מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא יוסי מאיר מנירב מספר על ימי טרום מדינה

אני והצעיר בנכדיי: נדב
אני בגיל 5.
סיפור ילדותי בתקופה של לפני קום המדינה

זכרונות ילדות של סבא יוסי מימים של טרום מדינה.

נולדתי בשנת 1937 בעיר תל אביב וכיום בן שמונים שנה הנני. נפלה בחלקי זכות גדולה ומרוממת לעבור את אחת התקופות הנשגבות שאדם יהודי יכול היה לחלום עליה, מלחמת העולם השנייה, מרד המחתרות נגד הבריטים בארץ ישראל, ומעל הכל הקמת מדינת ישראל. תארו לעצמכם: אלפי שנה ייחלו יהודים בכל העולם לזכות ולראות את תקומת מדינת היהודים ולא זכו, והנה אני העני ממעש זכיתי. במשך ימי חיי לאחר הקמת המדינה זכיתי להיות חייל ומפקד קרבי בצבא ישראל. השתתפתי בכל המלחמות, למעט מלחמת העצמאות, שבה הייתי עוד ילד. שנים לאחר מכן ביקשתי ללמוד היסטוריה של עם ישראל והשלמתי את לימודי התואר השלישי ואף זכיתי להקים משפחה בת שתי בנות, שני בנים, עשרה נכדות ונכדים, ואפילו נינה אחת ושני נינים, כן ירבו. תקצר היריעה מלספר את כל מה שחוויתי בימי חיי עד היום. נסתפק אפוא בזכרונות מהימים שקדמו להקמת המדינה, שנראה לי כי לא רבים יכולים היום לספר עליהם מניסיון אישי.

בגיל חמש

תמונה 1

בתקופה שנולדתי שלטו בארץ הבריטים, שכבשו את הארץ מידי הטורקים בשנת 1917 בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אבא שלי, הקרוי ישראל, (בהתחלה שם המשפחה שלו היה רבינוביץ'), סבא רבא של נדב, שירת בצבא הטורקי ומאחר והיה בקי בכמה שפות שימש קצין קישור בין הטורקים לבין האוסטרים והגרמנים, שהיו בני בריתם. כאשר האנגלים כבשו את ארץ ישראל, והצבא הטורקי נסוג צפונה, קיבלו כל היהודים שהיו בצבא הטורקי, פקודה להצטרף לצבא הטורקי הנסוג. יהודים רבים, אכן הצטרפו, אבל אבא שלי, התחבא בעליית הגג, והצליח להתחמק מהטורקים שבאו לחפש אותו. עם כניסת הצבא האנגלי לירושלים, הוא יצא ממחבואו, והיה לאדם חופשי. באותה עת הוא הכיר את אשתו לעתיד, (טובה) והם התחתנו, ונולדו להם 4 ילדים: משה, שאולה, מנחם ויוסף הקרוי יוסי,שזה אני. שנתיים אחרי שנולדתי, פרצה מלחמת העולם ה-2. בחצר ביתנו, חפרו מקלט עמוק עם 2 דלתות, האחת בהתחלה ואחת בסוף, והמקלט היה מכוסה בגג שהיה עשוי מרשת מתכת ואדמה.

בתל אביב הייתה כבר מתחילת המלחמה האפלה גמורה. צריך היה למנוע ממטוסי האויב לנווט בהצלחה אל העיר ולהבחין מעל איזה חלק של העיר הם טסים. כל פנסי הרחוב היו צבועים ואטומים במשך כל שנות המלחמה, וגם כל פנסי המכוניות נצבעו בצבע כהה. בלילה הסתובבו ברחובות פקחים של המשמר האזרחי ואני זוכר את צעקותיהם "קומה שלישית לכבות את האור", שאנו הילדים עזרנו להם והיינו צועקים כך כל הערב. מדי פעם היו נשמעות אזעקות, בעיקר בלילה כאשר מטוסים של הגרמנים או של האיטלקים שהיו אז, בני ברית של הגרמנים טסים מעל תל אביב. אני זוכר היטב שאימא שלי הייתה מעירה אותי ועוטפת אותתי בשמיכה ורצה איתי למקלט. אני זוכר היטב את הריח שהיה במקלט, היינו שומעים את המטוסים עוברים מעלינו והיינו מחכים עד שנשמעה צפירת ההרגעה, ואז חוזרים למיטה. לפעמים זה היה יותר מפעם אחת בלילה, פעם אחת המטוסים האיטלקים, הפציצו את תל אביב. אני זוכר את הרעש העצום של ההתפוצצויות, כשאימא שלי מחבקת אותי. אחרי זמן נודע שבהפצצה הזאת נהרגו הרבה מאוד אנשים. כך נמשכה המלחמה.

אבא שלי, שידע כאמור הרבה שפות, היה מקשיב לכל תחנות הרדיו שבאירופה, והיה מספר במשפחה מה קורה, אבל לא תמיד הבנתי מה הוא מספר. מה שהיה ברור לי זה שהאנגלים (הבריטים) הם הטובים והגרמנים הם הרעים. ובאמת, באותם ימים הייתה אווירה של ידידות גדולה בין תושבי פלשתינה (כך קראו האנגלים לארץ ישראל אבל אנחנו קראנו לה בשם האמתי) לבין האנגלים. הורי החליטו לאמץ חיילים בריטים ולהזמינם אלינו בכל מקרה של חופשה. פעמים רבות הגיעו לביתנו חיילים מדרום אפריקה, ששרתו בצבא הבריטי, והם ישנו ואכלו אצלנו בבית וכינו את אימא שלי "האימא שלנו בפלשתינה". אני שמחתי מאוד על בואם של החיילים כי הם הביאו לי כל פעם מזכרות שונות, כמו סמלים ששמים על הכובע ופסים של דרגות שחיברו לי על השרוול בחולצה. גם הורי שמחו כי החיילים הביאו לנו אוכל בקופסאות מהמזנון שלהם במחנה. אבל השמחה לא נמשכה זמן רב כי החיילים האורחים שלנו שכנעו את אחי הבכור, משה,להתגייס לצבא, והוא עזב את הבית. בתחילה התאמן בארץ ישראל אחר כך במצרים, ולבסוף הועבר לחזית באיטליה. היה זה בימים שאני התחלתי ללכת לבית הספר. אימא בכתה ימים רבים. אני דווקא לא כל כך, כי כשמשה בא פעם אחת לחופשה, ביקשתי ממנו שהוא ילווה אותי לבית הספר לבוש במדים, וזה הביא לי כבוד גדול בין החברים שלי. חוץ מזה למדתי לחכות לדוור מדי יום לפני שהניח מכתבים בתיבת הדואר שלנו ושאלתי אותו אם יש  לו גלויה שהגיעה מאיטליה. אם הייתה כזאת אני הייתי לוקח אותה ומעביר לאימא וזו הייתה שמחה כל כך עד שהסכימה שאני אצטרף לאחי, מנחם, כשהוא הולך לקולנוע, שקראנו לו "סינמה", וגם נתנה לו עוד שילינג (חמישה גרוש) עבור הכרטיס שלי.

המלחמה באירופה הסתיימה בחודש מאי שנת 1945. הגרמנים נכנעו, ברלין הבירה חולקה בין המדינות הכובשות: החלק הגדול ביותר נמסר לרוסיה, החלק השני נמסר לאמריקאים, וחלקים קטנים יותר נמסרו לאנגלים ולצרפתים. רק אז נודעו פרטם רבים על היקף השואה באירופה. העיתונים התמלאו בתיאורים של פליטים שהגיעו לעריהם ימצאו את בתיהם הרוסים, ושל המון המון הרוגים יהודים. אבל אצלנו הילדים השמחה הייתה גדולה לרגל הניצחון הגדול. כבר לאחר ימים ספורים חודשה אספקת החשמל לעמודי התאורה בעיר וכל אלה שפעלו נדלקו. אצלנו בשכונה לא נדלק הפנס, אבל אחרי כמה ימים הגיע חשמלאי, טיפס אל ראש עמוד העץ הגבוה שעליו היה הפנס והאור חזר. כולנו רקדנו בכיכר השכונה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אור ברחוב שלנו. ימים אחדים עברו והאנגלים ערכו מצעד חגיגי ברחובות תל אביב שקראו לו "תהלוכת הניצחון". כל תושבי תל אביב הצטופפו ברחובות העיר כדי לראות את המצעד. המצעד נועד לשעות אחר הצהריים אבל מנחם אחי לקח אותי לרחוב אלנבי כבר בשעות הבוקר כדי שנמצא מקום. המשטרה מתחה חבל ארוך לאורך הכביש ואסור היה לרדת אליו. שוטרים על סוסים עברו הלוך ושוב והפחידו את כל מי שניסה להסתנן לשטח האסור. המצעד עצמו הרשים אותי מאוד. היה זה המצעד הראשון שראיתי בחיי. בתחילה הופיעה התזמורת של הצבא האנגלי, אחריה הופיעו כל הסוסים ששמרו קודם על הסדר, אבל עכשיו הם באו כולם ביחד מסודרים בשורות ועשו כל מיני להטוטים ובעיקר התרוממו בכל פעם על שתי רגליהם האחוריות. כל הקהל מחאו כפיים והריעו למראה. אחריהם הגיעו החיילים האנגלים שצעדו יפה, ואחריהם המשטרה. למשטרה הייתה תזמורת משלה, כשהמנצח עליה שצעד ראשון במרכז הכביש היה מצויד במקל גדול שאתו ניצח על התזמורת וגם זרק אותו כל פעם לגובה ותפס אותו בחזרה. השוטרים צעדו הכי יפה מכולם והיו ביניהם גם שוטרים אנגלים וגם יהודים ואפילו ערבים, כשהם צועדים יחד. אחרי הצבא והמשטרה צעדו כל מיני גופים אזרחיים, כמו מכבי האש, עם תזמורת קטנה משלהם, אחיות בלבוש לבן, ואחריהם כל תנועת הצופים שצעדו יפה לא פחות מהחיילים והשוטרים.

התפזרות קהל הצופים במצעד נמשכה זמן לא רב, אבל אחי ואני נשארנו על מקומנו. מרחוק, מכיוון שפת הים וקולנוע מוגרבי, נשמעו קולות מוזרים של אנשים שקראו שוב ושוב קריאות במקהלה שבתחילה לא הבנתי את מהותן. חשבנו שאולי התהלוכה היפה ממשיכה שם, אבל כשהתקרבנו ראינו שמדובר בהמון אנשים רגילים בלי תזמורת או תלבושות יפות שחזרו שוב ושוב על הקריאות "עליה חופשית" ו"מדינה עברית". היה שם אחד שקרא בקול גדול את המילה הראשונה וכל היתר קראו בהתלהבות את המילה השנייה. מאוחר יותר הוסבר לי כי מדובר בהפגנה נגד הממשלה הבריטית, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי דברים נגד האנגלים שנלחמו נגד הגרמנים וניצחו אותם לשמחת כל תושבי ארץ ישראל היהודים.

לאחר שהמלחמה הסתיימה וממדי השואה נתגלו עם שחרור מחנות הריכוז, שהיו למעשה מחנות מוות, נשארו רבבות יהודים ללא בית, ללא רכוש וללא יכולת להתקיים. תקוותם היחידה הייתה להגיע לארץ ישראל. הפליטים (בלשון עמנו: "מעפילים" או "עולים") האלה התפזרו בכל אירופה וניסו להגיע בכל דרך, אפילו בדרך היבשה, לארץ ישראל, אבל רובם נשארו בארצות פולין וסביבתה במחנות שנתמכו בעיקר על ידי ארגוני צדקה יהודים ולא יהודים. הישוב היהודי בארץ ישראל, שכלל באותה תקופה כשש מאות אלף איש בסך הכול לא נשאר אדיש למצב ונרתם לארגן ולסייע לביצוע משימת העלאתם של הפליטים לארץ. לצורך זה שכרו ספינות, שחלקן היו ישנות ורעועות והשיטו אותן כשהן מלאות עד גבול יכולת הקיבול שלהן בבני אדם, גברים, נשים וטף. התרחבות ממדי ההעפלה עוררה מהר מאוד את התנגדותם של ערביי ארץ ישראל. אלה היוו במאות השנים האחרונות רוב בארץ ישראל ועלייתם של יהודים מעטים מדי פעם לא הטרידה אותם במיוחד. הם התרגלו להימצאות יהודים בסביבתם, לפעמים קיימו אתם יחסי שכנות טובים, ולעתים טבחו בהם בשנאה. עכשיו השתנה המצב. אם הייתה העלייה נמשכת סביר שתוך שנים מעטות היה הישוב היהודי בארץ ישראל הופך לרוב, ולזה לא היו הערבים מוכנים להסכים בשום אופן. בכמה מקומות הותקפו יהודים, או אורגנו הפגנות שהיו סוערות ואלימות. ברם, עיקר הזעם באותה עת הופנה אל הבריטים דווקא, שהיו שליטי הארץ. הערבים שטחו בפניהם את טענותיהם ואיימו להציף את הארץ במעשי אלימות עד למרד ממשי.  הבריטים מצאו את עצמם בין שני צדדים. מצד אחד הם הבינו את צורך התושבים היהודים לעזור לאחיהם שארית הפליטה, ומצד שני הבינו גם את חששם של התושבים הערבים מפני שינוי מעמדם בארץ ישראל כתוצאה מאיבוד הרוב. הפתרון, כמו כמעט בכל מצב אחר, היה בהחלטה מעין פשרה, שאף אחד מן הצדדים לא הסכים לה: עליית היהודים לארץ ישראל לא תיפסק לגמרי, אבל תוגבל למספר עולים בכל חודש, כפי שתקבע הממשלה. זו תנפיק אישורי כניסה (קראו להם אז "סרטיפיקטים") למספר מסוים של עולים, האישורים יימסרו לסוכנות היהודית, שהייתה אז כמו ממשלה לניהול עניני הישוב היהודי, וזו תחלק אותם לפי ראות עיניה. אבל מספר הסרטיפיקטים שניתנו לחלוקה היה קטן מאוד ולא יכלו לספק את מספר הפליטים שזרמו לארץ. לכן החלה ההנהגה היהודית להביא אניות מעפילים שלא היו בידיהם האשורים האלה. עלייה זו הייתה בלתי חוקית והבריטים פעלו בכל דרך אפשרית כדי למנוע אותה. הם הפעילו אניות מלחמה שהיו יוצאות ללב ים כדי ללכוד את אניות המעפילים. לפעמים היו ספינות המעפילים מצליחות להתחמק מאניות החיפוש והיו עוגנות ליד אחד הישובים שבחוף, והתושבים המקומיים היו יורדים לקראתם למים, מושכים אותם אל החוף ומעבירים אותם במהירות לישוב הסמוך, שם היו לובשים בגדי עבודה כמו כל האחרים כדי שלא יוכלו לזהות אותם במקרה של חיפוש. במקרים אחרים היו הבריטים מצליחים ללכוד את ספינת המעפילים ומעבירים את כל הנוסעים למחנה מעצר בעתלית, ולאחר שזה התמלא למחנה מעצר בקפריסין. בתקופה מאוחרת יותר החליטו הבריטים לא לשלוח יותר את המעפילים לקפריסין אלא להחזיר אותם לאירופה לנמל שממנו יצאה הספינה. המקרה המפורסם ביותר היה באנייה "יציאת אירופה" – "אקסודוס", שהגיעה ונלכדה על ידי אניות המשמר. האניה הוחזרה לאירופה והמעפילים סרבו לרדת ממנה, אבל בסופו של דבר הורדו בכוח תוך התנגדות של הנוסעים.

כשהייתי באמצע כיתה ג' עברו הורי לגור בעיר צפת. זוהי עיר הרבה יותר קטנה מתל אביב ואפילו קולנוע לא היה שם כשהגענו, אבל לאבא שלי זה היה קידום חשוב והוא התמנה למנהל סניף בנק אנגלו פלשתינה (היום: בנק לאומי) בצפת. באותם ימים ובהמשך למדתי על המאבק של היהודים בבריטים, שנראו בעיני גם טובים, בגלל שהובילו את המלחמה נגד הגרמנים וסייעו לניצחון, וגם רעים, כי הם לא מסכימים להקמת מדינה עברית ופתיחת הגבולות לכניסת כל ניצולי השואה. שלושה ארגונים צבאיים פעלו בארץ לפני ההכרזה על הקמת המדינה. הראשון והגדול מכולם היה הארגון שנודע בשם "ההגנה". הארגון הזה פעל בכפיפות להנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה כאמור שימש למעשה הזרוע הצבאית העיקרית של המדינה שבדרך ועיקר פעילותו אחרי סיום מלחמת העולם השנייה היה בתחום ההעפלה. הארגון חכר וקנה ספינות, ושלח שליחים למדינות השונות. אלה ארגנו את העולים בקבוצות, תיאמו היכן ומתי תגיע הספינה, וכשזו הגיעה העבירו אליה את הנוסעים מהחוף בכל דרך שיכלו, ואף ליוו את הספינות בדרכן לארץ ישראל. בהגיע הספינות לארץ חיכו להם בחוף חברי "ההגנה" שבארץ ישראל והעבירו אותם במהירות למשאיות שפיזרו אותם בישובים שונים, בדרך כלל קיבוצים, שרוב תושביהם היו חברי הארגון.

ארגון "ההגנה" שם לו כמובן כמטרה עיקרית את סילוק השלטון הבריטי והקמת מדינה עברית בארץ ישראל, אך מאחר והבריטים נלוו  בגרמנים, החליטו ראשי ההגנה להפסיק את הפעילות הצבאית הישירה נגדם בכל תקופת מלחמת העולם השנייה ולהסתפק בהגדלת המאמץ בתחום ההעפלה. תקופה זו נקראה "ההבלגה", והיא נשארה גם אחרי סיום המלחמה ועד הקמת המדינה, מפני שהבאת המעפילים לארץ ישראל נחשבה דחופה יותר. הארגון הצבאי השני בגודלו היה: "ארגון צבאי לאומי" (האצ"ל) ארגון זה לא קיבל את החלטת ההבלגה. אמנם בתחילה הסכים האצ"ל לעשות פעולות עבור הבריטים, ומפקדו העליון באותם ימים שנקרא: דוד שאלתיאל נהרג בפעולה בעיראק שמטרתה הייתה להשמיד גשר בעיראק כדי להקשות על הצבא הגרמני להגיע לארץ ישראל. אבל עם הזמן עברו למלחמה ישירה נגד הבריטים. הם תקפו מחנות צבא הבריטי, שדה תעופה, תחנות משטרה וגולת הכותרת של פעולותיהם הייתה: פריצת כלא עכו, ושחרור מספר גדול של אסירים יהודים ממנו. אנשי האצ"ל נמנעו בד"כ מלפגוע בחיילים אנגלים בודדים ובדרך כלל לא נשאו נשק על גופם בזמן שלא היו בפעולה. הארגון השלישי בגודלו היה: "לוחמי חירות ישראל" (לח"י), שבראשו עמד אברהם שטרן שכינויו במחתרת היה יאיר. אברהם שטרן היה משורר, בניגוד לאצ"ל אנשיו הסתובבו לעיתים חמושים וגם פגעו בחיילים בריטים. ארגון זה היה קיצוני בין ארגוני המחתרת, והבריטים רדפו אותו יותר מכל ארגון אחר. הם גם הצליחו ללכוד את יאיר ורצחו אותו במקום. לימים הלח"י הצליחו ללכוד את המפקד האנגלי שרצח במו ידיו את יאיר, וחיסלו גם אותו.

כשפעולות המחתרת התגברו, החריפו האנגלים את פעולותיהם נגד ארגוני המחתרת ואף החלו לדון אנשי מחתרת שנפלו לידיהם למוות בתלייה. בבוקר אחד כשהתעוררתי משנתי, הודיע הרדיו כי 4 אנשי אצ"ל הוצאו להורג בתלייה בכלא עכו. צער גדול אפף את כל הישוב בארץ. כמה שעות לאחר מכן הודיעו ברדיו כי ההלוויות תתקיימנה בצפת, עיר מגורי. מיד לאחר מכן הודיעו בצפת כי הוטל עוצר עד גמר ההלוויה ואסור לאף אחד לצאת מביתו. כמובן שגם הלימודים בבית הספר לא התקיימו. ישבתי ליד החלון והסתכלתי איך החיילים האנגלים מתפרסים לאורך כל הרחוב. הם לא נראו לי אנשים רעים. הם רק עמדו בשורה, עם נשק בידים. כל כמה מטרים עמד חייל אנגלי. בהתחלה פחדתי להוציא את הראש מבעד לחלון כי פחדתי שהם ירו בי. אבל לאחר זמן ראיתי שהם לא יורים באף אחד. להפך הם עמדו ולא הפריעו לאנשים רבים שלמרות העוצר הלכו בגלוי ברחוב, כדי להשתתף בהלוויה. יותר מאוחר החיילים שעמדו מול ביתנו עזבו את השורות והחלו לשחק כדורגל. מאחר ואני שיחקתי כדורגל בבית הספר, והייתי אפילו שוער, העזתי גם אני לצאת אל הרחוב ועד מהרה הפכתי להיות שוער של אחת מקבוצות האנגלים ששיחקו כדורגל. בשלב מסוים אמי קראה לי להיכנס הביתה, נתנה לי כד גדול מלא מים עם מיץ לימון ואמרה לי להוריד את זה למטה, לחיילים האנגלים. שאלתי את אמי למה היא עושה זאת, והיא ענתה לי שהחיילים הפשוטים האנגלים לא עשו לנו כל רע, והם בסך הכל אנשים צעירים וטובים. מי שלא טוב, זאת הממשלה שלהם, שעושה חוקים נגד העלייה לארץ ישראל ומכניסה את המעפילים למחנות הסגר. את זה לא הבנתי אז, וגם היום קשה לי להבין את הבעיה האמיתית שיש לנו עם האנגלים, שמצד אחד הם שחררו את הארץ מידי הטורקים, לאחר מכן הובילו את המלחמה נגד הגרמנים, ומצד שני גורמים לנו צרות כאלה. יחס דו ערכי זה מלווה אותי עד היום.

המלחמה נגד הבריטים נמשכה וביתר שאת. האנגלים אז דנו שלושה אנשי מחתרת נוספים למוות, אבל האצ"ל תפס 3 סרג'נטים אנגלים והודיע כי אם יתלו חייליו הוא יתלה את שלושת הסרג'נטים האנגלים. האנגלים לא האמינו שהאצ"ל יעז לקיים את איומו, ותלו את שלושת חיילי האצ"ל. האצ"ל הודיע שאם הם רוצים למצוא את חייליהם עליהם לבוא לפרדס מסוים בסביבות נתניה. כשהאנגלים הגיעו לשם, מצאו את שלושת הסרג'נטים תלויים על העץ. שוב הזדעזעו כל אלה שאני מכיר, ושאלו למה פגעו בשלושה חיילים אנגלים מסכנים שלא חטאו. אבל המציאות לימדה שמאותו רגע לא הוציאו אף לוחם עברי להורג.

שוב עבר זמן מה ובאחד הלילות, היה זה ב-29.11.1947, שמעתי רעש גדול מהכביש שליד ביתנו. התעוררתי וראיתי גם את אמא ואבא שלי עומדים במרפסת ומוחאים כפיים. באתי אליהם והסתכלתי אל הרחוב וראיתי כמעט את כל תושבי צפת עומדים ורוקדים במעגלים. אבי הסביר לי שהתקבלה באו"ם החלטה על חלוקת ארץ ישראל והקמת שתי מדינות, מהן אחת לערבים והשנייה ליהודים.המדינה תקום ב – 15 במאי 1948 וזאת תהיה מדינת ישראל! ביקשתי רשות והורי הרשו לי למרות השעה המאוחרת לרדת ולרקוד עם כל האחרים למרות שלא ידעתי לרקוד.

ביישוב היהודי בארץ ישראל, קיבלו את ההחלטה בשמחה ובריקודים, אבל הערבים, גם אלה שחיו בארץ ישראל וגם אלה שחיו במדינות ערב, לא הסכימו עם ההחלטה והודיעו שיפתחו במלחמה אם תוקם מדינה יהודית בארץ ישראל. לא ידענו מה יקרה ביום שלמחרת ההחלטה. כשקמנו משנתנו השמש זרחה כרגיל, החנויות נפתחו כרגיל, האנשים הסתובבו ברחובות ואפילו מהכפרים הדרוזים והצ'רקסים הגיעו אנשים עם דגלים ועם רובים וחגגו ברחובות צפת. מידי פעם הם היו יורים באוויר. היו אלה היריות הראשונות האמתיות ששמעתי בימי חיי, (חוץ מאשר סרטי הקאובויים) אבל אלה היו יריות של שמחה, ככה הם חוגגים. אבל, תוך כמה שעות הבנו לראשונה שחל שינוי במצב. היה זה כאשר עובד בבנק שאותו אבי ניהל, נעלם לפתע, מנחם מזרחי שמו, שהיה מרכיב אותי על אופניו לבית הספר בימים קרים מאוד. אביו בא לביתנו בעיניים דומעות וביקש את עזרת אבי שהיה לו קשר עם המושל הבריטי של העיר. אבי התקשר אליו מיד אבל גם הוא אמר שאין לו מושג מה קרה. מסתבר שמזרחי היה נוהג לתת את בגדיו לגיהוץ  אצל כובס ערבי, שגר ברובע הערבי של העיר, קרוב מאוד לבתים היהודים. חבריו הזהירו אותו שיש להישמר מהערבים נוכח ההחלטה של האו"ם אמש, אבל הוא אמר שהוא מכיר טוב טוב את הדיירים הערבים במקום והם ביחסי ידידות טובה. מהיציאה הזאת והלאה לא נראה עוד מנחם מזרחי לעולם, וגם גופתו נעלמה עד היום. אני זוכר איך אביו היה רץ משני צידי הרחוב, הלוך ושוב, ומנסה למצוא תשובות לשאלה, האם מישהו ראה את בנו. אף אחד לא היה יכול לתת לא תשובה. בשעות אחר הצהריים של אותו היום, נודע כי רועה יהודי שהיה יוצא עם צאנו מידי בוקר, לשדה לרעות, לא חזר הביתה גם הוא. לעת ערב חזרו כל הכבשים אל הדיר כהרגלם, אבל הרועה לא היה אתם. כולנו ידענו כי החלה מלחמה.

הגברים הצעירים בצפת התחלקו לעמדות הגנה מסביב לחלק היהודי של העיר, כשמנגד היו עמדות של הערבים. ומדי פעם הערבים צלפו אל הרובע היהודי, והפילו מידי פעם קרבנות. האנגלים שהיו עדיין השליטים החוקיים בארץ, ניסו להקטין את הסכנות לשני הצדדים, אסרו על הצדדים לעבור אחד לאזורו של השני, ואף הניחו גדרות תיל בין הרבעים. הדרך מצפת החוצה, המשיכה להיות פתוחה אוטובוסים של אגד המשיכו לנסוע אבל אחרי כל אוטובוס נסעה מכונית של המשטרה הבריטית.

ממש בימים אלה קרבו ימיה של אחותי, שאולה שמה, ללדת. אמי דרשה בכל תוקף מאבי לנסוע לתל אביב, כדי שתוכל להיות עם אחותי ביום הלידה ולסייע לה גם בימים שאחרי הלידה. אבי לא יכול היה להסכים בתקופת חירום כזאת. ההחלטה הייתה שאמי ואני נעבור לתל אביב, ואבי יישאר בצפת. וכך היה. אני זוכר היטב כיצד נסעה מכונית צבאית, אנגלית מאחורי האוטובוס שבו נסענו. אני זוכר שבחרנו לשבת בספסל האחורי, הכי קרוב לאנגלים. הנסיעה עברה בשלום, ואבי נשאר מאחור. ימים אחדים אחרי נסיעתנו, נותקה צפת מיתר הארץ, הערבים ששלטו על דרכי הגישה, ירו ללא הרף וסיכנו את הגישה גם כשאגד החליפה את האוטובוסים הרגילים לאוטובוסים משוריינים. גזברי הקיבוצים בגליל שהיו נוהגים לבוא לצפת בכל יום ראשון, סירבו להמשיך ולבוא לצפת גם לא במכוניות משוריינות. אבי ניסה מידי פעם לרדת מצפת עם המשוריינים ולפגוש את הגזברים בקיבוץ אילת השחר, ואף ניסה לשכנע את הגזברים לנסות לבוא גם הם לצפת.

באחת הנסיעות סמוך למושבה ראש פינה, נפתחה אש כבדה, עם כדורים חודרי שיריון אל האוטובוס שבו נסעו אבי והגזברים ביחד. שני גזברים נהרגו. אבי לא נפגע, חזר לאילת השחר והקים שם סניפון של הבנק, ולשם הגזברים באו. ימים ספורים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, בחודש מאי, הצליחה פלוגה של הפלמ"ח לחדור ולהתחבר למגיני צפת, שתחמושתם כמעט אזלה. הם ניסו לתקוף חלקים שהיו בשליטת הערבים ולא הצליחו. אנשי הפלמ"ח הביאו איתם מרגמה אחת שיוצרה בארץ. הייתה פרימיטיבית מאוד, ואפילו הפצצות שהייתה צריכה להטיל, היו מחוץ ללוע המרגמה. המרגמה הזאת, שכונתה בשם "דוידקה" ירתה שתי פצצות לכיוון הרובע הערבי, ואז התקלקלה, ומאז לא ירתה עוד פצצות עד היום הזה. למחרת מגיני צפת שמו לב שהערבים פסקו לירות, כשנמשכה התופעה כמה שעות, העזו כמה אנשי פלמ"ח להתקדם לעבר הרובע הערבי, ואז התברר שהרובע הערבי היה ריק מאדם! עד היום אין מידע ברור מדוע ברחו. יש הרבה אגדות כולל אגדה שהערבים שמעו את הרעש של מרגמת ה"דוידקה" וחשבו שליהודים יש פצצות אטום. צפת שוחררה.

באותם ימים ממש נכבשה גם יפו, כתוצאה מהתקפה ישירה של האצ"ל על שכונת מנשיה, תוך כדי לחימה בטנקים בריטים. אני ראיתי איך אנשי האצ"ל מתארגנים לצאת להתקפה כשהם יושבים על רצפת הכביש ממש ליד הבית בתל אביב בו גרנו. החלה בריחה מיפו דרך הים לכיוון דרום, וההנהגה הערבית ביפו נכנעה. יום ההכרזה על הקמת המדינה, נקבע ליום שישי ה-14.5 יום לפני תום השלטון הבריטי, כדי לשמור על קדושת השבת שלמחרת. אני זוכר היטב איך באותו יום בבוקר, פיזרו בכל קצוי העיר תל אביב רמקולים שהיו במערכת שידור אחת והחלו לנגן מנגינות ושירים עבריים. התושבים יצאו מהבתים והסתובבו ברחובות. אני זוכר שאז הופיע פעם ראשונה "חיל האוויר הישראלי". היו אלה מספר מטוסי הדרכה ישנים מסוג פייפר. אנחנו קרנו להם "פרימוס", בגלל הרעש שהם עשו. המטוסים האלו חגו שוב ושוב מעל הרחובות ומדי פעם ירדו עמוק, וטסו ממש מעל לראשינו. ראינו את דלת הטייס הפתוחה וניפנפנו לטייס לשלום והוא היה מנפנף לנו לשלום חזרה. שמענו ברמקולים וברדיו את השידור מבניין המוזיאון בתל אביב ששם הוכרזה המדינה. אחר כך שמענו ברדיו המחתרתי, את מנחם בגין שהיה מפקד האצ"ל, וגם הוא בירך את תושבי מדינת ישראל והודיע שהאצ"ל יצטרף לצבא שעתיד לקום.

למחרת בבוקר נכנסו גם צבאות ערב למלחמה ישירה עם מדינת ישראל הקטנה והצעירה. מיד בבוקר הגיעו מטוסים מצריים להפציץ את העיר תל אביב. אנחנו התחבאנו במקלטים, שהיו מוגנים גם באמצעות שקי חול. המטוסים המצריים הפציצו בעיקר את אזור נמל תל אביב, שלשם כנראה צריך היה להגיע נשק עבור הצבא הישראלי בעתיד. אני הצלחתי להתחמק מאמי, ויצאתי החוצה לראות את המטוסים המצרים, ראיתי ממש מטוס אחד, שטס וראיתי איך נופלות ממנו הפצצות. גם שמעתי אחר כך את קולות הפיצוץ. אמי חרדה מאוד מפני שאחי הבכור היה בנמל תל אביב מתוקף תפקידו והחלטת הממשלה החדשה. אבל הוא לא נפגע ובערב פגש אותנו בבית. באותו בוקר, גם הופל המטוס המצרי הראשון. אני לא בטוח אם הוא הופל או נחת נחיתת אונס, בגלל תקלה כלשהי. הטייס נתפס בשבי בריא ושלם. המטוס מדגם ספיטפייר תוקן והפך להיות מטוס הקרב העברי הראשון של מדינת ישראל. במטוס הזה נהג עזר וויצמן, שלימים היה גם לנשיא מדינת ישראל. המטוס הזה נצבע בצבא שחור והפך להיות מטוסו האישי של עזר וויצמן וכולם קוראים לו "הספיטפייר של וויצמן". לפי מיטב זכרוני, הספיטפייר הזה כשיר לטיסה גם היום והוא נמצא במוזיאון חיל האוויר.

המדינה הוקמה! החלה מלחמת השחרור, שעליה נכתבו המון המון המון ספרים ונראה לי כי זהו הזמן היאה ביותר לסיום סיפורי זה.

 אני כיום

תמונה 2

הזוית האישית

סבא יוסי: לי ולנדב היה מאוד מהנה, לימדתי אותו המון מילים חדשות וגם הוא אותי, הוא למד על עברי והוא לימד אותי על ההווה הטכנולוגי. לשנינו הייתה חוויה שלא נשכח בחיים.

מילון

פרימוס
כלי לחימום אוכל

ציטוטים

”אדם נבחר במעשיו ולא בדיבוריו.“

הקשר הרב דורי