מאגר סיפורי מורשת

עץ משפחה קשר רב דורי

שמי אילן לביא. אני בן 73. יליד הארץ, בן לאבא שמשון ואמא אלישבע.

מותו הפתאומי של אבי כשהייתי בן 13(חצי שנה אחרי בר מצווה), שינה את חיי.

גדלתי במושבה בנימינה שהייתה קטנה יחסית באותן שנים. כילדים היינו חבורה מלוכדת החל מגיל הגנון (גיל שלוש) ונשארנו מלוכדים עד עצם היום הזה. למרות שכל אחד מאתנו התבגר בכיוון שונה, אנחנו מקפידים עד היום להיפגש אחת לשנה ולחגוג יום הולדת לכיתה.

אחרי שעות הלימודים נהגנו כל ילדי בנימינה מקטן ועד גיל 13 בערך להיפגש במגרש משחקים (חצר בית הכנסת) ולשחק בקבוצות משחקים שונים כגון: כדורגל, שלוש מקלות, קלאס, קפיצה בחבל, גולות (בלורות), חמש אבנים ועוד…באותה תקופה המצב הכלכלי לא היה מזהיר וחיינו במה שהיום יקרא עוני אבל לא הרגשנו עניים כי כולם סביבנו חיו באותה צורה.

מה שזכור לי במיוחד מאותה תקופה זה שקנו לי רק פעם אחת בשנה זוג מכנסיים אחד וחולצה אחת. נעליים קנו תמיד במספר אחד גדול מדי כך שיספיקו גם לשנה הבאה ובשנה השלישית חתכו את הקצה כך שהבוהן תוכל לצאת. זה הספיק לנו כי הנעליים שימשו רק להליכה לבית הספר ואחר הצהריים כולם הסתובבו יחפים.

חיינו בתקופת הצנע, היה קיצוב. כלומר, קובעים לכולם כמות מסוימת של משהו. בסיפור שלנו כל משפחה קיבלה תלושים שאפשרו קניית מוצרי מזון בכמות מוקצבת בהתאם לגודל המשפחה.

הילדות שלי בבנימינה הוא הסיפור המשמעותי בחיי שהשפיע עליי עד עצם היום הזה. ראשית בית הוריי בו גרו אבא, אמא, סבתא ואחי הבכור. היה לנו משק חקלאי קטן שנקרא אז משק עזר, שכלל פרדס גדול ובחצר הבית היו עצי פרי שונים ולול תרנגולות שסיפק ביצים ועופות לתצרוכת עצמית ולמכירה. לפני שנולדתי היו במשק גם פרות.

בכדי לספק בשר למשפחה אבי גידל גם יונים וארנבות למאכל. זכור לי שתרומת דם לבנק הדם הקנתה תלוש שאפשר לקנות קילוגרם אחד של בשר בקר. ואבי מתוך דאגה למשפחה תרם דם לפחות שלוש פעמים בשנה. מגוש הבשר היו מבשלים צלי עם הרבה רוטב וכל אחד היה מקבל פרוסה מהבשר, וטובל כמה לחם שהוא רוצה ברוטב, ולמחרת היו מוסיפים מים שיהיה עוד רוטב.

אבי עבד מחוץ לבית כמהנדס בניין בחברת בניה רסקו, ואמי עבדה במשק העזר ובבית בשותפות עם אמה, סבתא שלי, שגרה ביחד איתנו. בשבתות כשאבי היה בבית, היינו יוצאים לטייל בשדות בנימינה או הולכים לים. אזור בנימינה מלא בעתיקות מתקופת הרומאים והצלבנים, ומאוד אהבתי לבקר עם אבי במקומות אלו ולשמוע את ההסברים שלו.

פרט מעניין נוסף הוא שבנימינה ממוקמת על שרידי כפר מהתקופה הכנענית. כשהייתי בן שלוש עשרה חצי שנה אחרי בר המצווה שלי אבי נפטר וחיי השתנו לחלוטין. לאחר תקופה אמי נישאה ועברנו לגור בחדרה, כאן מצאתי לי חברים חדשים, ונחשפתי לחיים שונים לגמרי באווירה עירונית.

בינתיים התחלתי ללמוד בתיכון, בית ספר מקצועי "אורט" בנתניה, ונסעתי יום יום עם  חברים מחדרה לנתניה ובחזרה. כך זה נמשך עד סיום בית ספר תיכון וגיוסי לצבא.

אילן היוחסין

אבא:

אבי, שמשון ורנר, נולד בגרמניה בעיר מנהיים בשנת 1906. כבחור צעיר עלה ארצה בשנות העשרים כציוני ונמנה עם מייסדי המושב "עטרות" שליד ירושלים ומאוחר יותר רכש אדמות בבנימינה וניסה להיות חקלאי במשק במשך מספר שנים, ללא הצלחה מרובה. בהמשך עבד כאזרח שכיר בצבא הבריטי ועם הקמת המדינה עבר לעבוד בחברת "רסקו".

אבי נפטר מהתקף לב בגיל חמישים ושתיים בשנת 1958.

אמא:

אמי אלישבע אלסבת , נולדה בK HEL am Rhein בשנת 1910 ועלתה ארצה בשנת 1934 עם התגברות האנטישמיות בגרמניה. אמי ואבי נישאו בשנת 1935 ואחי, עמירם נולד בשנת 1936.

אמי עבדה כל חייה כעקרת בית, ובבנימינה גם במשק עזר. לאחר שאבי נפטר, ואמי נישאה בחדרה ושם עבדה ביחד עם בעלה בחנות כלי בית שהייתה בבעלותם. אמי נפטרה בבית אבות בשיבה טובה בשנת 1995.

סיפורי נוסטלגיה:

שלג-בשנת 1951 כשהייתי ילד בן 6 ירד שלג בכל הארץ, התעוררתי בבוקר והכול היה מכוסה במין חומר לבן שלא היה לי מוכר. אבי לקח אותי לחצר ומה שזכור לי עד היום ששנינו, אבי ואני עומדים בשלג ואבי מלמד אותי לכתוב את שמי בשלג. באותו אירוע שלג בנינו כל ילדי הרחוב בהדרכת אבי איש שלג ענק.

כשהייתי ילד בבית ספר יסודי כשהייתי חוזר בצהריים הביתה היו קודם כל מחליפים לי (אמא) את בגדי בית הספר למכנסי התעמלות וחולץ את הנעליים או את הסנדלים. לאחר ארוחת הצהריים והכנת השיעורים היינו מתאספים ילדי בנימינה בחורשה ליד בית הכנסת ומשחקים, חצי ערומים (הבנים רק במכנסי התעמלות) ומשחקים עד שהחשיך: כדורגל, שלוש מקלות. הבנות שחקו בקלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים.

הכיתה שלנו שזו חבורה של בנים ובנות שהיינו יחד מגיל שלוש בגן עד גיל שלוש עשרה (סיום בית ספר יסודי) מקפידים להיפגש כל שנה או שנתיים. בתיכון למדתי בבית ספר מקצועי "אורט" וגם שם היינו חבורה מגובשת למדי למרות שכולנו הגענו ממקומות שונים ובתי ספר שונים. חוץ מהלימודים היה גם כיף, למשל היינו מעשנים במלתחות ולפעמים מספרים שלא מרגישים טוב והולכים לים במקום ללמוד.

אגב, מעולם לא נהנתי מהעישון אבל זה היה מנהג של החברה וכשהתגייסתי לצבא ולבשתי מדים כולם כבר ידעו שאני בוגר ולא הייתי צריך לעשן יותר.

הזווית האישית

סיפורו של אילן תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר המשתלה בתל אביב בסיוע המורה שלומית שורצקי