מאגר סיפורי מורשת

שמי יהושע בוטבול, נולדתי בשנת 1950 להורים גרציה ופנחס במרוקו בעיר ספרו. שנחשבת לעיר מיוחדת במרוקו. היא נחשבת לירושלים הקטנה מבחינת הקהילה היהודית.

אני הבן החמישי למשפחה בת 11 אחים ואחיות (6 בנים ו-  5 בנות).

ילדותי

בילדותי גרתי בעיר "ספרו", למדתי בבית הספר "אם הבנים" עד גיל 12. ובגיל 12 עלינו לארץ.

במרוקו לאבי הייתה מסעדה, ואמי טיפלה בי ובאחיי ואחיותיי.

גדלתי בבית מסורתי, חגגנו את כל חגי ישראל. חג הפסח היה מאוד מיוחד עבורי, כשאבי קרא את כל ההגדה בשירים ובכיף. בסוף חג הפסח, נהגנו לחגוג את המימונה. ישנה ברכה מיוחדת שאבי היה נוהג לברך כל אחד מבני המשפחה. כיום אני ממשיך במסורת זה ומברך כל אחד מבי משפחתי, וכמובן את נכדי ונכדותיי.

בילדותי אהבתי מאוד לשחק כדורגל ואהבתי מאוד לשמוע את שיריו של אנריקו מסיאס, זמר יהודי צרפתי.

במרוקו דיברנו ערבית וכשעלינו לארץ דיברתי גם ערבית וגם עברית.

העלייה לארץ

בשנת 1962 עלינו ממרוקו, הגענו תחילה לאיטליה ושם שהינו כ-4 חודשים. כיוון שאחראי בית המלון בו שהינו אהב את אבי, הוא רצה מאד שנישאר שם וניסה לשכנע את אבי, אך אהבתם של הוריי לישראל גברה על כך והמשכנו את המסע ארצה.

לאחר כ-4 חודשים באיטליה, המשכנו את המסע לארץ באנייה וכשהגענו לחיפה, הסיעו אותנו במשאיות לקרית גת.

רק אחותי הבכורה, פאני לא הצטרפה אלינו למסע לארץ ישראל. היא הייתה מורה והייתה מחויבת לבית הספר בו עבדה. היא נשארה עם סבא וסבתא שלנו, יעקב ומרים הוריה של אמי. לאחר כשלוש שנים היא עלתה עימם לארץ.

החיים בארץ-ישראל

למדתי בבית הספר  משואה  ממה שאני זוכר בכיתות לא היה מקום לכולם כיוון שהיו הרבה עולים ולמדנו מחוץ לכיתה וראינו את הלוח דרך החלונות (לא היה נעים). אחרי כן למדתי בישיבה במסמיה לא למשך הרבה זמן. כי ההורים לא אהבו את התנאים.

בגיל 15התחלתי לעבוד (היה צריך לעזור להורים לפרנס את המשפחה היינו משפחה מבורכת ילדים 11 במספר תחילת עבודתי בפולגת בתפקיד שליח שזה להביא דואר  להפקיד שיקים בבנקים  וכן להעביר ניירת ממנהל למנהל , ולאחר מכן קודמתי לעוזר פקיד (אז היה תפקיד כזה) לאחר מכן קודמתי לתפקיד פקיד במחלקת כוח-אדם.

את חגיגת בר המצווה שלי חגגנו באופן צנוע בבית כנסת, בהתאם לאופיים הצנוע של הוריי.

לאחר הלימודים יצאתי לעבוד בגלל שמשפחתי היא גדולה ועזרתי להוריי.

שירות צבאי

בנובמבר 1968 גויסתי לצבא לחיל התותחנים והייתי נהג, בעיקר של משאיות תחמושת.

כל שירותי הצבאי היה בסיני ברוב המקומות בסיני וכמובן מלחמת ההתשה שלא היה קל שאז לא היו טלפונים והיינו יוצאים הביתה אחת לשלושה שבועות ולפעמים יותר.

לאחר השחרור מהצבא

כאמור, קצת לפני וגם לאחר השירות הצבאי עבדתי בחברת "פולגת בגיר",

לאחר שחרורי חזרתי לעבודה  בפולגת בקרית גת(פולגת-מפעל טקסטיל) בתפקיד פקיד כוח-אדם ומשם התקדמתי למפעיל ביחידת המחשב וקודמתי לאחראי הפעלה ביחידת המחשב כמה שנים לאחר מכן הועברתי בהמלצת הסמנכ"ל של מפעל בגיר שזה מפעל אם של פולגת לתפקיד חשב שכר ושם עבדתי הרבה שנים והיו בערך כאלף ומאתיים עובדים אחרי כן מוניתי לחשב שכר של תשלובת פולגת והיו בערך כ-3500 עובדים. וזה דרש ממני לעבוד בתקופה זאת הרבה שעות נוספות האמת את גידול שתי בנותיי לא הרגשתי שאני עוזר לאשתי והיא בעיקר גידלה אותן. בזמנו לא היה צריך תעודות השכלה רק כוח רצון.

בעבודה בבגיר-פולגת התקדמתי  לתפקיד חשב שכר עד ליציאתי לפנסיה לפני כשנתיים.

עוד משהו מהזיכרון כשעלינו ארצה הרבה אנשים אמרו להורים שלי שאתם משפחה כל כך גדולה יכולים ללכת לבקש עזרה מלשכת הסעד (משרד הרווחה היום) והם יעזרו לנו כלכלית, אבל אבי שהיה במרוקו יחסית אמיד (מסעדה גדולה) לא הסכים בשום אופן לפנות לעזרה. (מרוקאי עם כבוד).

ההיכרות עם אשתי והקמת משפחתי:

ההיכרות שלי עם אשתי ז”ל  התחילה  במלחמת יום הכיפורים. אחת האחיות שלי שהייתה לה חברה אמרה לי שהיא שואלת עלי כל הזמן וידעתי מי זו אבל לא רציתי כל כך כי היא הייתה ילדה רצינית ואני יחסית הייתי שובב אבל המלחמה מיתנה אותי והתחלנו לצאת וזה הפך לרציני.

לאחר שנה וחצי של חברות התחתנו ב- 18.2.1975 ונולדו לנו 3 ילדים: ליאת, בת 43, עומרית, אמך, בת 42,  ויעקב-יקיר, בן 34.

גרנו בקרית גת, ובבית שגרנו, היום גר הבן שלי, יקיר, עם משפחתו.

היום אני גר באשדוד.

הזוית האישית

גילי מאחלת לסבא: סבוש שלי שמחתי מאוד כאשר שהסכמת לבקשתי להשתתף בתכנית זו. נהניתי לשמוע סיפורים מעברך שלא ידעתי מקווה שגם אתה נהנית. אוהבת אילה אילה.

אגם מאחלת לסבא יהושע: שיהיה שמח מאושר, בריא וחזק, נהנינו לשמוע את הסיפור.

סבא יהושע מאחל לגילי: אילה שלי שמחתי לקחת חלק בפרויקט המקסים הזה. אוהב אותך נכדה שלי.