מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בוורשה, פולין, ב-4.12.1931.

כשהייתי ילד שיחקתי עם אחי אבניאל במשחקי ילדים בבית – בין היתר ניפחנו ביחד בלונים – ועם בן דודתי, גז'גוז', שהיה מבוגר ממני בשנתיים, במשחקי ילדים בכפר שבו בילינו, בוילה של הסבתא שלנו. פעם אבי צילם סרט שבו שיחקנו שנינו, אני הייתי הילד המפורסם מסיפורי הסופרת האמריקנית הרייט ביצ'ר סטו תום סוייר והוא היה חברו הקלברי פין.

בילדותי אהבתי, כשהיינו בוילה של הסבתא, לרכב על אופניים.

מבית הורי לא זכור לי הרבה פרט לדירה שאותה היכרתי היטב. היתה לאחי ולי מטפלת פולנייה, לא יהודיה, היא היתה אתנו כל הזמן והיתה במקום ההורים.

היינו משפחה מתבוללת ולא חגגנו בה חגים יהודיים ולא נוצריים. בהמשך הפכו הוריי לציוניים והיהדות כלאום הפכה לרעיון חשוב בחייהם ולכן גם בחיי.

לא הלכתי לגן ילדים בפולין אבל הלכתי לבית ספר יסודי, לכתה אלף. בית הספר לא היה רחוק מן הבית. אמא שלי לימדה אותי שאם מישהו יתנכל אלי כאל יהודי, עלי להכות אותו. ואמנם יום אחד ילד כינה אותי בזלזול "יהודון" ואני הכיתי אותו באגרוף בפניו. לאמא שלי קראו לבירור בבית הספר.

כילד בפולין לא ידעתי דבר על מדינה יהודית. כשהיינו בדרך לארץ ישראל, בעיר טריסט באטליה, בתחילת שנת 1940, כבר ידעתי על ארץ ישראל ואמא לימדה את אחי ואותי את שירת "התקווה".

כבר כילד רציתי להיות עתונאי בארץ ישראל ואכן הגשמתי את הרעיון. הרעיון החשוב ביותר כילד היה שתהיה לנו מדינה יהודית וזה אמנם התגשם במאי תש"ח

בבית בפולין הוריי דיברו פולנית בלבד. עם עלותנו לארץ ישראל לקחה אמא מורה לאחי ולי ולמדנו במהרה עברית וזו היתה השפה שאמא דיברה אתנו בבית.

סבא שלי מצד אבי, אברהם, אדולף שטרסמן, היה איש עסקים בורשה. הוא ייבא לפולין את מכונת הכביסה האוטומטית הראשונה והתעשר מאד מן העסק. אשתו היתה עקרת בית והוא קנה לה וילה – הקיימת עד היום – בכפר קונסטנצ'ין ליד וורשה ושמה "וילה מילה". סבא מצד אמא היה איש עסקים שחי בפריז ושם נשא אשה שנייה – הוא התגרש מאמא של אמא כשהיתה ילדה קטנה – ועבר לצרפת.

יש לי אח אחד, יליד 12.10.1934, שלוש שנים צעיר ממני, ושמו אבניאל.

השלטון בפולין היה בידי גנרל שתפס את השלטון ששמו היה פילסודסקי, צורת השלטון במדינה הייתה כאילו דמוקרטיה אבל למעשה הוא שלט במדינה. בפולין היו יותר משלושה מיליון יהודים, הם היו כ-10% אחוז מן האוכלוסייה. הייתה בפולין אנטישמיות ולא לכל המשרות קיבלו יהודים לעבודה.

הגרמנים כבשו חלק גדול מאוד מפולין בחודש הראשון של המלחמה וזה גרר יחס רע מאוד ליהודים. אבא שלי היה במילואים בצבא הפולני והוא נפל בשבי בידי הצבא הסובייטי מפני שברית המועצות פלשה לפולין מצד מזרח על פי הסכם עם הגרמנים. הסובייטים בשנת 1940 הרגו את כל הקצינים הפולניים שהם לקחו בשבי, ובהם אבא שלי (במקום ששמו קאטין שנכתב עליו רבות).

עוד כשאבא היה במילואים, אמא שלי הבינה שיהיה מסוכן מאוד להישאר בפולין תחת הכיבוש של הגרמנים ובינואר 1940 היא, אחי ואני יצאנו לארץ ישראל. לא הזדקקנו בשלב הזה לשום אישור יציאה. מפולין היה אפשר לצאת כרגיל עם דרכון כי זה היה זמן קצר לפני השואה.

היינו לבד ולא יצא איתנו אף קרוב משפחה אחר. נסענו ברכבת דרך צ’כוסלובקיה ואוסטריה לאיטליה שאז עדיין לא לקחה חלק במלחמה. הגענו לעיר טרייסט ולשם הגיעו עוד מכרים שלנו מפולין. שהינו שם מספר חודשים ובזמן הזה חיכינו לאפשרות לכניסה לארץ ישראל.

כשהגענו לארץ לא קיבל אותנו אף אחד אבל אמי הכירה כמה אנשים שחיו כאן עוד מהזמן שהיינו בפולין. גרנו בתל אביב, שבוע אחד בבית מלון אחר כך שנה אחת בדירה שברחוב פרוג 34 ומשם עברנו לדירה בשדרות קרן קיימת לישראל (קק"ל) מס' 39 (כיום שדרות בן גוריון) בפינת רחוב גרץ. מהר מאוד הבנתי שאני נמצא בארץ חדשה. תוך זמן קצר אחי ואני למדנו עברית, בשיעורי פרטיים עם ממורה שאימא שלי לקחה בשבילנו. וכעבור שלושה חודשים כבר הלכנו לבית ספר.

אמי קיבלה עזרה כספית מהצבא הפולני משום שאבא שלי היה קצין בצבא הפולני.

הקושי היחיד היה להתרגל לסביבה חדשה ולשפה חדשה אבל מהר מאוד התרגלנו לחברים בבית הספר ובשכונה ושיחקנו ביחד. לנו כילדים לא היו קשיים מיוחדים.

הזוית האישית