מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחמה קוממי.

בתחילה אספר את סיפור עלייתו של אבי, יחיאל טובי, סבא רבא של שנהב

אבא שלי, יחיאל טובי, רצה לעלות לישראל ובאותם שנים תימן הייתה מסוגרת. אבי היה ליד 1919 והילד בעיר הבירה צנעא שבה היה ריכוז יהודים גדול. הוא למד צורפות עוד בהיותו ילד וגם עבד בחנות המכולת של הוריו עם 4 אחיו. וכשהגיע לגיל מצוות פיעמה בו רוחו לעלות לארץ ישראל. בגיל 14 הוא עזב את ביתו עם עוד כמה מחבריו נערים בני גילו והם כיוונו להגיע לעיר הנמל עדן בדרום תימן. מכיוון שעדן הייתה מושבה בריטית בגלל עיר הנמל הגדול שבה, הדרך היחידה לצאת באמצעות אנייה לישראל הייתה רק משם. הם עברו מרחק של מאות קילומטרים, נערים בני 14 בסה"כ, במדבר ובין הרים מסוכנים במשך שבועות עד שהגיעו תשושים לגבול עם המושבה עדן. בכדי לעבור את הגדרות שהפרידו בין עדן ליתר חלקי תימן הנערים התחכמו והמתינו לישיבה ואז עלו למשאית צבאית בריטית שנשאה גלגלי תיל דוקרנים ענקיים והתחבאו עמוק בתוך הגלגלים. ממש פקירים.

לאחר מעבר הגבול הם מצאו שעת כושר וקפצו מהמשאית אל החופש. הם ניגשו לנמל וחיפשו אונייה אבל מחיר ההפלגה היה עצום והם היו ללא כסף. אז הם החליטו להפליג ליבשת אפריקה ( תימן מצויה באסיה). בתחילה הם היו באסיה שהייתה בירת אריתראה ונשלטה עלי ידי האיטלקים ואחר כך עברו לחבש (היום היא אתיופיה) ושם הם כיוונו פעמיהם לעיר הבירה אדיס אבבה שנשלטה על ידי הבריטים. בגלל שאבא היה צורף מוכשר ושמו הלך לפניו בגלל התכשיטים שייצר לאנשי האצולה האיטלקים והאנגליים. הוא הרויח יפה והחליט להישאר שם ולחסוך כסף כדי שיוכל לעלות לארץ ישראל עם חסכונות ולא כמסכן (אם תרצו אין זו אגדה).

בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וכל התוכניות שלו ושל חבריו נגנזו בינתיים. כשהגיעה השמועה אליו ואל חבריו שהוקמה מדינת ישראל הם שמחו והחליטו לעלות לארץ ישראל. בתחילת שנות ה-50 הוא הגיע בטיסה לישראל כעולה חדש עם פספורט בריטי. הוא התגורר בנווה הצדק בתל אביב ופתח בית מלאכה בסמטת נווה צדק 7 בתל אביב. שמו הלך לפניו ותכשיטיו נמכרו בחנויות התכשיטים הידועות הארץ ובבתי המלון המפוארים. בשנת 1955 הוא הכיר את אמא בשידוך הם התחתנו, והוא קנה את הדירה ברחוב שטנד 19 בתל אביב. נולדו להם 3 ילדים: שלום, רוחמה (אני) ואבי.

הסיפור שלי – סבתא רוחמה קוממי

נולדתי בקריה בתל-אביב בניתוח קיסרי. מאחר ואמי הייתה בסכנת חיים היא קראה לי רוחמה, שהשם ריחם עליה. גדלתי בצפון תל-אביב ברח' שטנד 19. הייתה לנו דירה חדשה ומודרנית, 2 חדרים, מטבח, שירותים, מקלחת ומרפסת ענקית לאורך החדרים.

בהתחלה כשהיינו קטנים אני ושלום אחי הגדול, אבא שלנו היה מדליק פתיליה ומחמם דוד מים מטעמי חיסכון. חוף הים פרישמן היה במרחק 20 דקות הליכה, ובקיץ אני ושלום בילינו הרבה בים. אמי הייתה לוקחת אותנו בשעות המוקדמות, היינו משחקים בחול ואוספים צדפים.

אמי הייתה עקרת בית ואבי היה אומן לתכשיטי זהב. כשמלאו לי 6 נולד אבי אחי הקטן. בסביבה שגדלתי היו משפחות בודדות של תימנים, משפחת נחום חבשוש, בשבת היינו צועדים לבית הכנסת של חבשוש ברח' טבריה, שם היה מפגש של המכרים שגרים סביב המקום, בבוקר היינו אוכלים כובנה. כשחזרנו מבית הכנסת אכלנו ג'עלה ולאחר מכן ארוחה בשרית. כך נהגו הצנענים. במהלך השבוע אמי רכשה את מוצרי המזון בשוק הכרמל בדרום תל-אביב, ובשר ממשפחת נחום בשוק הכרמל.

זיכרונות ילדות

החברות מהילדות איתן שיחקתי רוב הזמן היו מיה ומדי שגרו בפינת הרחוב. שיחקנו קלאס, גומי, התחבאנו בחצרות, משחקי קופסא ו- 5 אבנים. בנוסף הייתה לי חברה מהכיתה, גילה מרח' צייטלין, בת לניצולי שואה. למדתי בבית ספר בית יעקב בשכונת צמרת. התלבושת האחידה הייתה חולצה ורודה וחצאית כחולה. המחנכת שזכורה לי הייתה יהודית אשר חבשה פאה. התלמידות היו מאוד ממושמעות למורה. העונשים היו למלא כמה עמודים בנושא שנתנו על מנת לשפר את ההתנהגות, או לחילופין הזמנת ההורה לשיחה. המקצועות שאהבתי היו אומנות ושפות. בזמני לא היה חדר אוכל בבית הספר וכל אחת הביאה את האוכל מהבית.

אמי הייתה אישה יצירתית ומשעשעת. כשלא הייתה לה אפשרות לקחת אותנו לחוף הים, היא הייתה ממלאת את האמבטיה במים, מפזרת מלח גס ואומרת לנו "כנסו, אתם בים". וכך באמת הרגשנו. בבית אבא שלי היה מפנק וקונה ממתקים ואני הייתי "חולת ממתקים". בעיקר אהבתי סוכריות שוקולד ממולאות בליקר שאבי היה קונה וגם צילה השכנה הייתה מפנקת אותי בסוכריות עטופות בצלופן אדום.

בהקשר זה, זכורה לי סיטואציה משעשעת מילדותי: הייתי ילדה שלא אוהבת אוכל, אלא ממתקים. כך גם אחי שלום שאהב ממתקים. אמי הייתה מתחננת אלינו שנאכל ואנחנו היינו עושים "בעיות". יום אחד, אני ושלום אחי, הגענו מבית- הספר וחיכתה לנו ארוחת צהריים מפתיעה במיוחד. אמי הכינה לכל אחד מאיתנו צלחת גדושה בממתקים. אמי רצתה ללמד אותנו "לקח" על הבעיות שאנחנו עושים לה מידי יום עם האוכל. אחי שלום פרץ בבכי והתחנן לקבל אוכל חם ומזין. אני לעומת זאת הייתי מאושרת וזללתי את כל הצלחת באושר רב.

כשהייתי בת 12 אבי נפטר ממחלה.

כשהתחלתי לצאת עם בנים לרוב אמי לא התערבה, היא סמכה עליי שאני אחראית ושומרת על עצמי, וכך אכן היה. רק יום אחד חזרתי באמצע הלילה וחטפתי סטירה ויותר לא הגזמתי. ביליתי היטב עם החבר'ה, נסענו לסיני ולאילת באוטובוסים כשאנחנו סוחבים איתנו את כל הציוד הדרוש. רק כשהשתכללנו נסענו ברכב.

כשבגרתי למדתי בבית צעירות מזרחי ברח' דב הוז. הייתה לי חברה טובה בשם יעל, כיום שמה ג'ואל, ועד היום אנחנו חברות בנפש. היינו מאזינים למייק ברנט, דמיס רוסוס ושירי שנות ה-80. בילינו במועדנים ביפו, האזנו ורקדנו לצלילי מוסיקה יוונית. היינו מבלים בחוף פרישמן, שיחקנו מטקות ואני הייתי אלופה!

הייתה לי חברה שקראו לה אוסנת, שגדלה סמוך לכרם התימנים, והיא הכירה לי את החבר'ה הנחמדים שלה. יום אחד, שוקי, אחד החברים, הביא איתו חבר מהצבא בשם זכריה ואיתו התחתנתי. נולדו לנו 4 ילדים, גילת, נטע, רינת ודורון שהביאו לנו נכדים מתוקים

הורי 

הזוית האישית

סבתא רוחמה: ראשית, נהניתי מזמן איכות עם נכדתי שנהב בזכותה חקרתי ונחשפתי לסיפור עלייתו המרתק של אבי יחיאל טובי ז"ל גיליתי מידע חדש ויתרה מזאת על אופיו המיוחד עוד בהיותו נער. חשוב להעביר מידע כה חשוב לדורות הבאים כמה תלאות עברו אבותינו ועד כמה הציונות חשובה.

שנהב הנכדה: אני מאוד נהניתי עם סבתי רוחמה בכל המפגשים שהיינו ביחד. הפעילות הזאת גילתה לי המון דברים חדשים שלא ידעתי על משפחתי והיא מאוד מהנה בעיני. גם למדתי עוד הרבה על יחיאל טובי ז"ל, סבא רבא שלי. יש דברים שלא ידעתי. לבסוף, היה מהנה במיוחד.