגעגוע. הוא לא הספיק ללמוד בבית הספר הזה, אמו הבריחה אותו לארץ. זהו בית הספר האחרון שלמד בו. המכתב מסמל עבורו את ההכרה בכישרון המיוחד שיש לו וגם החמצה, החלום שלא הספיק להגשים. סבי נורא רצה להמשיך ללמוד בבית הספר. על היום מתרוצצות בו מחשבות, אילו היה נשאר בבולגריה לעוד קצת זמן, אולי היה הופך לאמן מפורסם, אולי סיפור חייו היה משתנה.

הזוית האישית

ליה: נהניתי מאוד בתהליך כתיבת העבודה, למדתי הרבה על סבא ועל חייו. סבא התרגש ונהנה גם הוא לספר ולשתף אותי בחוויות חייו.