מאגר סיפורי מורשת

שמי רות סילש. נולדתי בארץ בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן בשנת 1945, עוד לפני קום הקמת המדינה, בזמן שעדיין קראו למדינה פלסטין והיא הייתה תחת השלטון הבריטי. גדלתי בבית הילדים בקיבוץ ושם טיפלו בי ודאגו לי. כל יום בשעה ארבע הורי היו באים לקחת אותי לחדר המשפחה והייתי איתם עד שבע או שמונה בערב. בשעות האלה כל הילדים היו עם הוריהם.

באותה תקופה אימא שלי הייתה גרה בקיבוץ בבית בו היה חדר אחד והיא ישנה בסלון. כעבור שנתיים עברנו לצפון תל אביב ושם גרתי יחד עם אימא שלי ועם סבא וסבתא שלי. בבית היה חדר אחד לסבא וסבתא וחדר אחד לאימא שלי. סבתא שלי הייתה מבשלת לכולם אוכל טעים. כל בוקר אימא שלי הייתה לוקחת אותי לגן הילדים ומוקדם בצהריים סבתא שלי הייתה מחזירה אותי מהגן.

כשגדלתי שמעתי את סיפורם של סבא וסבתא שלי, שחיו לפני עלייתם לישראל בגרמניה. הם זכרו הייטב את מאורעות ליל הבדולח, שבו נערכו פוגרומים קשים ביהודים ברחבי גרמניה ואוסטריה. "ליל הבדולח הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה. עם תום מאורעות נתברר כי נרצחו 91 איש". (מתוך ויקיפדיה). במהלך הפוגרום ביהודים הגרמנים ניפצו זכוכיות של בתים ובתי עסק רבים של יהודים. הגרמנים השתלטו על בית הבנק של סבא שלי ושברו וניפצו שם את החלונות. אחרי הלילה הזה, עוד לפני השואה, סבא וסבתא שלי הבינו מה עומד לקרות וברחו לארץ.

בהיותי בת שש, אחרי שנחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה שבו הגרמנים הבטיחו לשלם פיצויים לכל היהודים שסבלו הם חזרו לגרמניה. בכיתה א' התחלתי ללמוד בבית ספר בשם "בית חינוך" בצפון תל אביב ושם למדתי מכיתה א' עד ח'. בכל שכבת גיל למדו רק שתי כיתות וכל כיתה נקראה בשם הפרטי של המחנך. כל יום למדנו עד השעה ארבע. כל שבוע השיעור היה נפתח בשירה בציבור, שהתקיימה בכל יום ראשון בבוקר. לנו התלמידים, בבית הספר שלי, הייתה אפשרות להשפיע על החלטות הקשורות לבית הספר באמצעות מועצת התלמידים. דיברנו מול מנהלת בית הספר ושיתפו אותנו בנושאים שונים כמו: לאיזה הצגות נלך? אירגון יום ספורט וכד' במפגשי מועצת התלמידים, יכולנו גם להתלונן על המורים או על תופעות שהטרידו את התלמידים.

רוב הילדים הלכו לתנועות נוער ושם לבשו חולצות לבנות או כחולות. מכיתה ג', כל שליש שנה היו מחליפים נושא למידה שהיו לומדים אותו יום אחד בשבוע. בשליש הראשון עסקנו בחקלאות, בשליש השני עבדנו במטבח ובשלישי עסקנו במלאכה (נגרות) ובעבודת יד (רקימת מפיות ומחצלות). בסוף כל שליש (חנוכה, פסח, סוף שנה) קיבלנו תעודות. התעודות היו בלי ציונים, רק בכיתה ח' קיבלנו ציונים לקראת המעבר לבית ספר תיכון. בכיתה ח עשו את מבחן הסקר, שהמקצועות שהיו בו הם עברית חשבון ואנגלית. מי שעבר את המבחן בהצלחה, הלך לבית ספר עיוני ומי שנכשל נשלח לבית ספר מקצועי.

בכיתה ט' התחלתי ללמוד בתיכון חדש בתל אביב, המשך של בית חינוך, בו למדתי ביסודי.. זה היה תיכון פרטי בלי יחידות והמגמות בו היו בכיתות י"א וי"ב. קיבלנו מלגות לפי המצב הכלכלי בבית ולפי  תוצאות מבחני הסקר. אני למדתי במגמה סוציולוגית. רציתי להיות במגמת ביולוגיה, אך הייתי חלשה במתמטיקה. סיימתי בהצלחה את כיתה י"ב.

 השירות הצבאי שלי

התגייסתי באוקטובר שנת 1962, יחד עם גרעין הנח"ל. בגלל שחליתי באותה תקופה במחלת הנשיקה הורידו לי פרופיל ולא אפשרו לי לצאת לטירונות. הוצבתי לחצי שנה בבקו"ם בתור פקידת ניירות.

במרץ שנת 1963, יצאתי לטירונות בבה"ד ולאחר חודשיים קשים של הסתגלות חברתית, הוצבתי לגדנ"ע ויצאתי לקורס מד"נים. את הקורס בבסיס גדנע שדה בוקר עברתי במשך חמישה חודשים. עברתי שם אימונים צבאיים יחד עם עוד 36 אנשים שהיו איתי שם. יצאנו הביתה אחת לשלושה שבועות ובסיום הקורס המשכתי להדריך בשדה בוקר קבוצות של תלמידי תיכון מבתי ספר שונים בארץ. "הקורס היה חוויה מאלפת מכל הבחינות". בספטמבר עברתי להדריך קבוצת עולים חדשה במוסד נעורים בשעות אחר הצהריים והערב. שם עזרתי בשיעורי הבית, לימדתי עברית והעברתי פעולות על מורשת קרב על הצבא ועל ארץ ישראל. בקיץ שנת 1964, הדרכתי במשך חודש וחצי טירונות לבנות שלמדו אחרי התיכון בסמינר למורים. השתחררתי  מהשירות הצבאי באוקטובר שנת 1964.

 ההכרות עם בעלי גדעון

את בעלי הכרתי בצבא, בעשרת החודשים האחרונים שלי בשירות הצבאי. המפקד שלי עשה תאונה קשה מאוד והחליפו אותו. המפקד שהיה ממלא מקומו הוא גדעון שכיום בעלי. ההכשרה בגדנ"ע הייתה איך להדריך בני נוער. המפקד שלי שנפצע, בא מפיקוד על חיילים והוא התחיל לתת לנו פקודות כמו בצבא. אני כבר הייתי ותיקה בשירות, ולקראת סיום הקורס הייתי מצטיינת ובקיאה בכל החוקים, – ידעתי הייטב מה אסור ומה מותר? המפקד ביקש ממני לעשות משהו שאסור היה לעשות, אמרתי לו שאני לא מבצעת את הפקודה והוא הגיש נגדי תלונה. לאחר שהמפקד נפצע וגדעון החליף אותו כממלא מקום, גדעון אמר לי שכל התלונות שהוגשו נגדי לא נכונות וביטל לי את התלונות. כך התחילה ההכרות ביננו. באותו ערב, היה קר מאוד, היו לי שתי מזוודות וביקשתי ממנו לעזור לי ולקחת בשבילי מזוודה אחת הביתה. יותר מאוחר הוא שאל אותי אם יש לי תוכניות לאותו ערב וכך התחילה הזוגיות שלנו.

באותה תקופה לא היה נהוג לגור ביחד לפני החתונה, אז הוא עבר לגור בצפון. התחתנו בכ"ט בנובמבר 1964 ועברנו לגור ביחד בנצרת עילית שכיום נקראת נוף הגליל. שנינו באנו עם רקע מתחום ההדרכה, הדרכנו ילדים, תלמידי כיתה י לקראת הגיוס לצבא, עשינו להם אימונים כמו שיש בצבא. חלומי היה להיות מורה והתחלתי ללמוד בסמינר למורים בטבעון "סמינר הקיבוצים אורנים". רוב התלמידים שם היו קיבוצניקים. הלימודים היו מעניינים ושם נחשפתי לתחום הפסיכולוגיה.

מלחמת ששת הימים

זיכרון משמעותי מתקופה זו של תחילת שנות נישואינו היה מלחמת ששת הימים. שפרצה בבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה. גדעון, בעלי, היה אז מפקד "בסיס גדנ"ע נורית" בגלבוע.  הבסיס שלהם כמעט הופצץ, ביום השלישי של המלחמה הירדנים הצטרפו למלחמה ובדיוק היו לבעלי קבוצת חיילים שם בשטח, כי באותו זמן גייסו מלא אנשים. האנשים ששירתו בגדנ"ע היו עוזרים בדרך כלל בעבודות החקלאות, במלחמה גייסו את כולם. בעלי שראה איך מעיפים את הפצצות בשטח, שלח מייד את המשאית לאסוף את הגדנ"עים שעבדו בשטח, כדי שלא יפגעו. במלחמת ששת הימים, אני גוייסתי על ידי המועצה המקומית והוכשרתי בתור חובשת.

לאחר המלחמה אני וגדעון עשינו טיול של חודש וחצי באירופה, כדי להתאוורר, לקחת קצת חופש מהמלחמה. כשחזרנו  מהטיול עברנו לגור בתל אביב וביוני שנת 1968, נולד בנינו הבכור אמיר. בשנת 1973, נולד בננו השניובשנת 1980, נולדה בתנו. היום אנחנו הורים לשלושת ילדינו מהם יש לנו שני נכדים וחמש נכדות.

ושאר קורותינו בסיפור הבא….

הזוית האישית

סיפורה של רות סילש, תועד ע"י התלמידות לינוי גינדי ורומי קריגר, מחט"ב ראשונים בגני תקווה שאימצו השנה את החברים ממגדלי הים התיכון. עקב התפרצות מגפת הקורונה, המפגשים הופסקו, אך הקשר שנשמר איפשר את המשך תיעוד סיפורה של רות.

בתדרוך לתכנית הקשר הרב דורי