מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1944, בראשון לציון לזוג הורים פרדיננד (אפריים) והרטה (חנה) לאופר, זוג עולים מגרמניה, אשר הגיעו לארץ כל אחד בנפרד, ממשפחות אשר חיו דורות רבים בגרמניה.

סיפור עליית הוריי (פרדיננד והרטה)

פרדיננד – אבא שלי עלה לארץ מגרמניה, בשנת 1932, בזמן הפרעות, שחלו בגרמניה באותה התקופה. הוא עלה בצורה לא חוקית, דרך היערות כפרטיזן והצליח לעלות על אוניית מסע באיטליה, שהגיעה לישראל. הוריו נשארו בגרמניה, מכיוון שלא האמינו לכך שהפרעות יחמירו ותפרוץ מלחמה, וכך נהרגו במלחמה קורות סיפורם אינו ידוע.

לפרדיננד היו שני אחים ושתי אחיות, אשר עלו לארץ כל אחד בנפרד, אך מאוחר יותר, בגלל שלא הצליחו להתאקלם, ירדו מהארץ והתפזרו בעולם. בהגיעו לארץ, התיישב ברחובות, עד שבשנת 1940, הכיר את אשתו לעתיד הרטה (חנה). פרדיננד עבד לפרנסתו כנהג טרקטור.

הרטה –  אמי עלתה לארץ לבדה בשנת 1932, מכיוון שהרגישה שקיימת שנאת יהודים בגרמניה ורצתה, עם עוד צעירים כמוה, לעלות ארצה על מנת ליישבה. כשעלתה ארצה התיישבה בראשון לציון, והשתייכה לגרעין 'בתלם' (היום קוראים למקום נחלת יהודה), עם עוד מספר עולים מגרמניה, שמטרתו הייתה הקמת 'עין גב'. בשנת 1937, הם הקימו את קיבוץ עין גב.

בגרמניה בליל הבדולח, נכנסו מספר נאצים לבית הוריה והיכו את אביה. כשהדבר נודע לה היא הכריחה את הוריה ואחיה הבכור, בניגוד לדעתם של דודיה והמשפחה המורחבת לעלות ארצה. היא הצליחה להשיג להוריה אישור עלייה (סרטיפיקט), בשנת 1938. דודיה של הרטה התנגדו מאוד למהלך בטענה שהיא לוקחת את הוריה למות במדבר. המשפחה בגרמניה הייתה גדולה מאוד ואמידה (לאימה היו 23 אחים ואחיות). דבריהם לא שכנעו את הרטה והיא לקחה את הוריה לישראל. לאחיה הם לא הצליחו להשיג כניסה לישראל אך הצליחו להשיג לו כניסה לארה"ב ולשם הוא עבר ונשאר עד מותו בשיבה טובה.

בשנת 1938, כאשר הוריה עלו ארצה היא נאלצה לעזוב את קיבוץ עין גב, מאחר שבאותה התקופה הקיבוץ קיבל אך ורק צעירים. היא עזבה את הקיבוץ וחזרה להתגורר בראשון לציון עם הוריה. לפרנסתה עבדה אצל רופא ילדים בתור עוזרת.

נישואי הוריי

בשנת 1940, נישאו הוריי, פרדיננד והרטה, ונולדו להם 3 ילדים שהאמצעי הוא אני (איתמר). עד שנת 1950, משפחתי התגוררה בראשון לציון. בשנים הללו ראשון לציון הייתה מושבה קטנה.

ילדותי בעיר ראשון לציון

הייתי ילד שובב. נהגתי להמציא שמות כינוי לשכניי ולבעלי המקצוע, שהייתי נוהג לבקרם עם סבי האהוב. כך למשל הייתי מכנה את הקצב בשם "מרטין חמור" (מרטין לוינשטיין), רק משום שהיה צובט לי בלחיים ואני כמובן לא אהבתי זאת. כינוי שדבק בו גם אצל אחרים ברחבי המושבה.

יום ראשון כיתה א'

יום אחד החלטתי שאני רוצה תספורת קרחת למרות שערי הבלונדיני והיפה, ולמרות התנגדות הוריי וסבי. הלכתי לבדי לספר הקבוע  והודעתי לו שסבי מסכים כי יספר אותי בקרחת, ואכן הספר עשה כרצוני.  מה שגרם אחר כך למצב לא נעים בין הספר לסבי.

סיפור נוסף, בהיותי ילד קטן מאוד נהגתי ללכת לשתות בירה שחורה בבית חרושת לבירה סמוך לביתי. יום אחד הבירה השחורה נגמרה, אך אני שמאוד רציתי לשתות בירה, ניגשתי לברז בירה אחרת שהתגלתה כבירה לבנה וכתוצאה משתייתה נרדמתי במפעל, כך שהפועלים נאלצו להרים אותי ולשאת אותי הביתה.

באותה התקופה בארץ לא היה ניתן לקנות מגוון צעצועים כך שאבי היה מכין לי צעצועים לבד. צעצוע אחד הוא דג שהיה עשוי מעץ אליו היה קשור חבל שאותו הייתי מושך אחרי לכל מקום. כמו כן משחקים שהיינו נהוגים בתקופה זול שחק היו הפורפרה ( מעיין סביבון שמושכים בחוט), חמש אבנים, גולות ומשחקי כדור.

בראשון לציון למדתי בגן של הפועל המזרחי, ולאחר מכן המשכתי לכיתה א' בבית ספר מזרחי. לאחר מכן עברתי לגור בכפר מרדכי שביישובי גדרות.

המעבר לכפר מרדכי

המושב בתחילת דרכו – בשנת 1950, חלה נהירה מהעיר לכפר, על מנת ליישב אזורים בארץ ולגרש את הערבים מהשטחים. הורי שהיו מאוד ציונים ורצו ליישב את הארץ החליטו כי המשפחה תצטרף להקמת 'כפר מרדכי', ישוב חדש בדרום. היישוב הוקם עם עוד מספר ישובים בערך באותה התקופה על אדמת 'בשיט' (יישוב ערבי) וכל היישובים ביחד השתייכו למועצה אזורית גדרות.

כך אני עברתי בגיל 6 מהמושבה ראשון לציון למושב 'כפר מרדכי'.

במעבר לכפר חליתי במגפת הפוליו בארץ. למזלי הרב סבי דאג לתרופות שיצאו באותו הזמן בארה"ב. את התרופות עזר ושלח לארץ זיגי ברג (דודי, אחי אימי שחי בארה"ב). תרופות אלו עזרו לא רק לי, אלא הצליחו לעזור לעוד מספר ילדים בארץ. לאחר שנת מחלה חזרתי ללימודים בבית ספר 'גדרות', בית ספר קטן שנפתח באותה השנה במושב השכן 'עשרת' השייך לאותה מועצה אזורית אליה כפר מרדכי שייך. למורה שלי קראו מרגלית זבארו. לאחר בית הספר היסודי עברתי ללמוד בתיכון 'חקלאי כנות'. הייתי נוסע אל התיכון באופניים , מרחק של 5 ק"מ בערך כפי שבאותה התקופה היה נהוג משום שלא היו הסעות וככה הילדים היו נוסעים לבית הספר.

כל אותם שנים המשפחה קיימה משק חקלאי מעורב, כנהוג באותם השנים, שכלל גם בע"ח, גם גידולי שדה וגם מטעים ופרדסים. כך שהמשפחה ניזונה בעיקר מתוצרי המשק של עצמה ותוצרי שכניה. מה שנותר שימש כפרנסת המשפחה, כך שאבי היה נוסע מדי יום לצורך מכירת הסחורה המשתנה בתל אביב. כל המשפחה עזרה בטיפול ועיבוד המשק. התגוררנו כולנו בבית קטן שכלל שני חדרים וחצר גדולה.

הכיתה שלי

משפחתנו תמיד גידלה כלבים מכל הסוגים וכל המינים. פעם היה לנו כלב בשם לוטי, כלב זאב גדול. כאשר לא היינו בבית היה נוהג לעמוד על שניים ולהתהלך בבית כשאחד השכנים היה דופק בדלת, ובכך גרם לשכן לחשוב שיש מישהו בבית. כמו כן, היה לנו כלב בשם שפיץ שהיה כל כך קטן שהיה נכנס לאמא שלי לכיס של המעיל. בנוסף גידלתי חמור בשם מוריץ שהייתי אוהב לרכב עליו ולנסוע איתו בעגלה. מוריץ היה חמור מאוד חכם!.

הצופים 

היה לי סוס רכיבה ערבי בשם אנטר, אשר בסיכומו של דבר מסרנו אותו למשטרה לחיל הפרשים בגלל שהוריי פחדו שאשתולל איתו יותר מדי.

החברים הכי טובים שלי היו גיורא, יצחק, עליזה ויהודית שהיו מכיתתי וממושבי האזור. ביחד היינו נוהגים ללכת לצופים, לבריכה שהיתה בכפר מרדכי באותם השנים ולחוגים שהיו בבית הספר, כמו למשל כדורגל, כדוריד ועוד.

בשנת 1956, הייתי שותף בהקמתו של שבט צופים בשם 'אריות גדרות' במועצה 'גדרות' . המדריך הראשון מטעם תנועת נוער הצופים שייסד אותו ועמד בראש הקמתו נקרא יואש.

יום לפני גיוסי עברתי טסט ראשון על משאית.

באותם הימים חיי הקהילה היו פורחים והיה נהוג כי המבוגרים בשעות הערב היו יושבים עם השכנים בחצר הבתים ומשוחחים על החיים, בעוד הילדים היו מסתובבים ברחובות בצורה חופשית ובטוחה ומשחקים. החיים היו מאוד שיתופיים והייתה שכנות טובה  עם המון עזרה ושיתוף בין חברי המושב.

שרותי הצבאי

בשנת 1962, התגייסתי לצבא לחיל 'הנדסה קרבית'. שירתי בגבול הצפוני עם סוריה. מטרתנו הייתה שמירה על הגבול מקיבוץ דן ועד קיבוץ כורזים, הן בפטרולים והן בעבודות עפר. בסוף שנת 1964, נפצעתי בפעילות מבצעית ולאחר מכן לא חזרתי לגדוד, כך שאת החודש האחרון לשירותי הצבאי נאלצתי לסיים בחיל ההנדסה בבסיס תל נוף.

שנה לאחר שחרורי מהצבא (1967) פרצה מלחמת ששת הימים ונשלחתי להילחם בסיני. לאחר המלחמה נאלצתי לשרת תקופות ארוכות במילואים, דבר שפגע בפרנסה.

המשפחה אותה הקמנו

בשנת 1971, התחתנתי עם בת שבע. התחתנתי באולם הנשיאים בתל אביב. כנהוג באותה התקופה ההזמנה לחתונה נתלתה על לוח המודעות במרכז המושב. במודעה הודענו על זמן יציאת האוטובוס לחתונה מהמושב.

אשתי, בת שבע, נולדה וגדלה בתל אביב, והיתה דור שישי בארץ למשפחה ירושלמית. ביחד בינינו בית בכפר מרדכי.

מכוון שמשפחתנו מעדות מגוונות, מאכלי הבית תמיד היו מגוונים ממגוון העדות כך שלצג ה'גונדי' הפרסי הוגש 'גפילטה פיש' מהצג הגרמני.

מאוחר יותר נולדו לנו שתי בנות, אורלי (אמא של רביד) וקרן. מאוחר יותר גם נולדו לנו שלושה נכדים מקסימים, רביד גלי ושי-לי. אשתי בת שבע נפטרה בטרם עת באופן פתאומי, לאחר שזכינו לחיות ביחד לגדל את בנותינו בבית מלא אור ואהבה ולראות וליהנות מנכדנו המדהימים.

עבודתי

לאחר נישואיי, הקמתי משק חקלאי משל עצמי שכלל מטעים ופרדסים. כמו כן תמיד המשכתי לעבד את המשק החקלאי של הורי, במיוחד לאחר מותו הפתאומי של אבי בשנת 1975. כך שהמשק שלי כלל יבולים ומשק הוריי כלל בנוסף לולים ליצור ביצים.

בכל אותה תקופה, מכיוון שמאוד קשה להתפרנס מחקלאות בארץ, עבדתי בעבודה נוספת. בתחילה עבדתי כנהג אוטובוס להסעת ילדים למוסדות חינוך ומאוחר יותר עברתי לעבוד כמנהל מחלקת תברואה ואיכות הסביבה במועצה אזורית גדרות.

הזוית האישית

רביד: היה לי כיף איתך בתכנית למדתי ממך ועליך, תודה!

איתי: תודה שצרפתם אותי לעבודתכם נהניתי ולמדתי רבות.

סבא איתמר: נהניתי להגיע לביה"ס ולעבוד עם הנכד שלי רביד וחברו איתי. הסיפור יישאר לדורות. תודה על ההזדמנות שניתנה לי.