מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייו של סבא אהרון

הילה וסבא אהרון
.
חייו של מורה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

סבא אהרון נולד בעירק בשנת 1944, הוא נולד להורים יחזקאל ופרחה זנגי. הוא גדל בעירק עד גיל 7 שנים , בשנת 1951 הייתה עליה גדולה, בה היה מותר לכל יהודי עירק לעלות לארץ ישראל. מי שרצה לעלות לארץ ישראל – כל רכושו וכספו יוחרם לטובת השלטונות בעירק ואת האזרחות מבוטלת ,העלייה לארץ ישראל הייתה על ידי הסוכנות היהודית .כל מי שעלה לארץ ישראל קיבל אשרת כניסה לארץ ישראל. את כל העולים הביאו במטוסים.

סבא מספר:

"נחתנו בשדה תעופה לוד , משדה תעופה לוד לקחו אותנו יחד עם כל המשפחה במשאית למחנה "פרדס חנה" .זה היה מחנה עולים זמני. אחרי שלושה חודשים הגיע תורנו לבחור איפה רוצים לגור, המשפחה החליטה לעבור למעברת "עמישב" ( העם שלי שב) בפתח-תקווה. ארזנו את כל הדברים שהיו (בגדים, נעליים), לקחו אותנו במשאית למעברת "עמישב" וחילקו לנו אוהל גדול לכל המשפחה . התקופה הייתה חורפית , קר מאוד וגשם לא פוסק במשך כמה ימים. בכל פעם שניסינו להעמיד את האוהל הוא עף. לאחר ששקטו הרוח והגשם, הצלחנו להעמיד את האוהל במקום שרצינו. החיים היו מאוד קשים בשנת 1952: לא היה חשמל , מים ושירותים. הייתה חלוקת מזון בכרטיסים לכל משפחה, לפי מספר הנפשות." הקימו מספר קרוונים מכיתה א – ח. סבי היה אז בכיתה ד'. הם למדו באותם הזמנים חשבון, הנדסה, תנ"ך, עברית היסטוריה וכשהיו שיעורים היה עושה אותם עם עששית, משום שלא היה חשמל. בהפסקות היו מצלצלים בפעמון הידני, כך הם היו יודעים שהשיעור הסתיים. בהפסקות, היו משחקים בחמש אבנים, קלאס , שלושה מקלות ועוד.

היה חורף קשה וקר, גשם בלתי פוסק במשך 24 שעות. בקיץ היה חם מאוד. לא היו כבישים, אלא שבילים והם היו מתמלאים בבוץ בחורף. להורים לא הייתה פרנסה מספיקה לתת לילדים את מה שהיה חסר (כלי כתיבה, בגדים), לכן אחרי הלימודים, סבי היה הולך לעבוד בכפר סירקין שהוא שכן ל"עמישב " הוא היה הולך לעבוד בחקלאות קטיף תותים, מלפפונים וכותנה ( בהתאם לעונה ) וכך היה חוסך וקונה לעצמו בגדים, כלי כתיבה, ספרים וכל מה שהיה נחוץ לבית הספר. הוא גם עזר להורים בפרנסת הבית. היה מגיע טנדר ל"עמישב" לספק לחם לאוכלוסייה והלחם ניתן בתמורת לכסף. לא היו מקררים, היה ארגז, בתוכו היו שמים חצי בלוק קרח וכל יום היה מגיע טנדר של קרח, וככה היו שומרים על הטריות של המזון בתוך הארגז. במשך הזמן המעברה התפתחה ובנו בתי קפה, קולנוע ועוד…..ככה עברו קיץ וחורף.

יום אחד, הסוכנות החליטה לשלוח אוטובוסים ולקחת את כל ילדי המעברה ( מי שרצה). סבי ואחיו הצעיר עלו לאוטובוס, אמא צעקה: "לאן אתם לוקחים את הילדים שלי?" ענו לה: "אל תדאגו, אנחנו נדאג להם, ולא רק להם, לכל ילדי המעברה. "ככה מספר אוטובוסים היו מלאים בילדים והביאו אותם למחנה עולים בעתלית. לאחר מספר ימים התחילו לחלק את הילדים לקיבוצים. הסוכנות הפרידה את אחיו של סבי ושלחו אותו עם עוד מספר ילדים לקיבוץ רמת הכובש. הם למדו ועבדו בקיבוץ. הייתה להם מדריכה, כמו אם בית שדאגה לכל צרכיו. כעבור חצי שנה, זאת הייתה תקופה של קיץ והיה להם טוב. הם התאקלמו והחליטו להישאר, אך הקיבוץ לא היה מוכן להשאיר אותם שם. הילדים התחננו ובכו שישאירו אותם בקיבוץ, אך בשום אופן לא הסכימו. ככה גמרו את חייהם בקיבוץ והחזירו אותם למשפחות.

כעבור מספר שנים, החליטו לבנות צריפים במקום האוהלים וככה עברה המשפחה לצריף עם שירותים כימיים בחצר, למספר משפחות. לא הייתה מקלחת, והיה רק ברז אחד לקבל אספקת מים. בקיץ היה חם מאוד ובחורף היה קר מאוד. לא היה חשמל, ובכדי לבשל היה פרימוס. על מנת להאיר בלילה היה לוקס ואת הרדיו היו מחברים למצבר בטרייה. בכל חודש היו מחליפים את המצבר תמורת כסף. אדם עם תלת אופן הסתובב בכל המעברה, אסף את כל המצברים הריקים ונתן מלאים תמורת כסף. ככה התנהלו החיים בתוך המעברה. במשך הזמן נפתחו מכולת, שוק, בית קולנוע, בתי ספר וגנים, מגרש כדורגל, בתי קפה, תחבורה ציבורית ועוד ….

רשמו את סבי אהרון לבית ספר יסודי. הם למדו עברית, חשבון, הנדסה והיסטוריה. סבי סיים את בית הספר היסודי, בו למד עד כיתה ח ב"עמישב". הוא נרשם לבית ספר "עמל פג'ה" , ובשנת 1960 התחילה הסוכנות לשאול אם מישהו רוצה לעבור לגור בעיר. מי שהסכים, היה צריך להירשם שהוא מסכים לפנות את הצריף שקיבלה מהסוכנות שלהם ושהוא מתחייב לא לחזור למעברה. בנו שיכונים בעיר פתח-תקווה, ברחוב יעקב קרול שהיה אז בניני רכבת. בכל כניסה היו 6 דירות של 4 קומות שעד היום קיימים. סבי ומשפחתו עברו לגור בעיר פ"ת. הם קיבלו דירת שלושה חדרים, עם מרפסת ומטבח. אימו בחרה לגור למעלה, בקומה האחרונה. לא הייתה מעלית ולא חניה בבניין.

ברחוב הייתה מכולת, שאת כל המצרכים היו קונים שם, ואת השאר היו קונים בשוק. ביום, היה סבי לומד, ואחרי הלימודים היה הולך לעבוד בחקלאות, ככה היה יכול לממן את כל ההוצאות של משפחתו. אחרי שסיים את בית הספר, הלך לעבוד כמסגר באזור התעשייה "גן שלמה" במפעל "פגלין" שהיה מייצר תנורים למאפיות לחם. כל תנור שהיה מספק למאפיות היה עובד על סרט נע. 500 כיכרות לחם לשעה. אורך התנור היה כ 15 מטר.

אחרי תקופה, התגייס לצה"ל, לחיל החימוש. הוא עבר קורס בנושא תחמושת וכשסיים את צה"ל בדרגת סמל, הלך לעבוד במפעל שנקרא "מינרל". המפעל היה באזור התעשייה גן שלמה פתח תקווה, והוא היה אחראי על התחזוקה של מפעל היצור. במפעל הייתה מחצבה, בה היו גורסים את הסלעים לחצץ. היו שם גם סלעים מיוחדים שהיו גורסים אותם במכונות לחצץ דק שהיו מספקים לעופות והיו טוחנים את הסלעים הלבנים לאבקה שהיה הולך לתעשיית סיד. ביום היה עובד מהשעה 6:30 בבוקר עד השעה 14:00, ובשעה 15:00 היה מגיע לבית ספר למדריכים מוסמכים שהיה ממוקם בתל אביב. שלוש פעמים בשבוע הלך ללמוד בבית הספר מ-16:00 עד 20:00 . 

לאחר שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים עם מבחנים בכל הנושאים שלמדו, קיבל את תעודת ההסמכה למורים מוסמכים. כאשר סיים את בית הספר, קיבל תעודה עם הסמכה ללמד בחטיבת ביניים ובתיכון. סבי הגיש התפטרות מהעבודה במפעל בו עבד במשך שלוש שנים. בעל הבית ביקש ממנו לא להתפטר והבטיח שימנה אותו למנהל עבודה. הוא אמר שהוא מרוצה מהתפקוד והמסירות שלו בעבודה, כך שלא היה מוכן לוותר עליו. סבי לא הסכים להישאר. הוא קיבל הצעת עבודה דרך משרד העבודה, ללמד את המקצועות: מלאכה ושרטוט טכני בעיר לוד. התלמידים היו מבוגרים (20-50) כשהייתה תקופה של אבטלה, המדינה פעלה להכשיר את האנשים שנפלטו מהעבודה, לתת להם הכשרה מקצועית על מנת שיוכלו להיקלט לעבודה חדשה עם מקצוע (מסגרות, נגרות, שרטוט טכני).

סבי עבד במשרד העבודה כמורה במשרה מלאה במשך שלוש שנים, עם אנשים מבוגרים. המסגרת הלכה והצטמצמה, ולכן משרד העבודה התחיל לצמצם בעובדים ואז סבי קיבל מכתב פיטורים. הוא פנה למשרד החינוך לקבל עבודה חדשה, התקבל לראיון אצל מפקח משרד החינוך, הגיש את כל התעודות וההמלצות. כעבור שבוע קיבל תשובה חיובית להתחיל לעבוד ברמת השרון כמורה למלאכה ושרטוט טכני. הוא התחיל את העבודה בראשון בספטמבר "פתיחת שנת הלימודים" בבית ספר חטיבת הביניים על שם "קלמן רמת השרון." הוא התחיל את העבודה במשרה וחצי עם תלמידים בנות ובנים שהיו לומדים מלאכה, מסגרות, נגרות ושרטוט טכני  סבי התחיל את יום העבודה בשעה 8:00 והיה מסיים ללמד בשעה 15:00. היו ימים שהיו ישיבות מורים, מבחנים וסיכומים. במהלך כל שליש, היו צרכים כל המורים להיפגש בחדר המורים ולדון על כל תלמיד בכל המקצועות שנלמדו בחטיבה (אנגלית, מתמטיקה, עברית, תנך, מוסיקה, אומנות, בישול, מלאכה, שרטוט וכו').

בשנת 1972, היה סבי בטיול לאילת. הוא יצא עם 3 חברים באוטובוס. היו בנות ובנים ובתוכם הייתה דינה (סבתא שלי), שהתחברה לקבוצה של סבי. במשך שנה יצאו כחברים, על מנת להכיר אחד את השני. המוצא של סבתא שלי הוא מפולין, אך היא נולדה בארץ (צברית). סבי הגיע מעירק, לכן היה תערובת של אשכנזים ומזרחים. באוגוסט 73 התחתנו באולם בפתח תקווה. היו להם הרבה מוזמנים, תזמורת וצלם שצילם בשחור לבן. אחרי החתונה, גרו בבית של אבא של סבי. בהמשך, רכשו דירה מקבלן, 3 חדרים ברחוב נחלת צבי. הדירה הייתה כמובן ללא מעלית.

סבי וסבתי התגוררו אצל אבא של סבי עד שהדירה הייתה מוכנה. בשנת ,1974 בחודש דצמבר, נולדה לסבי וסבתי ביתם הבכורה, אמא שלי, בבית חולים בלינסון. כעבור כמה ימים, סבתא דינה ואימי השתחררו וחזרו הביתה. כאשר הבית היה מוכן לקלוט את התינוקת החדשה לבית החדש.סבא המשיך לעבוד בבית הספר קלמן. הוא לימד במשך 20 שנה. מנהלת בית הספר החליטה לצמצם את שעות המלאכה והשרטוט, סבי ירד במשרה במקום משרה וחצי ירד למשרה שהמשרה היא 24 שעות בשבוע. כעבור חמש שנים, החליטה מנהלת בית הספר לסגור את המגמות המקצועיות וככה הוחלט שסבי יוצא לפנסיה מוקדמת בשנת 2,000. לא נשארה לו בררה, אלא לצאת לפנסיה מוקדמת.

כשידע סבי על העתיד לבוא, הלך ועשה קורס בחינוך תעבורה. הוא קיבל תעודת הסמכה ללמד בתי ספר תיכונים. הוא התחיל לעבוד בחינוך תעבורה מטעם משרד החינוך. בשנת 2014 יצא לפרישה סופית. סבי התגבר על כל הקשים, ועם כל המצבים הכי קשים. הוא לימד במשך שנים רבות, דורות של תלמידים וזהו הסיפור של סבי הדרך הייתה מאוד קשה והיום החיים הרבה יותר קלים.

העשרה

עמישב: "עמישב הוקמה כמעברה ביוני 1951 והיא נקראה בראשיתה "מעברת פתח תקווה". ראשוני המתיישבים במעברה היו עולים חדשים מעיראק, שהיוו לאחר מכן כ-85% מהתושבים. אחר-כך באו עולים מפרס, מרומניה, מאפגניסטן ומתימן. עד סוף שנת 1952 הוחלפו כל האוהלים במקום בצריפים שהושכרו לתושבים על ידי עמידר. מעטים מהתושבים עברו לגור במקומות אחרים, ואל המעברה הגיעו תושבים נוספים ממעברות אחרות. באמצע 1953 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה עמישב לציון נס קיבוץ הגלויות. בתחילת 1955 התגוררו במעברה כ-8,000 תושבים, בצריפים דולפים וללא חשמל".

תשע"ו

מילון

הסוכנות היהודית
ארגון יהודי כלל עולמי שמרכזו בישראל. לסוכנות היהודית ישנה שותפות אסטרטגית עם ממשלת ישראל ומעמדה החוקי והציבורי ייחודי ומעוגן ב"חוק המעמד" שהתקבל ב-1950. הסוכנות פועלת מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל.

עמישב
עמישב הוקמה כמעברה ביוני 1951[2] והיא נקראה בראשיתה "מעברת פתח תקווה". ראשוני המתיישבים במעברה היו עולים חדשים מעיראק, שהיוו לאחר מכן כ-85% מהתושבים. אחר-כך באו עולים מפרס, מרומניה, מאפגניסטן ומתימן[2]. עד סוף שנת 1952 הוחלפו כל האוהלים במקום בצריפים שהושכרו לתושבים על ידי עמידר. מעטים מהתושבים עברו לגור במקומות אחרים, ואל המעברה הגיעו תושבים נוספים ממעברות אחרות. באמצע 1953 החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לה עמישב לציון נס קיבוץ הגלויות. בתחילת 1955 התגוררו במעברה כ-8,000 תושבים, בצריפים דולפים וללא חשמל.

ציטוטים

”לימד במשך שנים רבות, דורות של תלמידים.“

הקשר הרב דורי