מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייו של אריק ראובני

סבא שלי מצלם סלפי
סבא שלי עומד ליד מכונית בצבא
70 שנות חייו של אריק ראובני

שמי אריק ראובני, אני גר באשדות יעקב איחוד. נולדתי בעיר טבריה בתאריך 12.9.1949, תאריך הלידה העברי שלי הוא י"ח באלול ה'תש"ה, אני מזל בתולה. כיום במקצועי אני מנכ"ל אגודת המים. תחביביי הם לטייל בארץ ובעולם וצעידות.

שמי האמיתי הוא אריה ואריק הוא כינוי חיבה. שמי מבטא חיבור לטבע ומסמל תרבות ישראלית ובינלאומית. השם גם מרמז על מנהיגות, אצילות אומץ ועצמה. קראו לי אריה על שם של אח של אבא שלי (חנוך), שמו היה אריה זלקינד, הוא נרצח בשואה. הופעה של שמי בתנ"ך ניתן לראות בפסוק הבא: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מ"ט, ט').

שם משפחתי הוא ראובני, והוא נקבע על שמו של סבא רבא שלי, ראובן. ראובני משמעו ראובן שלי. גלגולי שם המשפחה שלנו וקסלר, רבינוביץ' ואז ראובני. וקסלר היה השם משפחה המקורי בפולין (בלארוס היום), זהו שם משפחה פולני. רבינוביץ' הוא שם המשפחה שתחתיו עלה אבי לארץ ישראל בשנת 193. בפולין של המאה ה- 19, בן יחיד להוריו לא היה חייב בגיוס לצבא הפולני. סבא רבא שלי ראובן, בכדי לא להתגייס לצבא הפולני, קנה שם משפחה של יהודי שנפטר שהיה בן יחיד ושם המשפחה שלו היה רבינוביץ'. מאז היינו רבינוביץ'!

בנוגע לשמנו הנוכחי, ראובני: לאחר קום המדינה אבי, חנוך, עבד עם דוד בן גוריון אחרי שפרש ממפלגת העבודה והקים את מפלגת רפ"י. אבי עבד איתו בתל אביב בתפקיד מנהל הבית של מפלגת רפ"י ברח' הירקון. אבי היה מאוד קשור ומאוד דומה לדוד בן גוריון. דוד בן גוריון ביקש מכל העולים אל המדינה לשנות את השם משפחה לשם עברי, זה נקרא עיברות. היות והשם משפחה של אבי לא היה שם שעבר מדורי דורות, החליט אבי לשנות את השם לראובני, על שם סבא שלו ראובן, שאותו העריץ.

סיפור חיי

נולדתי כאמור בתאריך 12.9.1949 בשם אריה (אריק) ראובני, בן זקונים להוריי חוה וחנוך. שם משפחתי מהיום בו נולדתי לא עבר שינוי, אבל אצל אבי וסבי, כפי שפירטתי, הוא השתנה. חייתי את כל שנותיי בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. יש לי אח ושתי אחיות גדולות ממני. אחי הבכור, אמיר ראובני, מתגורר ברעננה. אחותי חדוה מלמוד מתגוררת היום בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. אחותי זיוה ראובני-פיילי מתגוררת בבוסטון שבארה"ב. אמי חוה ז"ל נפטרה בתאריך 12.12.1978. אבי חנוך ז"ל נפטר בתאריך 9.2.1992, שניהם קבורים בבית העלמין בקיבוץ.

תקופת הילדות (טרום בית הספר) זכורה לי כתקופה נטולת דאגות של ילד מפונק (בן זקונים), הנהנה מהחיים בקיבוץ. מתקופה זו זכורה לי בעיקר תקופת הגן – "גן גפן" ו"בית" הוריי שהתגוררו בחדר אחד, ללא שירותים ומקלחת וללא כיור לשטיפה, שהיה ממוקם מחוץ לחדר. בית הוריי היה בשטח הקיבוץ המאוחד של היום, למרות שזו הייתה התקופה שאחרי הפילוג.

גיל בית הספר העממי, שנמצא היה באשדות יעקב, אופיין כתקופה של חדווה ושובבות נעורים, מעשי קונדסות נטולי דאגות. מאפייני הלינה המשותפת השפיעו רבות על אורח החיים שלנו הילדים. בית הספר ותכנית הלימודים בו היו ככל בתי הספר הרגילים, אך בשינוי משמעותי גדול: מספר התלמידים בכיתה היה קטן, והמורים יכלו לבחור בדרך בה רצו ללמד. למדנו הרבה מחוץ לכתלי הכיתה ובית הספר.

האירוע שהשאיר את רישומו עלי בבית הספר היה מתחום הספורט. מדי שנה היה מתקיים בבית הספר יום ספורט ע"ש אורי ורמי נחושתן, ביום זה הכיתות היו מתחרות ביניהן בענפי ספורט שונים. מאחר ועסקתי בספורט והצטיינתי בו, הייתי מחכה בכל שנה לאירוע זה. בנושא הלימודים, סבלתי רבות מנחת זרועם של אחי הבוגרים, שביקרו את רמת הכנת שעורי הבית שלי. אמיר אחי הגדול היה יוצא ל"מרדפים" אחרי על מנת להחזירני לשבת ולהכין את שעורי הבית.

אירועים אחרים הקשורים לתקופת בית הספר, אך לא בהכרח קשורים אליו ישירות וזכורים לי היו משחקי דשא וחברה מגוונים עם בני גילאים שונים, שהיו מאפיינים את אותה תקופה ונערכו ביום ובלילה, בלימודים ואחריהם ובעיקר על "הדשאים הגדולים" אחרי ארוחות הערב. שיחקנו במשחקים כמו: מחניים, כדרים באים, דודס, בלורות…

בתקופת החופש הגדול, על מנת להקל על החום הכבד בתוך בתי הילדים (לא היו אז מזגנים), היינו מוציאים ברשות את המיטות מהחדרים החוצה וישנים מחוץ לבתים עם כילות להגנה בפני היתושים. שינה כמעט לא הייתה שם, אלא לאחר שאפסו כוחותינו מלהשתולל. העשור הראשון לחיי התאפיין בתקופת אחרי הפילוג של הקיבוץ. היו "מלחמות" בין ילדי האיחוד לילדי המאוחד.

הפילוג בקיבוץ

ערב הפילוג היו באשדות יעקב שני חדרי אוכל ומטבחים, אחד  לחברים מבוגרים במיקומו הנוכחי של חדר האוכל, ואחד  לילדים שהיה ממוקם בין גן תאנה לבית כולל א' – ג'. לאחר הפילוג, שאצל המבוגרים הגיע "לטונים גבוהים", עברו אנשי אשדות מאוחד לאכול בחדר האוכל של הילדים. בכיתה א' עדיין התגוררנו בבית ילדים בשטח של אשדות מאוחד (ליד בית אורי ורמי). בכיתה ב' עברנו להתגורר בבית המתפרות הסמוך לחדר האוכל של אנשי המאוחד. בלהט ילדים אופייני היינו מתקרבים בלילות לחדר האוכל של קבוצת המאוחד, ובעזרת מקלות ארוכים היינו מפילים את קופסאות המלח הגדולות שהיו מושענות על אדן החלונות לתוך סירי הבישול הסמוכים להם וממליחים את המרקים והתבשילים שבושלו בהם.

באותה תקופה חדרי הקירור של שני הקיבוצים היו ליד המכבסה של היום. האקונום (ממונה על ניהול המשק) של קבוצת המאוחד היה מביא את המצרכים לבישול ואכילה מבית הקירור לחדר האוכל של המאוחד על גבי קרונית קטנה שנסעה על פסים. פסי הקרונית עברו סמוך מאוד לבית המתפרות ואנו היינו יוצאים לחבל במסילה ולשים עליה מכשולים. אקונום קבוצת המאוחד, שהיה אדם חזק למדי, היה דוחף למרחק את הקרונית, זו הייתה נתקלת במכשולים וכל ארגזי המצרכים היו נופלים מהקרונית ומתפזרים. האקונום, שהיה מודע "לפורעים הקטנים", היה רץ לבית המתפרות כדי להראות לנו את נחת זרועו, אך אנו הקטנים היינו מתוחכמים ותמיד שלחנו מולו את אחותו הקטנה שהייתה בת כיתתנו, שהיא והוריה נשארו באשדות האיחוד.

משפחה

יחסי המשפחה הגרעינית שלי היו טובים מאד, אם כי הקשר עם אמי היה חזק במיוחד כיוון שהייתי בן זקונים. היא פינקה אותי מאד ובניגוד לאחי ואחיותיי זכיתי להטבות מפליגות, כגון: שינה בחדר ההורים ועוד… אבי, שהיה "איש ספר", עבד מחוץ לקיבוץ והייתי פוגש אותו רק בסופי שבוע. הוא היה קונה לנו מדי שבוע ספר הרפתקאות ואני ואחיי היינו קוראים אותם אחד אחרי השני בתור. חינוך דתי או מסורתי לא קיבלנו בבית, אם כי אבי הוא נצר למשפחת חזנים: הוא למד בפולין בישיבת פוניבז' המפורסמת ושלט היטב בנבכי התנ"ך.

בתקופת הילדות והבגרות לא גרנו בדירת (חדר) ההורים והחינוך הגיע בבתי הילדים, אך את החינוך המשמעותי שלי רכשתי במשפחה דרך דוגמא אישית של הוריי. העבודה הייתה ערך עליון אצל הוריי. אמי, שעבדה בחדר האוכל ובבציר ענבים, הייתה לוקחת אותי בעיקר בערבים לעזור בעבודה בחדר אוכל. דבר נוסף שרכשתי מהוריי זו העזרה לזולת. הוריי, בעיקר אמי, אהבו לעזור לאנשים אחרים בכל זמן ועת. דבר זה השאיר עלי את רישומו וחותמו. הוריי מעולם לא הרימו עלי יד, גם במעשי הקונדס הגדולים ביותר שלי. הבנתי מזה, שהוריי אהבו אותי אהבת אמת ולקחתי מהם דפוסי התנהגות רצויים עם אנשים אהובים. קשריי עם אחי הבכור ואחותי הגדולה היו נורמליים לחלוטין, הקשר העיקרי היה לי עם אחותי הקטנה זיוה, שגדולה ממני בשש שנים (בינינו היה את הפרש הגילאים הכי קטן). המלחמה הזכורה לי בתור ילד, היא מלחמת קדש (שנת 1956), שאחי הבכור אמיר השתתף בה, ואני "שמחתי" על כך מאוד.

קציר העומר והשריפה הגדולה בלול

אירועים מיוחדים שהשאירו את רישומם עלי בתור ילד ואהבתי אותם מאוד היו חגיגות חגי ישראל במשק. חגיגה מיוחדת זכורה לי בפסח, עת קציר העומר: היינו עולים עם כל חברי המשק, נשותיהם וטפם במשאיות וסמיטריילרים להרי סירין לקציר העומר. את ראש השיירה היה מוביל חבר רכוב על סוס כשהוא מחצצר בחצוצרה. את קציר העומר היינו מבצעים במגלים ובחרמשים ידנית והיה זה כבוד רב לקבל את הזכות לקצור בחרמש.

אירוע מיוחד נוסף הזכור לי מתקופת הילדות הוא השריפה הגדולה בלול. באותה תקופה לא היו אמצעי כיבוי מיוחדים או יעילים במיוחד, לכן היו מצלצלים בפעמון שהיה עשוי מבלון גז ממתכת שתחתיתו נחתכה. באותה תקופה לא היו טלפונים ואף לא פלאפונים, אפילו מערכת כריזה לא הייתה. על ידי צלצול בבלוני הגז היו מודיעים לאנשים שזקוקים להם לכיבוי שריפה. באותה שריפה גדולה הבריחו את רוב העופות מהלול ומיהרו לשפוך מים על האש. כמובן שחלק מהעופות מתו בשריפה וחלק אחר מתו מן המים שנשפכו לכבותה.

תיכון

תקופת בית הספר התיכון הייתה עבורי תקופה מרתקת ויפיפיה, זוהי תקופת ההתבגרות עם מעשי קונדס שהיו מתאימים לאותה תקופה. אני למדתי בתיכון המקצועי באפיקים, שנחשב לאחד הטובים מסוגו בארץ, בעיקר במגמת מכונאות חקלאית. הלימודים בתיכון היה העיסוק הפחות מעניין והפחות חשוב בחיי והיווה בעיקר כר נרחב לפעילות חברתית ומעשי קונדס, ופחות מקום ללימוד.

ברצוני לספר על אחד ממעשי הקונדס היותר "מקצועיים" שלנו. בכיתה ט' בנינו – התלמידים לומדי המקצועי בכיתתנו ואני בראשם – "רובה". הבנייה היתה כמעט "מחתרתית" על מנת שמורינו בבית הספר, שבנו עבורנו את החלקים (בתחילת הלימודים אנו עדיין לא ידענו לחרוט), לא יידעו שהם מייצרים חלקים לרובה. אנו קיבלנו לידינו את החלקים במגוון רחב של תירוצים ואמתלות, בנינו והשלמנו בעצמנו את הרובה. את התחמושת סיפקו לנו בני הכיתה מבית ירח, שיצאו לגדנ"ע מעת לעת וחזרו משם עם שלל כדורים חיים. לשם הפעלת הרובה הרכבנו על ראש פטיש רגיל על מקל ארוך של מטאטא. המפעיל היה חובש כובע "רוסי" עם כיסויי אוזניים לבלימת הרעש, היינו מניחים את הרובה על הארץ והמפעיל היה חובט באמצעות הפטיש על הנוקר והייתה מתבצעת יריה. היינו מפעילים את הרובה כל כמה ימים ולפרק זמן קצר, מאזור פינת החי לשעבר (ליד חדרי אירוח), לכיוון המטע הבננות מזרחה. הפעלת הרובה מבחינתנו הייתה מלווה בטקס רב רושם, וגרם דפיקות לב מרובות למרכז בטחון האזורי הקיבוץ באותה תקופה, שהייתה טרום מלחמת ששת הימים והייתה רבת מתיחות עם הסורים והירדנים. סוף הסיפור, שבאשדות איחוד לא הצליחו לגלות את "מקורות הירי", אך בני כיתתנו מאשדות מאוחד אשר התלהבו מהכלי, ביקשו אותו "לניסיון" וביצעו ירי ממרפסת בית הנעורים שלהם בקצה המשק לעבר הקצה השני של המשק, וכל זאת מעל בתי המשק. אנשי קבוצת המאוחד שחשו "למקורות הירי", גילו את הרובה והחרימו אותו, עד היום לא נודעו עקבותיו.

הרבה זיכרונות אחרים קשורים בתקופת טרום מלחמת ששת הימים והמתיחות שהייתה עם הסורים באותה תקופה.

שניים מספורי הקונדסות בימי התיכון

בתקופה ההיא לא היה מזגנים בכיתות הלימוד ולפעמים החום בכיתות היה קשה מנשוא ולא היה ניתן ללמוד, או אז היו מפסיקים את הלימודים ושולחים אותנו לשמחתנו הביתה. המדד להפסקת הלימודים היה מד חום ששכן בתוך מסגרת מפח בצורת שופין (פצירה) כיאה לבית ספר מקצועי שהיה תלוי מחוץ לחדרו של מנהל בית הספר. בהגיע מד החום לחום של 40 מעלות הופסקו הלימודים. בימים חמים אך סבילים (ורוב הימים היו כאלה), היינו מתגנבים אל מחוץ לחדרו של המנהל, משפשפים בחוזקה ולמשך זמן את בסיס המתכת של השופין אשר הייתה מתחממת ומעלה את טפרטורת מד החום אל מעבר ל- 40 מעלות. כאשר הינו נסוגים ממד החום, היה נער אחר נכנס לחדרו של המנהל ומזמין אותו לראות את החום הרב ששור בחוץ. המנהל שהיה רואה שהטמפרטורה במד החום עלתה על 40 מעלות, היה מפסיק את הלימודים ושולח אותנו הביתה.

מקרה נוסף: בזמן התיכון הייתה עוד לינה משותפת בקיבוץ, גרנו בבתי חברת הילדים (נהרא של היום). המטפלות היו מעירות אותנו בבוקר ללימודים ושבות לאחר כרבע שעה לראות האם אכן התעוררנו. בחורף, כאשר השתמשנו בשמיכות עבות, היינו מגלגלים אותן כמו נקניק ארוך לאורך ולשולי המיטה, להראות למטפלות שיצאנו ואנו בדרכנו לארוחת הבוקר בחדר האוכל ומשם לבית הספר. על מנת לקחת יום גידול (יום בו מבריזים מבית הספר) היה עלינו לחמוק מביקורת המטפלות שהיו שבות לחדרים לראות שהתעוררנו. כיצד הינו מתחמקים? היינו מתגלגלים בתוך השמיכה לשולי המיטה וממתינים מקופלים בתוך השמיכה בסבלנות לביקורת המטפלות שהציצו לחדר וראו את המיטות מסודרות להפליא. או אז הינו יוצאים מהשמיכה ליום שכולו חופש. רק דאגנו שבכל יום יסתתר בשמיכה נער אחד בלבד, שלא יחושו בחסרונו.

מלחמת ששת הימים

בסוף תקופת בית ספר התיכון התרחשה מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים מצאה אותנו, בני כיתת הי"ב, נושאים בעול המרכזי של הפעילות המשקית (עבודה וריכוז ענפי החקלאות) ופעילות צבאית (שמירה על הקיבוץ בלילות), וזאת מכיוון שרוב אנשים המשק הצעירים הבוגרים גויסו לצה"ל לתקופה ארוכה של כוננות לפני ששת ימי הלחימה בעת המלחמה ולאחריה. אנו "הנערים" הפכנו בין יום מנערים נטולי דאגות לנושאים בעול הקיבוץ. עקב הצורך לעבוד בקיבוץ ובענפיו  ביטלו לנו את כל בחינות הסיום של בית הספר וקיבלנו תעודות ללא בחינות סיום. זאת עקב הכוננות לה נקראנו כחודש טרום מלחמת ששת הימים בעת ההמתנה, בזמן המלחמה ואחריה, בשילוב עם חוסר יכולתנו ללמוד באותה תקופה.

שירות צבאי

אחרי מלחמת ששת הימים, בסוף שנת 1967, כבוגר בית ספר תיכון מקצועי התגייסתי לצה"ל ונשלחתי לטירונות ואחר כך לקורס מכונאי טנקים, קורס שדרש ידע מקצועי בסיסי במכונאות. בפברואר בשנת 1968, בעת היותי בקורס מכונאי טנקים, התרחש פיגוע המיקוש הגדול בשדות קיבוצנו וארבע אנשים – בהם חברי הטוב יהודה חלק ז"ל – נרצחו באירוע שלמעשה התחיל את מלחמת ההתשה בעמק הירדן. באותה תקופה לא היו פלאפונים והתקשורת הישירה הייתה בלתי אפשרית, אך מפקדינו באותו היום הבינו את גודל האסון ואת תחושת אי הידיעה מה בדיוק קרה ומי נפגע. לכן הם אפשרו לי ולאיציק גל (שהיה עמי בקורס) לצאת למספר שעות לחפש טלפון ולהתקשר הביתה. צעדנו ברגל בבסיס צריפין מקצה לקצה בדרך לחיפוש טלפון. בדרך אספנו עוד בת כיתה מהקיבוץ וכך הגענו עד בית החולים אסף הרופא ובאמצעות טלפון ציבורי יצרנו קשר עם הקיבוץ והבנו את גודל האסון.

את רוב שירות החובה הצבאי העברתי בסדנא קדמית במרחב סיני. מדבר סיני על מגוון נופיו המרשים והיפה היווה פיצוי מה על העבודה הקשה והרבה בתיקון טנקים ביום ובלילה ועל הקור העז. לקראת אמצע השירות עברתי קורס בוחני טנקים, זה היה עבורי קידום משמעותי בחיי כמכונאי. בתקופת היותי בסיני גרנו באוהלים וישנו במיטות מתקפלות. השמיכות הצבאיות היו כבדות ומגרדות. עקב הקור העז בלילות התכסינו לעיתים בתשע שמיכות שמפאת משקלן הכולל לא היה ניתן לזוז בלילה: בתנוחה שנכנסו למיטה כך יצאנו ממנה.

לקראת סיום השירות הסדיר נשלחתי לקורס קציני חימוש שהיה באותה עת אחד הארוכים בקורסי קצינים בצה"ל. עם תום קורס הקצינים שירתי בקבע שנה במרחב סיני, כקצין בוחנים טנקים ראשי של כל מרחב סיני. עד שנת 1995 המשכתי לשרת במילואים כקצין חימוש של גדוד טנקים. השירות הצבאי ככלל והשירות בסיני בפרט, קשור בהרבה חוויות יום יומיות שאחת המרתקות בהן הייתה אז הקשר עם האוכלוסייה המקומית במרחב סיני, ובעיקר בערים אל–עריש וקונטרה, שהייתה חצויה באותה תקופה משני צידי תעלת סואץ. במסגרת שירותי הסדיר, הייתי שותף במלחמת ההתשה בסיני (1968- 1970).

ראלי

כמה חודשים לאחר גיוסי בשנת 1968, הגיעו לקיבוץ חברי גרעין נח"ל "פסגות" לתקופה של שמונה חודשים של של"ת מוקדם כדי ללמוד לעבוד בחקלאות ובענפים נוספים בקיבוץ: בתי ילדים, חדר אוכל, מטבח, מכבסה ועוד…  כל זאת לצורך מעברם לקיבוץ יפתח, קיבוץ היעד שלהם, ומאידך כדי לתמוך בקיבוץ, בעת מלחמת ההתשה. סבתא ראלי הייתה בין חברי הגרעין שהגיעו לאשדות. מרגע שראיתיה לראשונה נכרכו דרכנו יחדיו ומאז ועד היום אני וסבתא חיים באושר ואושר ביחד עם משפחתנו הענפה. בראשית שנת 1971, בהיותי קצין בקבע, נישאתי לסבתא. בגלל שהייתי איש צבא החתונה התקיימה בבית החייל ומי שחיתן אותנו היה הרב הצבאי הראשי של גייסות השריון.

בחזרה הביתה לקיבוץ ולמשפחה

בשנת 1971 עם סיום תקופת הצבא ושנת הקבע, שבתי למשק ועבדתי בלול. כקצין וכאיש טכני נבחרתי לרכז את פרויקט המעבר מלול מטילות ללול פטמים. כפועל יוצא מכך ניהלתי את בניית הלולים המבוקרים לפטמים הראשונים בארץ. לול מבוקר אחד יובא מאנגליה לאשדות יעקב (לול 1) והיה הלול המבוקר הראשון לפטמים שהוקם בארץ. את הלול המבוקר השני באשדות (לול 4), הקמתי ובניתי בכוחות עצמיים, תוך קניית כל המכלולים לבד והעתקת הטכנולוגיות של הלול המיובא. בנייה זו הוזילה לאין שיעור את עלויות בניית הלול. שני לולים אלה, העובדים ומתפקדים עד היום – כמעט 50 שנה – הם עדות לאיכות הבניה.

במקביל ובאותה תקופה, התמניתי לתפקיד הציבורי הראשון שלי בקיבוץ: רב"ש (רכז ביטחון שוטף). התקופה בה הייתי רב"ש ואחראי על הביטחון בקיבוץ הייתה לאחר תום מלחמת ההתשה וטרום מלחמת יום הכיפורים והתאפיינה במתיחות גבוהה ובהגנת על הקיבוץ מפני פעולות טרור נרחבות. באותה תקופה של כשנתיים היו כ- 12 שומרים בלילה בקיבוץ וזה הצריך לוגיסטיקה וזמן ניהול רב. באותה תקופה נבחרתי לכהן כחבר במזכירות הקיבוץ מבין הצעירים בתולדותיה. בתחילת שנת 1972 נולד אבא שלך, ניצן, בן בכור. חייכני, שמנמן, עטור שיער בלונדיני שופע. עם סיום בניית הלולים שלקחה כשנתיים והמעבר לגידול פטמים בשגרה, עברתי לעבוד בבננות. מבחינה מקצועית ואישית העבודה בבננות לא הייתה מרתקת עבורי, אך פוצתה על ידי צוות עובדים ו"חיי חברה" מפותחים. לא חלפה אלא תקופה עבודה קצרה בבננות ופרצה מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה גמורה. גויסנו למילואים במוצאי יום כיפור, בצו 8 ובאמצעות סיסמאות ברדיו. הימ"ח (יחידת מחסני חירום) שלנו היה ממוקם בסמוך לקריית מלאכי. מאחר והיה בלגן שלם, הפתעה ואי בהירות, נאלצנו לנסוע מהימ"ח על "זחלים" ללא מובילים למעלה מ- 24 שעות של נסיעה רצופה עד לצפון תעלת סואץ. אני זוכר שכאשר יצאנו מהימ"ח ועברנו ברחובות קריית מלאכי זרקו עלינו סוכריות מהדירות הסמוכות לכביש. אנו בתוך הנגמשים ותחת הרושם האדיר של מלחמת ששת הימים, התווכחנו האם הפעם נחזור אחרי שישה ימים או אולי אפילו פחות. אף אחד מאתנו לא שיער את גודל ההפתעה ועוצמת האסון.

במלחמת יום כיפור, נלחמתי כקצין חימוש בגדוד סיור (גדוד שריון המורכב מיחידות טנקים וסיור). תפקיד קצין חימוש במסגרת הגדוד הינו קצין האחראי על האחזקה השוטפת, תיקון וטיפול בכל הרק"מ (רכב קרבי משוריין), טנקים, זחל"מים, נגמ"שים, רכב, משאיות ואמצעי הלחימה של היחידה. יחידתנו נלחמה בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, ועם כיבוש המעברים על תעלת סואץ עברנו לגדה המערבית של תעלת סואץ (למצרים) ושהינו בגדה זו כארבעה חודשים, עד להסכמי הביניים שהביאו לפינוי הגדה המערבית. עקב גורם ההפתעה בפתיחת המלחמה ואמצעי הלוחמה של האויב, נפגעו טנקים וכלים רבים של כוחותינו. במצב זה הייתה חשיבות אדירה לפעילות החימוש בהחזרת כשרות לכמה יותר טנקים וכמה יותר מהר.

מזמן שהותנו  במצרים / אפריקה / הגדה מערבית של תעלת סואץ בעת המלחמה, אספר לך סיפור מרתק, נכדתי. סבא של אביך מצד סבתא, ששמו היה אליעזר שמואלי, גוייס למלחמה לגדוד התותחנים בו שירת שנים רבות. סבא-רבא אליעזר היה מודד בתותחנים. לאחר גיוסו ולפרק זמן של כחודשיים נותק הקשר עמו לחלוטין. אין טלפונים (לא היו אז פלאפונים) ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלו. הרבה נעדרים היו לצה"ל במלחמה, חלקם נפלו בשבי, חלקם נהרגו, וחלקם איבדו קשר עם המשפחות. החרדה אצל סבתא-רבתא חיה ואצל סבתא ראלי הייתה עצומה: לא רק שאני לא הייתי בבית, ולא רק שסבתא נשארה לטפל לבד באבא שהיה ילד קטן, גם הקשר עם סבא-רבא אליעזר (אבא של סבתא) נותק ולא ידעו מה קרה לו.

לקראת סוף המלחמה ולאחר שהיחידה שלנו עברה למצרים (מה שנקרא, אפריקה) והסכם שביתת נשק נכנס לתוקפו, יחידתנו התמקמה במקום קבוע (מערבית לעיר סואץ). בתוקף תפקידי ביחידה, נסעתי הרבה במרחבי הגדה המערבית של התעלה, ולכן החלטתי לחפש את סבא-רבא אליעזר במצרים. בבלגן שנוצר אחרי המלחמה ובמרחבים העצומים של מצרים, זה היה כמו לחפש "מחט בערמת שחת". כחודש וחצי ביררתי, נסעתי, בדקתי וסיירתי במרחבים העצומים, הפעלתי "מודיעין" וקשרים בחיפוש אחרי סבא-רבא אליעזר, עד שלבסוף מצאתיו.

כאשר נפגשנו, נפלנוו איש בזרועות רעהו, התחבקנו והתנשקנו והשמחה הייתה רבה. ההתרגשות הייתה מאד גדולה למצוא את סבא-רבא אליעזר לאחר חודשיים שלמים בהם היה מנותק קשר. אחד מחבריו הבין את גודל המעמד ודאג לצלם אותנו למזכרת. עוד באותו לילה כאשר הגעתי ליחידתי הפעלתי את כל הקשרים והטלפונים והודעתי בבית שמצאתי את סבא אליעזר חי, בריא וקיים.

עם הגעה להסכמי הביניים הראשונים עם מצרים, התפנינו מהגדה המערבית של התעלה אך לא השתחררנו, אלא עברנו בחזרה לגדה המזרחית של התעלה, לסיני – לאזור ראס-סודר (צפון מערב מפרץ סואץ). זהו אזור יפיפה ומרשים על חוף ים סוף, חוף עם דגים משגעים ועיר וילות מצרית נטושה. אזור הים מושפע מגאות ושפל ונאות מדבר רבות בו ובהן מעיינות חמים שניתן לרחוץ בהם. אזור הים היה מוקד לטיולים בזמן תקופת שהותנו במקום. תקופת השירות באזור זה הפיחה הנאה חלקית במשך הזמן הארוך והמייגע שיחידתנו הייתה מגויסת, תוך ניתוק מתמשך מהמשפחה והקיבוץ. בעת שהותנו הארוכה בראס סודר, דאגתי במבצע מיוחד להטיס את סבתא לביקור במקום ויחד טיילנו, בילינו ונהנינו שישי שבת.

תקופת גיוסי במלחמה הייתה הארוכה ביותר מבין כל חברי הקיבוץ שיצאו למלחמה, היא ארכה למעלה משבעה חודשים רצופים. רוב החוויות קשורות בהכרח לפעילויות מבצעיות. אך החיים עם אנשים בתנאי לחץ ומצוקה תקופה ארוכה שכזו יוצרת הווי של חיי "משפחה" מיוחדים ועדינים, כך שכל אחד יודע ומכיר כל פרט בחיי משפחתו וחייו של האחר. למרות שתקופה זו הייתה מרתקת, מלאת אתגרים ונשאה בחובה אחריות כבדה (תרתי משמע), הטוב ביותר בתקופה זו שהיא הסתיימה. עם תום המלחמה, חזרתי לקיבוץ והמשכתי בעבודתי בבננות.

בשנת 1975 נבחרתי לאחד התפקידים המרכזיים במשק – רכז עבודה (אולי הצעיר מבין ממלאיו בעבר). מתפקיד זה למדתי רבות על חיי הקיבוץ, על אורחות החיים שבו ועל המשמעות העיקרית של מוסר עבודה. תפקיד זה נתן לי את היכולת ללמוד, לדעת, להבין ולתרום רבות לקיבוץ. במהלך תקופה זו נולדה דודתך לירון, אחות לאביך. בסוף שנת 1977, בתום תפקידי זה, בחרתי ואישרו לי לצאת ללמוד חמש שנים בטכניון הנדסת מכונות. אלו היו שנים קשות ומפרכות, אבל מאד מרתקות ותורמות. בתום הלימודים המוצלחים חזרתי הביתה כמהנדס מכונות, חבר קיבוץ ראשון בקיבוצנו. במהלך הלימודים בטכניון, שהיתי כל ימי השבוע בדירה שכורה בחיפה ושבתי רק לימי שישי ושבת הביתה. זה לא היה קל לסבתא ולילדים ולא קל בלימודים.

הטלפון הפרטי הראשון בקיבוץ

אספר לך, נכדתי, סיפור על "אומץ ותושייה והליכה כנגד הזרם" של סבתא ושלי. באותה תקופה לא היו פלאפונים ואפילו לא טלפונים בחדרים אלא רק במזכירות הקיבוץ וטלפון ציבורי בחדר האוכל. במהלך הלימודים סבתא, אבא ודודה שלך, היו מתקשרים אלי כל יום מהטלפון במזכירות לטלפון שבדירתי. זה לא היה קל לסבתא: כל יום בחום ובגשם, ללכת עם הילדים על הידיים ו/או בעגלה על מנת לצלצל אלי, אבל לפחות זה היה במזכירות הקיבוץ, מקום שקט ומוגן מפני הגשם הקור והחום. שיחות אלו הפיחו משב רוח מרענן לי, לסבתא ולילדים. אך הנה, לאחר כשנתיים של לימודים, יצאה גזירה שלא ניתן יותר לצלצל מהמזכירות וסבתא חויבה לצלצל מהטלפון הציבורי שבחדר האוכל. הטלפון הזה לא היה תמיד תקין וזמין וסבתא הרגישה לא בנוח במצב שנוצר.

לאור זאת, סבתא החליטה לעשות מעשה ובלי לשאול אף אחד נסעה ל"חברת בזק" והזמינה טלפון לדירתנו. באותו זמן זה היה מעשה מאד לא מקובל לעשותו (בלשון המעטה), גם ללא אישור הקיבוץ: זה היה גם יקר וגם היה לוקח שנים לחכות להתקנה. אך סבתא, בהיותה עובדת משרד החינוך, הייתה צריכה לשלם חצי ממחיר הזמנת טלפון רגילה. הנושא הובא לדיון בהנהלת הקיבוץ ובמזכירות הקיבוץ, שני גופים אלו דנו ממושכות ומספר פעמים ודחו פעם אחרי פעם את בקשותינו להתקנת טלפון. לא נותרה בידנו הברירה וכנגד החלטות המזכירות והנהלת הקיבוץ, להביא זאת לדיון באספת הקיבוץ. צריך לזכור שבאותה עת חברים לא עשו דברים בניגוד להחלטות מזכירות הקיבוץ והיה זה מעשה חריג ומיוחד.

והנה, לאחר דיון סוער באסיפה בה הסברנו את מניעינו וסיבותינו, החברים הצביעו בחיוב ובניגוד למזכירות – אישרו התקנת טלפון בדירתנו. החלטה זו סללה את הדרך להתקנת הטלפון, אך עדיין משך הזמן שהצטרכנו לחכות להתקנתו לא התקצר. אז בלית ברירה נעזרנו באמיר, אחי הבכור, ששירת בדרגה גבוהה בצבא באזורנו ונסענו עמו כאשר הוא במדים להנהלת בזק הראשית בחיפה.

המדים של אמיר והסיבות שנתן גרמו לבזק להיעתר לבקשתנו ולקדם את התקנת הטלפון בדירתנו. וכך, בשנת 1981 הגיעו אנשי בזק, תקעו עמודי טלפון בתוך הקיבוץ והתקינו לנו טלפון בדירתנו בבית, שלנו 24 וארבע שעות.  זה היה הטלפון הראשון והיחיד בקיבוץ בתוך דירת מגורים. מאז הקשר עם סבתא והילדים בטלפון היה יותר פשוט וקל בעיקר לסבתא, אך זה היה מאד יקר להחזיק טלפון בקיבוץ הישן. לכן סבתא ואני התקנו מנעול על חוגת הטלפון כך שבטעות אף אחד מהילדים לא יחייג וזה יעלה כסף רב. לימים, כשפרצה בשנת 1982 מלחמת לבנון הראשונה והיה חיוני לאפשר לחיילי הקיבוץ לצלצל לקיבוץ ולמשפחות בכל עת, סידר הקיבוץ "שומר" שישב במשך כל היום ליד הטלפון בתוך דירתנו וחיילים שרצו למסור דרישת שלום עשו זאת באמצעות הטלפון שלנו.

עוד דברים משמחים ומרתקים קרו לנו בעקבות הטלפון הזה, שהיה כאמור היחיד בדירה בקיבוץ. בשנת 1982 התקיים קדם האירוויזיון, שבאמצעותו בחרו את השיר של מדינת ישראל לאירוויזיון. מתכונת הבחירה הייתה כמו האירוויזיון עצמו, על במה מרכזית ביצעו מספר זמרים שירים, בכ- 12 מוקדי התיישבות בארץ היו צוותים שבחרו, סימנו, דרגו וחילקו נקודות לכל שיר ושיר. השיר שזכה במירב הנקודות זכה לייצג את ישראל באירוויזיון. באותה שנה הצוות שייצג את הקיבוצים בארץ התמקם בדירתנו הצנועה בגלל אותו טלפון שהותקן אצלנו. אספר עוד, שהדיווח האחרון מכל נקודות ההתיישבות בארץ היה בקיבוצנו מדירתנו. הקרב היה צמוד מאד וההכרעה בקיבוצנו היא זו שחרצה מי ייצג את ישראל באותה שנה. מיותר לציין שאנו כמובן ידענו לפני כולם מיהו הזוכה המאושר באותה שנה. דרך אגב, הזוכה באותה שנה שייצג אותנו באירוויזיון היה אבי טולדנו בשיר "הורה". הסיפור המרתק של הטלפון שהותקן בדירתנו, עקב נחרצותה של סבתא ואומץ נחישותנו לעשות דברים נכונים, גם אם לא מקובלים, נתן את הדחיפה, ההבנה וההכרה והיווה את התמריץ להתקין טלפונים בכל דירות הקיבוץ כמה שנים מאוחר יותר.

במסגרת לימודי בטכניון התמחיתי בתחום הבקרה והפלסטיקה מתוך מגמה להשתלב במפעל לוג. עם סיום לימודי ושובי לקיבוץ בשנת 1982 נולד דודך גורן, אח לאביך ניצן ולדודתך לירון. השתלבתי כמהנדס המפעל "לוג" (מפעל הקיבוץ),  במטרה להקים את מחלקת הפיתוח של המפעל. כניסתי למפעל הייתה סלולה, גם משום שהמנהל הטכני של המפעל באותה תקופה היה גיסי אורי מלמוד ז"ל (בעלה של אחותי חדוה). לצערי, אורי נהרג בתאונת דרכים בשלהי 1982 ולא היה בידי מספיק זמן לעבוד עמו במשותף. אלה היו שנים מרתקות עם שלל אתגרים שאחד מהם היה פיתוח של פרויקט בקבוק ייחודי וראשוני בארץ לתרופות עבור קופת חולים כללית שהצריך רכישת מכונה מיוחדת וראשונה בארץ מיפן. עבדתי מספר שנים בלוג וביניהן גם כמנהל ייצור. במקביל לתקופה זו ביצעתי מגוון רחב של תפקידים בקיבוץ, כגון: חבר מזכירות רחבה, מרכז חברת הילדים, וועדת מתאר, שיכון וכו'.

ביום האחרון של 1986 נולד דודך אורָן (הקטן), אח לאביך ניצן ולדודיך לירון וגורן. בסוף 1987 יצאתי להקים ולנהל את המרכז הטכנולוגי במכללת עמק הירדן. המרכז הטכנולוגי ריכז פעילות לימודים ענפה לא רק  בתחום הטכנולוגי אלא גם עשרות קורסים לניהול ולהעשרה במגוון תחומים גדול. במרכז הטכנולוגי למדו אלפי תלמידים בשנה, והוא הביא תנופת פיתוח טכנולוגית ומחשבית למכללה ולאזור עמק הירדן והוביל והכניס את מהפכת האינטרנט למכללות האזוריות בכלל ולמכללת עמק הירדן בפרט. במרכז הטכנולוגי למדו מאות ילדים במסגרת נוער "שוחר מדע" במגוון לימודי העשרה. באותן שנים היווה המרכז הטכנולוגי את מרכז המכללה האזורית עמק הירדן הן בהיקף, הן במגוון פעילויות והן מבחינה כלכלית עסקית.

במהלך שנות עבודתי במרכז הטכנולוגי הקמתי את המרכז ללימודי תיירות מהגדולים (אם לא הגדול) בארץ בשיתוף משרד התיירות. היה זה אך טבעי שכאשר שר התיירות דאז, עוזי ברעם, הקים ועדה ממלכתית ציבורית בשנת 1994 להכנת ביקורו של האפיפיור בארץ בשנת 2000, המליצו אנשי משרד התיירות בפני השר למנות אותי לחבר באותה ועדה ממלכתית, כנציג ההכשרה והלימודים באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. לאחר שבע שנות ניהול מרתקות ומאלפות במרכז הטכנולוגי ובמכללת עמק הירדן, עברתי לנהל חברה פרטית קטנה ומתפתחת בשם "עתיד מנותב" הממוקמת בגוש שגב. במהלך שנות ניהולי את חברת עתיד מנותב, השלמתי לימודי תואר שני "במנהל עסקים" באוניברסיטה בר-אילן. לאחר ארבע שנות ניהול החברה חזרתי לקיבוץ.

עם חזרתי לקיבוץ עסקתי באיחוד המרפאות של אשדות איחוד ומאוחד. פרויקט מיוחד וייחודי ששיפר ושידרג לאין שיעור את השירות הרפואי לשני ה'אשדותים', אך גם גישר על משקעי העבר בין הקיבוצים. חיבור מרפאות האשדותים נתן את הדחיפה וההבנה שיש אפשרות לבנות בעמק הירדן מרפאה אזורית, פרויקט אותו הוביל ראש המועצה דאז זאב (ולולה) שור. כפי שאמרו אז: "אם שני האשדותים השכילו להקים מרפאה משותפת, אז גם עמק הירדן יכולה להקים מרפאה אזורית משותפת". לימים התמניתי גם כפרויקטור מטעם המועצה להקמת המרפאה האזורית.

באמצע 1999 התמודדתי ונבחרתי לתפקיד מזכיר הקיבוץ (קדנציה ראשונה). תפקיד מזכיר הקיבוץ בתקופה זו היה תובעני וטובעני מחד, אך מאתגר, מעניין ומרתק מאידך. במהלך הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר ביצענו בניהולי את אחד המהלכים החשובים והחיוניים ביותר לעתיד הקיבוץ – שינוי אורחות החיים בקיבוץ. ביחד עם עמיתי לניהול הקיבוץ בנינו מודלים שיבטיחו לחברים בטחון סוציאלי אישי מלא בתחום הפנסיה האישית, ביטוח רפואי בכמה רמות, ביטוח סיעודי, הקמת קרנות השתלמות, ביטוח אובדן כושר עבודה, ביטוח חיים ועוד. הקמת המתווה של בטחון סוציאלי אישי לחברים איפשר לבצע את המהלך של שינוי אורחות חיים. בתקופה זו הזרמנו דם חדש לקליטת חברים חדשים, זרענו את זרעי פיתוח השכונה הקהילתית שהזרימה דם חדש לקיבוצנו המזדקן ובנינו תוכנית לבינוי לטווח ארוך מאד שהיום, 20 שנה לאחר קדנציה זו, משמשות ומאפשרות פיתוח וקליטה בנים לקיבוץ. בניגוד לקיבוצים אחרים, ניהלנו את השינוי במו ידינו ובכוחות עצמיים, כתבתי את חוברות השינוי במו ידיי ואלו משמשות עד היום. ניהלנו את מלאכת קבלת ההחלטות הקיבוציות לשינוי בכוחות מקומיים ובעזרת מועצת הקהילה, מה שסייע בסופו של דבר לקבל את ההחלטות על השינוי ולהפנים אותן במינימום קשיים.

עם תום כהונתי הראשונה כמזכיר באמצע 2002, החלטתי להתמודד על תפקיד ראש המועצה. ניסיון זה, הגם שלימד אותי וחיזק אותי, הסתיים באכזבה לאחר שלא צלחתי את המשוכה. בסוף שנת 2002 שבתי לעבוד כמהנדס המפעל, מתוך רצון להשתלב בעתיד בתפקידים בכירים במפעל, אך גם ניסיון זה לא צלח ובסוף 2004 החלטתי להתמודד בשנית על תפקיד המזכיר. לאחר שני כישלונות החשש היה גדול, לא ידעתי כיצד החברים יגיבו למזכיר שבמו ידיו הוביל וניהל את השינוי בקיבוץ, אך הצורך לנהל, להנהיג ולהוביל קינן בי ללא הרף והוביל אותי להחלטה להתמודד בשנית על תפקיד המזכיר. למרבה שמחתי, הציבור הצביע בידיו ובחר בי באחוזים גבוהים מהבחירה הראשונה למזכיר הקיבוץ. עם כניסתי לעבודה הרגשתי כאילו לא עזבתי את התפקיד מעולם. בקדנציה זו הובלתי את מהפיכת הבניה הפרטית שגם הייתה חשובה וגם התאימה לרצון רבים ממשפחות החברים. בתקופה זו השקענו במהלך נוסף של שינוי אורחות החיים והוא שיוך הדירות לחברים. חיזקנו את פיתוח השכונה הקהילתית, שכאשר נוצרו תנאים מתאימים התמלאה תוך שנים ספורות עד  אפס מקום.

בשנת 2007 נבחרתי לנהל את אגודת המים בעמק הירדן, תפקיד אותו אני ממלא עד עצם היום הזה. התפקיד המרכזי של אגודת המים הוא לשאוב מים מהירמוך, הירדן והכנרת ולספק מים לחקלאות לכל שטחי עמק הירדן, סירין ורמת פוריה (כ- 100,000 דונם) במערכת מסועפת של תחנות שאיבה, מאגרים ומאות ק"מ של צנרת הפזורים ברחבי העמק. התפקיד השני הוא לשאוב מים מהכנרת למתקן סינון, לסנן ולטפל במים כך שיתאימו למי שתיה ולספקם ליישובי עמק הירדן. מי שתייה אלה עומדים בכל התקנים וההשגחה של משרד הבריאות. תפקיד שלישי לאגודה הוא למלא חלק מ"פרק המים" בהסכם השלום עם ממלכת ירדן שנחתם בשנת 1994. במסגרת זו אנו שואבים בחורף (כאשר אין צורך במים לחקלאות) את מימי הירמוך לאחסנה בכנרת עבור ממלכת ירדן. זהו תפקיד חיוני שהטילה עלינו ממשלת ישראל ואנו עומדים בו בכבוד.

במסגרת חיפוש  מקורות אנרגיה חליפיים, ביצעה אגודת המים פרויקט אנרגיה סולארית הצף על מים, הראשון במדינת ישראל. במסגרת פרויקט זה הותקנו פאנלים סולריים (קולטי אור) על מצופים בתוך בריכת מים של אגודת המים (במאגר אשדות יעקב איחוד). פאנלים אלה קולטים את אור השמש ומייצרים חשמל נקי וירוק המשמש להפעלת תחנות השאיבה של אגודת המים. המתקן מייצר כ- 500 מגה ואט בשנה וחסך לאגודה כסף רב. יתרונות נוספים שיש למתקן ליצור חשמל מפנלים צפים על המים הם: א. אין צורך באישורים מיוחדים להקמה המתקן, כי הוא נבנה על מים שכבר קיימים ומנוצלים. ב. אין צורך באישורי הרט"ג (רשות שמורות הטבע) והגופים הירוקים, כי המתקן לא נראה מעבר לסוללות המאגר. ג. המתקן הצף מקטין את התאיידות של המים מהמאגר בערך ב- 50% עקב כיסויים על ידי המצופים. יש בכך חיסכון גדול במים במיוחד באזור עמק הירדן הלוהט בקיץ. ד. הקרבה של המים לפאנלים הסולריים כ- 25-30 ס"מ, מקררת את הרכיבים החשמליים של הפאנלים הסולריים ומייעלת את עבודת יצור החשמל.

המתקן הזה, כאמור – הראשון בארץ – נחנך בטקס רב רושם ומכובד בין השאר ע"י שר האנרגיה, דר' יובל שטייניץ, שאמר בין שאר דבריו: "שתמיד לימדו אותו שמים וחשמל לא הולכים ביחד והנה לראשונה בארץ חשמל ומים כן הולכים ביחד, אפילו משלימים ומסייעים זה לזה".

באהבה גדולה, סבא אריק

הזוית האישית

יובל ראובני: היה לי ממש מעניין לשמוע את הסיפור של סבא שלי.

מילון

קדנציה
הזמן הקצוב לפעילות ולשליטה של רשויות שונות.

ציטוטים

”לאחר דיון סוער באסיפת הקיבוץ, החברים הצביעו בחיוב ואישרו התקנת טלפון בדירתנו, הטלפון הפרטי הראשון בקיבוץ“

הקשר הרב דורי