מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייו של אבי, נתנאל שרעבי

כאן גדל נתנאל
גבעת אלה

ילדותי

נולדתי בינואר 1948 בפרס. עליתי עם משפחתי בשנת 1950 לארץ ישראל. הסוכנות היהודית שלבה אותנו במחנה אוהלים, במעברה הנקראת "מעברת בנימינה", שם הינו עד 1953. אני לא זוכר הרבה, למעט הריסוס ב- DDT .

חלוציות

בעקבות קריאתו של דוד בן גוריון ליישב את הנגב, הופנתה פניה אל אבי לעבור ולגור במושב הנקרא "שובל 6", בנגב המערבי. המושב נבנה כשמדינת ישראל הייתה עדין בחיתוליה, המאבק המזוין עם מדינות ערב היה בעיצומו ומטרת ההתיישבות הייתה לתפוס ככל שניתן שטחים לפני הפלישה.

"שובל 6" לימים נקרא "פעמי תש"ז", הוא אחד מתוך רצף מושבים שבין יתר המטרות הייתה לקלוט את העולים החדשים בפרפריה של המועצה האזורית מרחבים.

עם משפחתי, שבמקור נקראת משפחת זוהרבי, גרנו ב"פעמי תש"ז". לאבי היה משק חקלאי, כ- 40 דונם והורי גידלו 12 ילדים. מטבע הדברים, בגלל המצוקה הכלכלית, אף אחד מהילדים לא סיים את הלימודים התיכוניים.

שם המשפחה שרעבי הוא קוריוז בפני עצמו. כשהורי עלו מטהראן בשנת 1950, אנשי הסוכנות היהודית שאלו את אבא על מקור השם והוא אמר שבפרס יש חבל ארץ "זוהורב" ובטעות הם רשמו שרעבי ומאז ועד היום שם המשפחה הוא שרעבי על אף שהוא מאופיין לעדות תימן.

נחזור ל"פעמי תש"ז – בנוסף ל- 40 דונם שהוקצו לאבי לעיבוד חקלאי, אמי רבקה עסקה בגידול הילדים – עקרת בית וכן היא עסקה בגידול בעלי חיים. מהפרה והכבשה הייתה מכינה גבינה ומהתרנגולות אספה את הביצים. פעם בשבוע הייתה נוסעת לשוק הבדואי בבאר שבע, מוכרת את התוצרים וקונה לנו בכסף שהרוויחה מוצרים לבית ובגדים.

מכיוון שהורי, במיוחד אמי לא ידעו קרוא וכתוב כמו יתר המתיישבים במושב (70 משפחות מרובות ילדים) הוחלט על ידי ממשלת ישראל לשלוח מורות חיילות לכול אותם מושבים בנגב על מנת ללמד את אותם עולים עברית. כך שפעמיים בשבוע באופן קבוע הייתה מגיעה אלינו הביתה מורה חיילת על מנת ללמד את אמא קרוא וכתוב.

לאבי היה סוס ועגלה שאתו הוא היה מעבד את כל עבודות הקרקע במשך שנים רבות. את עבודת האדמה למד אבי מצוות חקלאי שהגיע מהמושב נהלל, והתיישב ב"שובל 6" על מנת ללמד את המתיישבים את מהות גידולי החקלאות (חיים רכלבסקי, יאיר נוטקין, נירה שהייתה גננת ועוד).

אחד הדברים שזכורים לי מהילדות הוא חיים רכלבסקי המדריך החקלאי. לימים חיים סיפר את הסיפור הבא: חיים היה מודע לעובדה שהתושבים בשובל 6 הגיעו עם מנהגים ממקום מושבם שבפרס. חיים סיפר שהנשים עבדו כעקרות בית והגברים יצאו לעבודת האדמה ובסוף יום העבודה נהגו לשבת ולשחק קלפים. באחד הלילות הגיע חיים לקבוצה שמשחקת קלפים, הוא הביט מהצד וראה שכתוצאה ממשחק הקלפים, הגברים מפסידים כסף רב. חיים החליט שלמחרת כל מי ששיחק קלפים והפסיד את כספו, לא יקבל תקצוב חודשי מהמזכירות של הישוב. כאשר אותם מפסידים בקשו ודרשו לקבל תקציב כספי, חיים בסמכותו כמנהיג, שלל מהם את מתן הכסף ובמקום זאת העביר את הכסף לידי נשותיהם. חיים כמו יאיר נוטקין היה מנהיג, היה מורה, היה מזכיר והוא בעצם היה אבא ואמא של המתיישבים.

סיימתי כיתה ח' (חינוך חובה של אז) למדתי עוד שנתיים, עד כיתה י' בבית ספר תיכון ומשם עזבתי לצורך סיוע בכלכלת הבית.

באותם שנים, עקב מצוקה כלכלית, בתקופת הצנע, הורי החליטו שהם עוזבים את פעמי תש"ז עם 12 הילדים ועוברים לירושלים.

בשנות ה- 50 ירושלים הייתה מחולקת לחלק המזרחי ולחלק המערבי. גרנו על קו התפר בין החלק היהודי לחלק של הירדנים. בצמוד לבית שלנו ברח' "שבטי ישראל", גרנו בשכונת עוני בשם "מוסררה". מכיוון שהורי לא יכלו לכלכל את כל המשפחה, אני ואחי הקטן גרנו אצל סבתי וחלק מאחי גרו אצל אחותי הגדולה, רחל שכבר הייתה נשואה, בביתה ש"במלון פסט" שזה בנין שהיה שייך לממשל הבריטי וכאשר הם עזבו את הארץ הוא נשאר שומם ונכנסו אליו משפחות במצוקה.

הייתי מאוד מחובר לאחותי הגדולה שדאגה לנו מאוד וליוותה אותנו לאורך כל תקופת התבגרותי ואף ליוותה אותי בתקופת שירותי הצבאי.

בתקופה שגרתי בירושלים למדתי בישיבה חרדית. כיון שהייתי אוהד קבוצת כדורגל ביתר ירושלים הייתי מתחמק בשבתות לצפות בקבוצה ששחקה בימק"א.

תמונה 1

שירותי הצבאי

בהיותי בן 18 התגייסתי לצה"ל למשך שלוש שנים. התגייסתי לחייל הנדסה ושירתתי כאיש צבא קבע. בהתחלה בדרגת חוגר וסיום השירות בשנת 1992 כסגן אלוף.

במהלך שנים אלו שירתתי ביחידות שדה ובשנת 1971 נישאתי תחת משמר כבוד בבסיס צבאי בגוש עציון לסימי עמור ונולדו לנו 4 ילדים: אברהם, שלומית, הילה ואיתמר.

בתחילת שירותי הצבאי בשנת 1966 השתתפתי בפעילות צבאית מעבר לגבולות ישראל בפעולה שנקראת "פעולת סמוע".

ב- 5 ביוני 1967 – " מלחמת ששת הימים" נלחמתי במסגרת הכוח שכבש את "גבעת הרדאר" ומשם לעיר העתיקה. הייתי בתפקיד חבלן שפילס את הדרך לכוחות קדימה. בהמשך דרכי בצבא שמשתי בתפקידי פיקוד ואף סיימתי קורס בכיר של פיקוד ומטה (פו"ם).

התיישבות וחלוציות

משנת 1971 במשך כמעט 20 שנה גרתי עם אשתי וילדי במגורים של משרד הביטחון בשכונת "מעלות דפנה" בירושלים ועוד 5 שנים בשכונת "נווה יעקב", בדירה שקנינו.

ארבעת ילדי נולדו בירושלים בבית החולים "שערי צדק", בהדסה עין כרם, ובהדסה הר הצופים.

בשנת 1988 עברנו מירושלים לישוב "גבעת אלה" במסגרת "ייהוד הגליל", התיישבות יהודית בגליל. ארבעת הילדים סיימו את בית הספר התיכוני ב"וויצ"ו נהלל" והמשיכו לצבא וללימודים אקדמאים.

בשנת 1992 השתחררתי מצה"ל לאחר 25 שנות שרות ולאחר שסיימתי תואר ראשון במדעי המדינה ותעודת הוראה.

בשנת 1995 התקבלתי למערכת החינוך ומאז ועד ימינו אני מורה לשל"ח וידיעת הארץ ומדריך טיולים בחברה להגנת הטבע.

מאז שחר נעורי ועד ימים אלו מוטבע במשפחתי ובילדי אהבת הארץ והמולדת. לאור זאת כל ילדי שרתו בצה"ל ועצם היותינו תושבי הגליל הם ערובה לכך שציונות והתיישבות הארץ הם אחד מהמטרות שהגענו אליו. גם נכדי: יונתן, נטע ואלעד גרים בגליל תחת הסיסמא "יהוד הגליל".

הדור של היום מול הדור של אז

כאשר אני בא להשוות את הנוער הצעיר של היום לדור שלי, של שנות החמישים, אני חושב שהנוער של היום מחושב יותר, שואל שאלות יותר ורוצה להבין יותר. לעומת לזאת הדור שאני גדלתי עליו, לא שאלנו שאלות, היינו יותר ציוניים והתא המשפחתי היה פורה יותר. היום בעידן הטכנולוגיה המתקדמת כל ילד עוסק בעיסוקיו לעומת זאת בדור שאני גדלתי עליו ישבנו סביב השולחן בצמוד להורים ולאחים והאחיות והיינו דנים בסוגיות שונות. כיום תא המשפחתי הוא מפורר וכל אחד לעצמו.

בשנות החמישים לא גרנו בווילות, לא היה לנו חדר לכל אחד אלא גרנו בצריפים במעברות גרנו במבנים של הסוכנות היהודים 12 ילדים בשני חדרים ללא חימום בחורף, ללא מזגן בקיץ ובחורף יושבים ומתכנסים בחדר אחד עם חלון סגור, דלת נעולה, פתיליית הנפט מתוצרת פרידמן, שמיכה פרושה על שולחן, הרגליים מתחממות מתחת לשולחן ליד הפתילייה ומעבירים את הזמן בסיפורים של אבא ואמא.

האקלים המשפחתי היה רווי בפולקלור של שירה וריקודים, של לבוש ומסורת, של מוטיבים דתיים. כך היינו מעבירים את הזמן.

כפי שציינתי התא המשפחתי היה פורה. ההווי התרבותי היה טבוע בנו. לכן ההורים שלי נתנו שמות וכינויים לכל ילד ובכך הם הביעו את אהבתם לילדים. לדוגמא: לאחד הילדים קראו קרזילה = גדי, צ'טרה, כיטלה, גוהר ועוד. כל אלה בסלנג הכורדי, זה דברים בהיבט של הבריאה, של הדברים הטובים וכל אלה הוסיפו להווי החיובי המשפחתי.

לאמי היו 6 אחים והיא הבת היחידה. לכן עצם היותה בת בין שישה אחים היא קבלה יותר תשומת לב. לאבי לא היו אחים ואחיות ולכן בעיני סבי וסבתי מצד אבי הוא היה מפונק. בחו"ל היה סוחר שטיחים ותמיד נראה אלגנטי ונראה טוב אפילו עד ימיו האחרונים היה דומה ללורד אנגלי עם החליפה, העניבה, עם שעון מזהב מחובר בשרשרת לדש חולצתו, ואני נתנאל נקרא על שם אביו של אבא.

למרות שהורי לא היו משכילים אבל היה להם ניסיון חיים והם שנתנו השראה לאהבת הארץ ואהבת האנוש. הפתגם אומר "אמור לי מהיכן באת ואומר לך מי אתה" כלומר, בכל מקום שאני הולך אליו או בכל מקום שילדי מגיעים אליו או לכל מקום שאשתי עובדת, שם תמיד השם שרעבי הוא בעצם תעודת הזהות שלנו, ולכן אנחנו חיוניים בחברה הישראלית, משתלבים בעשייה של הקמה ושמירה על הערכים ומעל הכל אהבת הארץ.

אחרית דבר

כאשר אני מסתכל במנהרת הזמן ממרום 66 שנותי אני יכול לומר שנהניתי מחוויית ילדותי ונעורי. נהניתי מאוד משירותי במערכת הביטחון ונהניתי מעידן הזה שבוא אני עוסק בהוראה. מעל לכל אני אומר שגולת הכותרת זה נישואי לבחירת ליבי, סימי, הולדת ילדי ונחמתי בזמני הפנוי שאני מקדיש לנכדי.

אני חושב שגם אני וגם אשתי האהובה סימי, הענקנו כמיטב יכולתנו, לא רק בחלק הכלכלי אלא בחלק הרוחני והתרבותי, צעדים משמעותיים לחינוך של ארבעת ילדינו , ואין לי ספק שכפי שחינכנו את ארבעת ילדינו אני בטוח שזה גם מה שינחה את הילדים בגידול ילדיהם. ביתנו במשך שנים, מזה 40 שנות נישואים הוא בית יהודי מסורתי, אוהב את החברה הישראלית, ציוני ומעל לכל לבבי. חלק גדול מאותם מאפיינים מהווים היום צוהר לתרבות עם סבלנות וסובלנות וחלק גדול בזכותה של אשתי.

מילון

ייהוד הגליל
תוכנית המצפים בגליל היא תוכנית רחבת היקף להקמת יישובים יהודיים בגליל בשנים 1979‏-1980. התוכנית כונתה בציבור "ייהוד הגליל". במסגרת התוכנית הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של יישובים יהודיים קטנים, אשר כונו מצפים. מטרת התוכנית הייתה לפרוס אוכלוסייה יהודית ברחבי הגליל ההררי כדי להגדיל את אחוז היהודים בגליל ולמנוע זליגת תושבים ערבים אל אדמות מדינה באזור.

ציטוטים

”הורי לא היו משכילים. היה להם ניסיון חיים ושנתנו השראה לאהבת הארץ ואהבת האנוש.“

הקשר הרב דורי