מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה בן מרדכי לבית משפחת דדוש, נולדתי בשנת 1050 בפרדסיה.

אבי, ז"ל  עם עלייתו לארץ, עבד בסוכנות היהודית יחד עמו עבדה אז פקידה בשם שושנה ארבלי-אלמוזלינו שהייתה חשוכת ילדים. יום אחד, שושנה, ביקשה מאבי, שיקרא לתינוקת שלו על שמה לכן קוראים לי כך. לימים אותה אישה היתה שרה בכנסת ישראל.

נולדתי בארץ ישראל במעברת עולים בפרדסיה. גדלתי בשיכון מזרחי שבו היו מתגוררים משפחות דתיות בקרבת בית הכנסת וסניף בני עקיבא. גרנו בדירת שלושה חדרים, חדר בקרבת גן הגיבורים, באמצע השבוע הייתה פעולה בסניף בני עקיבא ושבת אחה"צ.

לאבי קראו מני דדוש והוא עבד במחלקת החינוך בעיריית נתניה. אימא שמה קמילה והיא הייתה עקרת בית.

חוויות ילדות

גרנו בשיכון מזרחי והחברים שלי היו מרים ציפורה, צביה, פנינה. היינו משחקים משחקי חצר כגון קלאס בשעות אחר הצהריים היינו עסוקות בהכנת שיעורי בית ולמידה למבחנים בקריאת ספרים. בבית הספר היסודי יבנה למדנו מקצעות בעיקר מקצעות קודש תנך ומשנה והתפללנו כל בוקר בבית ספר בתיכון למדנו מקצועות רגילים היו לנו אומנויות וטקסים ביום הזיכרון היו לנו טיולים. שעליתי לתיכון בר אילן, זה היה בתקופת מלחמת ששת הימים, אז בחופש הגדול טיילנו הרבה בירושלים והגענו למקומות שהיו מעבר לגבול והמשכנו לטייל בגולן ובשומרון ובכלל היינו יוצאים להרבה טיולים. בטיולים נחשפתי לגודלה ויופייה של ארץ ישראל היפה. מאז, בכל הזדמנות אני יוצאת עם המשפחה לטיול באזור אחר.

היחסים בין המורים והתלמידים היו יחסי כבוד. לא היו מזמינים הורים לשיחות באנו ללמוד. בבית ספר יסודי שלנו לא הייתה תלבושת אחידה וגם בתיכון לא הייתה, אבל הקפידו על לבוש צנוע והבנים עם כיפות. היה לנו מורה לתנ"ך בתיכון ושמו היה ישעיהו סעד. בזכותו אהבתי ואני עדיין מאוד אוהבת את לימודי התנ"ך. המשכתי ללמוד גם תואר שני בתנ"ך.  בעיקרון אהבתי את כל המקצועות, אבהתי ללמוד. בבית הספר היסודי יבנה, היה לנו חדר אוכל, היה נחמד להכנס לשם. בבית שלנו היו ממתקים וכשאחד מאחיי היה חולה, אבי היה מפתיע אותו עם חפיסת שוקולד מתחת לכרית. אמי הייתה מכינה מאכלים רבים ואהבתי את כולם.

שעות הפנאי

היינו שומעים בעיקר שירים ישראלים ולפעמים גם שירים לועזיים. כמו את הזמרים: אלביס, קלי, ואנריקו מסיאס. רקדנו בעיקר ריקודי עם מעגל בנים מעגל בנות. בתנועת הנוער בני עקיבא הקרינו לנו סרטים מצחיקים. התקשורת הייתה רק פנים אל פנים ולפעמים בסוף שנה, היינו כותבים בספר הזכרונות אחד לשנייה.

בסיומה של לימודי יסודי והתיכון, התחלתי ללמוד "הוראה לגיל הרך". בסוף שנות לימודיי, התחתנתי עם יעקוב בעלי שעבד כפקיד בבנק, ועם השנים נולדו לנו ארבעה הילדים. אחרי שסיימתי למודי הוראה, התחלתי לעבוד בעבודה מעשית בגליל, בשכונת בן ציון, שם גם המשכתי ללמד עד שפרשתי מהעבודה, שם בעצם ביליתי 45 שנים של הוראה משחק ובנייה. עם השנים, הגיעו אלי לגן ילדים, ילדים של תלמידים שהיו אצלי בעבר בגן. תוך כדי זמן העבודה התמקצעתי והמשכתי ללמוד, הגעתי לתואר שני M.A באוניברסיטת חיפה. גם ארבעת ילדי גם למדו בחינוך הממלכתי דתי ואחר כך המשיכו ללמוד בטכניון. גם הם בנו את ביתם בארץ ישראל וזיכו אותנו בתואר סבא וסבתא.  הנכדים גדלים ויש לנו כבר נכד בצבא.

בשנה האחרונה לעבודתי לפני סיום עבודתי ופרישתי לגמלאות, זכיתי בפרס חינוך על עשייה ברוכה עם ילדי ישראל.

חפצים שיקרים לי

יש לנו פריטים מכסף, שאבי הצליח להחביא ולהביא איתו לארץ ישראל. פריטים אלו נשמרו ואבי לקח מבית הוריו. מדובר בכלי כסף עתיקים מאוד. אני לא יודעת, כמה הם שווים מבחינה כספית וזה גם לא מעניין אותי כי עבורי הם שווים הרבה מבחינה רגשית.

אחד מכלי הכסף – כד שמן עתיק להדלקת החנוכייה

הזוית האישית

הראל ביטון ואיתן שמיץ: למדנו עוד יותר לא לזלזל באנשים מבוגרים, כי ראינו תדרך הארוכה שהם עשו והקשיים הרבים שהם עברו וזה גרם לנו להעריך אותם יותר ולכבדם.

שושנה בן מרדכי: גם אני שושי, נהנתי להיות במחצית בתלמידים ושמחתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כיתת הותיקים של בית ספר ריגלר.