מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי (אליהו) חי גבריאלh'  נולדתי בבבל להורים הדבקו בדרכי התורה, והשמות שניתנו לאחיי ולי הם שמות ממשיכים מהתורה, שמות שעברו מסבא לנכד וכך הלאה.

גדלתי בבית עשיר, ביתנו היה גדול וחיינו בשפע רב. בילדותי הייתי שובב. כשהייתי בערך בן שלוש למדתי בבית מדרש, ויום אחד עשיתי עבירה שהייתה נראית חמורה בעיני המלמד, אז הוא היה חייב להעניש אותי. בכדי להעניש היה נהוג לעשות "פלאחה", המורה היה משכיב את התלמיד על הגב, מרימים את הרגליים וקושרים אותם עם חבל. תלמיד אחד מחזיק את הרגליים והמורה מרביץ על הרגליים היחפות עם שוט. ואני אמרתי למורה: חכה, אני עוד אתנקם בך. יום אחד עלה במוחי איך להעניש אותו, ראיתי חתיכת קרטון וכמה סיכות, נעצתי אותם על הספה בו הוא היה ישן בצהריים, וברגע שהוא קם והתיישב על הסיכות, נדקר וכאב לו. המורה שאל מי עשה את זה, וילדים שפחדו הצביעו עלי. אני, שלא רציתי להיענש שוב קמתי וברחתי לבית של סבתא שלי שגרה מול בית המדרש. שם היא הרגיעה אותי והחזירה אותי למורה כדי שיעניש אותי, שמתי לב לזה ומהר ברחתי שוב, לבית של סבתא ולא חזרתי יותר לבית המדרש, לאחר מכן הלכתי ללמוד בבית ספר מוסלמי.

בשנת 1950 כשהייתי בערך בן עשר, עלינו ארצה עם מזוודות מפח המכילות בגדים בלבד. בארץ התחלנו את חיינו מכלום, משום שלא היה ניתן להביא כלום איתנו ארצה, מלבד ספר תורה עתיק שאיבדנו בדרך ארצה ועד היום לא מצאנו. שמו אותנו בעתלית, נתנו לנו אוהל ואמרו לנו להתמקם בו. משם עברנו תלאות רבות, גרנו בפחונים, בתנאים קשים, ואבי שהיה משכיל היה אוסף את כל הילדים ומלמד אותם בכיתה, ללא כיסאות עם ספסל ששימש אותנו כשולחן, אבי היה מחלק את הלוח לשלוש ומלמד שלוש כיתות בשעה אחת. לאחר זמן מה העבירו אותנו לגור ליד הגבול עם ירדן. ויום אחד, אחד מחבריי עלה על מוקש ועף באוויר, ואיבד את רגלו. זהו מחזה שאני זוכר עד היום הזה. משם עברנו לשכונת דורה בנתניה, ובה גרנו בשני צריפים, ללא מים. אנחנו הילדים היינו יורדים מתחת לגבעה בה גרנו, ממלאים מים בדלאים ומעלים לצריפים שבהם גרנו. ארגנו את האדמה שקיבלנו באזור וטיפחנו אותה, התחלנו לגדל ירקות. בית הספר שבו למדנו היה קרוב לבית ובהפסקה היינו רצים הביתה, לוקחים איזה ירק שרצינו מהגינה ורצים חזרה לבית ספר.

לאחר תקופה מסוימת קיבלנו צווי גיוס, והיינו שמחים מאוד. באותה תקופה התלהבנו מאוד לשרת בצבא. הגעתי לקריית מלאכי ושם אמרו לנו שאנחנו בנחל. משם יצאנו ישר לטירונות ולאחר מכן לקורס מכי"ם. נפצעתי ודילגתי על ההכנה לקורס מכי"ם, ישר יצאתי לקורס. בכל בוקר היינו קמים ורצים חמישה עשר קילומטרים הלוך וחזור. היינו חיילים בכושר שיא, והביאו אותנו להדרכה בצריפים שם הדרכתי במשך שנתיים טירונים. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מחלקה מעורבת, שנים עשר צ'רקסיים, שנים עשר דרוזים ושנים עשר יהודים. הצ'רקסיים והדרוזים לא הסתדרו ביניהם, ולפעמים היו באים לידיעתי דברים המתרחשים ביניהם אך לרוב, היו מנסים להסתיר. .יום אחד, במהלך תרגיל, אחד מהחיילים הצ'רקסיים סיפר לי שיש חייל דרוזי שמנסה לדקור אותי על כך שהענשתי אותו בעבר. חייל זה היה חייל גבוה וגדול עם אש בעיניים, לא אמרתי כלום לאף אחד, וכמובן לא שהוא סיפר לי. בהמשך התרגיל כשהגענו לשדה הוא קפץ על אחד העצים וזינק עליי במטרה להפיל אותי, אני הייתי חייל מאומן היטב וידעתי איך להתחמק ולהתגונן , לכן הוא לא הצליח לפגוע בי. אמרתי לו, אתה גבר? קח רובה עם כידון כשכולם פה ותגמור את החשבון. הוא רץ אליי עם הכידון, ואני שידעתי להתגונן העפתי אותו שלושה מטר מאחוריי ואמרתי לו שלא אהרוג אותו, הוא נכנע והבטיח לי שיתנהג יפה. משם המשכתי בשירותי הצבאי ולאחר זמן מה השתחררתי.  לאחר פחות מחודש אחרי שהשתחררתי קיבלתי צו שמונה למשך שישה חודשים שבהם המשכתי להדריך.

כשחזרתי הביתה למדתי להיות עובד בניין וזה היה המקצוע שלי, התפרנסתי יפה. יום אחד בהיותי בן עשרים ושש בערך הכרתי את אשתי, היא הייתה מדהימה וחיזרתי אחריה הרבה. אמא שלה אהבה אותי מאוד והייתי מביא לה כל יום שישי פרחים, ואבא שלה בחן אותי רבות. מסתבר שאבי, היה חבר טוב של אבא של אשתי, והם עבדו ביחד. אשתי בהתחלה התנגדה ורצתה להיפטר ממני אך חיזרתי אחריה, הייתי שר לה סרנדות בחלון וההורים שלה, שיכנעו אותה שהדבר הנכון הוא להיות איתי כי, מכל הבחינות עברתי את המבחנים שלהם.

לאשתי הייתה אחות קטנה שהייתה כמו המודיעין שלי, וסיפרה לי כל מה שהתרחש במשפחה. בגיל עשרים ושבע התחתנו, ואשתי לא הסכימה שאמשיך לעבוד בתור עובד בניין. אז התגייסתי למשטרה ולאחר זמן מה נהייתי פקד. עבדתי בתל אביב, ויצרתי קשרים מדהימים עם התושבים כי הלכתי ברגל ברחובות, ובלילות לפעמים הייתי עובד בשגרירויות. בזמן שירותי במשטרת ישראל עברתי בין שאר הדברים קורס חוקרים והייתי מפקד בית ספר בתל אביב. במהלך שירותי במשטרה בשגרירות הגרמנית בתל אביב, ראיתי ילד בן עשר בערך חולה, קודח מחום הולך לבית ספר, שלחתי אותו חזרה לאמו, שתטפל בו. לאחר כמה ימים כאשר הבריא ירדו אלי ההורים ושאלו אותי איך זיהיתי שהילד חולה והודו לי על העזרה. בשנת 1985 אבי הלך לעולמו, ושנה לאחר מכן פרשתי מהמשטרה. באותו זמן התגלגלתי בין תיווך לחקירות פרטיות. בחיי האזרחיים לא נקלטתי בשום מקום באופן עקבי, ובשנת 1999 פתחתי משרד תיווך ואשתי פתחה גן ילדים. אשתי ואני סגרנו את העסקים לאחר ארבע שנים, ואשתי פתחה משפחתון בבית שבו אנחנו גרים היום. לאחר כמה שנים סגרה אותו ויצאה לגמלאות. היום אני עובד בקופת חולים הכללית בכפר סבא למרות, שאני גמלאי ובחודש הבא אני ימלאו לי שמונים שנה.  באוגוסט 2020 אשתי ואני נציין חמישם ושלוש שנות נישואים. יש לנו שני ילדים, בת ובן, מהבן יש לי שלושה נכדים.

גלגולו של חפץ

כאשר אמא שלי נפטרה לא נשארה ירושה רבה אך, כל אחד מהילדים בא ולקח מה שרצה. אני לקחתי חנוכייה שאימא שלי הייתה מדליקה בכל שנה בחנוכה, ואני גם מדליק אותה בכל שנה בחנוכה. זהו החפץ היחיד שנשאר לי מאמי.

הזוית האישית

אלי גבריאלי: היה נחמד מאוד לעשות את העבודה עם אריאל.

אריאל: היה מרתק ללמוד על חייו של אלי.